נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת בהר-בחוקותי
	וקנה לך חבר
	שמיטה – חיבור גשמיות ורוחניות
	עתה דווקא ניתן לפעול "יתרון האור"
	על "מעשה מרכבה" של הרבי
	שיחת מוסר ב'רעווא דרעווין'?
	אמיתית ענין ה"זמירות" רק ב"חוקיך".
	פרשת בהר-בחוקותי
	למה "החש בראשו" לא מועיל תמיד?
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי. (קיט, נד)

הרקע לדבריו של דוד המלך הוא היותו אז נע ונד, מטולטל ממקום למקום ומלא בפחד משונאיו ורודפיו.

בזמנים קשים אלו, היה דוד המלך מתענג ושמח ("זמירות היו לי") בדברי תורה ("חוקיך"), שהיו ערבים ומתוקים לו כמו זמירות וניגונים.

ויש להבין: מדוע מדמה דוד המלך את התענוג שלו בתורה לתענוג שיש ב'זמירות' דווקא, הרי ישנם עוד שלל סוגי תענוג?

עוד דרוש הסבר: מדוע אומר דוד המלך שהתענוג והשמחה שלו הם ב"חוקיך" דווקא, שהרי חוקים הם סוג המצוות שהשכל אינו יכול להבינן. מסתבר שהתענוג והשמחה של דוד המלך היו בכל דיני התורה – גם במצוות מסוג 'משפטים', שהשכל מחייבן, כמו גזל, גניבה, כיבוד אב ואם וכדומה, וגם במצוות מסוג 'עדות' שהשכל אינו מכריחן, אך מסכים להן, כדוגמת שבת, פסח, תפילין וכדומה. מדוע אומר "זמירות היו לי חוקיך" דווקא?

והביאור בזה:

התרגום (על הפסוק) מפרש: "זמירות – תושבחן הוו לי", מלשון שבח, כמבואר בתניא (קו"א ד"ה זמירות. קס, א) שדוד קרא את דברי התורה בשם "זמירות", כי זהו עניין "שבחא דאורייתא", שהיה משבח את התורה בזה שחיוּת כל העולמות תלויה בדקדוק אחד מדקדוקי התורה.

הקשר בין פירוש זה ('זמירות' – על-שם 'שבחא דאורייתא) לבין הפירוש שהובא לעיל (שדברי התורה המתיקו לדוד המלך את ייסוריו), הוא: על ידי התבוננות במעלת ושבח התורה, שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי התורה, על ידי זה פעל בעצמו שכל ענייני העולם לא יתפסו אצלו מקום, וגם כשחווה צער וסבל בגשמיות עסק בתורה בשמחה גדולה.

פירוש שלישי

במאמר דיבור המתחיל "הוי' לי בעוזרי" תרפ"ז (פ"ד פ"ב) מביא כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע פירוש נוסף ב'זמירות': מלשון חיתוך וכריתה, "לזמֵר עריצים". שעל ידי לימוד התורה של דוד המלך התבטלו כל שונאיו ורודפיו, כמאמר רז"ל (גיטין ז, א) "השכם וערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאליהן".

הקשר בין פירוש זה לפירושים הקודמים הוא, שעל ידי עיסוקו בתורה באופן של שבח, כלומר, שהיה נרגש אצל דוד המלך כיצד חיוּת כל העולמות תלויה בדקדוק אחד של תורה (כמובא מהתניא), על ידי זה נפעל שכל דבר שאינו מתאים לתורה, וכל שכן שמנגד לתורה, לא תהיה לו חיוּת ולא יתקיים – 'זמירות', מלשון: "לזמר עריצים".

על פי זה מובן הטעם שדוד המלך נוקט בלשון "זמירות היו לי חוקיך" דווקא, כי שני העניינים הנ"ל שב'זמירות' התורה: "שבחא דאורייתא", ו"לזמר עריצים" הם בעיקר מצד ענין החוקים שבתורה, וכדלהלן:

מבואר בחסידות שג' החלוקות – עדות, חוקים ומשפטים – מתכנסים לשני סוגים: מצוות שעל פי טעם ודעת ומצוות שלמעלה מטעם ודעת. אלה ב' עניינים כלליים שצריכים להיות בכל מצווה: עבודה שעל פי טעם ודעת, ועבודה ד'קבלת עול'.

מצד אחד – כל מצווה היא רצונו יתברך, ורצונו של הקב"ה הוא דבר שלמעלה מטעם ודעת. זה קיים בכל המצוות בשווה.

מצד שני – כל מצווה יש לה עניין פרטי שנמשך על ידה וטעם פנימי. זאת מפני שרצון ה' התלבש בחוכמת התורה וקיבל טעם והיגיון.

לכן, בכל מצווה צריכות להיות שתי כוונות: כוונה כללית לקיים את רצון ה' ('חוקים'), ובכל מצווה, גם במצוות שהן 'חוקים', יש בה טעם וכוונה פרטית שעל ידה נמשך אור וגילוי פרטי.

לכן אומר דוד המלך "זמירות היו לי חוקיך": דווקא על-ידי העבודה בעסק התורה באופן של 'חוקיך', שהוא רצון שלמעלה מטעם, "שכך עלה ברצונו", נרגש אצלו שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי התורה.

כי בבחינת התורה כמו שהיא נמשכה בחכמה, מכיוון שהמצוות והדקדוקים שבהן הם מצד טעם ודעת, הרי בהכרח שיש תפיסת מקום לעולמות, שהרי כל דקדוקי ההלכות שמצד בחינה זו הם בכדי שיומשך שפע בעולמות.

רק כשעסק התורה שלו הוא באופן של "חוקיך", יש מקום שכל דבר שלומד יהיה "זמירות" – תענוג ושעשועים, וגם בעת שסובל רדיפות משונאיו, אלו אינן תופסות מקום אצלו. ויתירה מזו, על-ידי-זה דווקא גם נפעל בעולם שהשונאים והרודפים – מתבטלים. זמירות מלשון "לזמר עריצים".

(ד"ה הוי לי בעזרי תשי"ז. סה"מ מלוקט ב' ע' ס ואילך)