משה החלבן, זליג האופה, יצחק המלמד ודוד שומר היערות. כלפי חוץ הם נראו בני-אדם פשוטים. רק יודעי סוד מעטים ידעו שחזותם החיצונית מסווה את היותם מורמים מעם, קדושי עליון. אלה הצדיקים הנסתרים.
רבי מרדכי מצ'רנוביל, השוכנת בצפון אוקראינה, היה בין שומרי הסוד שניהל ערוץ קשר חשאי עם הצדיקים הנסתרים. הוא התרים למענם את האמידים שבחסידיו, בלי שהללו ידעו את זהותם של הנתמכים. הגבירים רצו מאוד להתוודע לאותם צדיקים נדירים, אך הרבי הסתיר כל מאפיין שיכול היה להסגירם.
אחד הגבירים הבולטים של חצר צ'רנוביל היה ר' חיים-מענדל. יהודי ירא שמיים ובעל מידות תרומיות, שידו הפתוחה פיזרה ממון רב לצדקה. דבר אחד העיב על אושרו. בנו היחיד, שלום-שכנא, בחור תלמיד-חכם ועובד ה', טרם מצא את זיווגו.
יום אחד חש האב כי באה הזדמנות לבקש מהרבי את משאלותיו. "רבי", פנה וביקש, "תרמתי כל-כך הרבה להחזקת הצדיקים הנסתרים. אתן כל שיידרש שאזכה לראות אחד מהם. ואנא, יברך הרבי את בני שיקים במהרה בית נאמן בישראל".
פניו של הרבי התעננו. "האם יש סיבה המונעת מבנך היקר למצוא את בת זוגו?", שאל את האב.
החסיד פכר את ידיו בייאוש. "הוא דוחה כל הצעת שידוך שמוצעת לו", אמר. "רעיון מוזר עלה במוחו... להתחתן עם בתו של ברוך-לייב שומר היערות". את המילים האחרונות אמר בזעזוע.
ברוך-לייב היה יהודי פשוט, עני ודל ידיעה בתורה. לא הייתה כל דרך לגשר על פער המעמדות בינו ובין הגביר. ר' חיים-מענדל חש פגוע מעצם המחשבה שהוא ושומר היערות הפשוט יבואו בקשרי השידוכים.
"אמנם בני עניו", קרא הגביר, "אך מדוע עליו להיות ללעג בפי הבריות? הלוא אני מוכן לתת כל הון שבעולם שיישא בת תלמיד-חכם כראוי לו!".
כשסיים את דבריו היה מבטו של הרבי תלוי בנקודה נסתרת בחלל החדר.
"בקשות לא פשוטות ביקשת", השיב לחסיד, "ושתיהן אינן בידי. הצדיקים הנסתרים אינם מתגלים בנקל, ובאשר לשידוך לבנך – כבר אמרו חז"ל קשה זיווגם כקריעת ים סוף".
פניו של החסיד נפלו. בתוך ליבו קיווה שבקשותיו ייענו. מתוך הדכדוך שאפף אותו שמע את הרבי מוסיף ואומר: "חיים-מענדל, אוכל לנחם אותך בגילוי אליהו הנביא בליל הסדר. אני מזמין אותך לעשות עימי את ליל הסדר, ואולי אליהו הנביא יתגלה אליך. ואם תהיה זכאי – אפשר שגם תזכה לראות אחד מן הצדיקים הנסתרים".
התרגשות עזה מילאה את גופו של החסיד. שהוא יזכה לחזות באליהו הנביא! הוא לא האמין למשמע אוזניו.
את הימים שעד הפסח בילה בהכנה רוחנית גדולה. שעות רבות ישב בבית המדרש, הוגה בתורה ומתפלל בדבקות, מייחל להיות ראוי לגילוי המיוחל. גם את סכומי הצדקה שלו הכפיל ושילש. עניי העיר זכו הפעם לשפע בלתי-רגיל של מוצרי מזון לחג.
כשהגיעה לאוזניו הידיעה שברוך-לייב, שומר היערות, מיאן לקבל את סל המצרכים, חש נפגע מעט, אך דחה את מחשבותיו והתמקד במשימתו החשובה.
בחיל וברעדה קיבל החסיד את חג הפסח. בקושי הצליח לעמוד במתח הרב. הוא ישב בירכתי שולחנו של רבי מרדכי, דרוך כקפיץ, משגר מבטים תכופים לעבר הדלת. כל אִוושה החסירה פעימה מליבו.
רבי מרדכי החל לנהל את הסדר. פניו הקדושות האירו במזיגה של רצינות ושמחה. בגדיו הלבנים החגיגיים שיוו לו מראה של מלאך ה'. "קדש!", הכריז הרבי. ה'סדר' התקדם. 'מצה', 'מרור', 'כורך', 'שולחן עורך'... חיים-מענדל אכל את מנתו בחיפזון. סוף-סוף ברכת המזון, והנה הרגע הגדול.
הוא מיקד את מבטו בדלת. ליבו הלם בפראות. אצבעותיו המזיעות לפתו את השולחן במתח. הנה, הדלת נפתחה. נשימתו של חיים-לייב נעתקה. דמות אדם נראתה בפתח. אורח לבוש בגדי איכר פסע פנימה. אבנט עור פשוט למותניו, אפודת צמר כבשים גסה על גופו. מבטו של חיים-מענדל נדד אל פניו המחייכות של האיש.
לפתע הסתחרר ראשו. הדם אזל מפניו. הוא צנח ארצה מתעלף.
הבית היה כמרקחה. הכול חשו במהרה אל הגביר השרוע על הארץ. במאמצים רבים השיבו את רוחו. הוא התאושש מעט. בעיניו חיפש את 'אליהו הנביא', האחרון שהיה מעלה בדעתו כמי שאליהו יתגלה בדמותו. אך האיש, ברוך-לייב שומר היערות, נעלם כלעומת שבא.
הוא הפנה מבט נבוך לעבר הרבי. הרבי הצמיד את אצבעו לפיו, רומז לחסידו לשמור על שתיקה. באישון לילה, לאחר הכרזת 'לשנה הבאה בירושלים', לחש הרבי באוזנו: "חיים-מענדל, משמיים נענו לשתי משאלותיך, הלוא-כן?!".
עוד באותו קיץ עמדו הגביר ומחותנו תחת חופת הבן והבת. גבות הורמו, הבריות שחו בתימהון, אך חיים-מענדל בחן את מחותנו ביראת כבוד, והודה לה' על הזכות שנפלה בחלקו.
(על-פי 'בית קרלין סטולין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
