ההפטרה המופלאה שקוראים בשבת חול-המועד פסח מתעדת אירוע שהתרחש במציאות, או שהיא משל בלבד? • דיון מרתק סביב ההוכחה שהכריעה את הוויכוח התלמודי • מעובד בידי מערכת 'התקשרות'
"הָיְתָה עָלַי יַד ה', וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה', וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה, וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב, וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? וָאֹמַר, אֲ-דֹנָי ה', אַתָּה יָדָעְתָּ! וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם:
"הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר ה' – כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה', לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.
"וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד.
"וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה – כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ! לָכֵן, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה', בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם ה'".
(יחזקאל לז, א-יד)
את סיפור העצמות היבשות קוראים בהפטרה של שבת חול המועד פסח, וסביבו קיימת מחלוקת בגמרא (סנהדרין צב, ב, להלן עם פירוש רש"י) האם המעשה אירע בפועל, או שמא משל בלבד:
"רבי יהודה אומר: באמת (בבירור) משל היה (שהיה מרמז להם על הגלות, כאדם שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות).
"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות".
הגמרא מביאה את ההכרעה המופלאה שסיימה את הוויכוח: "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם (שאותן תפילין היו שלהם)".
מכאן, כמובן, הוכחה לדברי רבי אליעזר – שהמעשה עם יחזקאל התרחש בפועל.
ויש להבין: מה רצה רבי יהודה בן בתירא להוכיח מכך שהציג בפני החכמים את התפילין? הרי עדיין נדרשת הנאמנות שלו שקיבל את תפילין הללו מאבות אבותיו שהורישו לו אותם, ושהיה צאצא של המתים שהחיה יחזקאל!
מעשה בתנא ובארמאה
הדברים יובנו בהקדים סיפור נוסף שהתרחש עם רבי יהודה בן בתירא, ושקשור גם עם הלכה.
הגמרא במסכת פסחים (ג, ב) מספרת:
"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים [מעשה בגוי שעלה לרגל ואכל מקורבנות פסח בירושלים].
"אמר: [לרבי יהודה בן בתירה] כתיב 'כל בן נכר לא יאכל בו', 'כל ערל לא יאכל בו', ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי [והרי אני אכלתי מהחלקים המשובחים של קרבן פסח, למרות שאני נכרי וערל!].
"אמר לי רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה? [האם נתנו לך לאכול מהחלק המשובח ביותר (חלק הזנב)?] אמר ליה: לא. [אמר לו רבי יהודה בן בתירא:] כי סלקת להתם אימה להו: 'ספו לי מאליה'. [כאשר תעלה לשם שוב, אמור להם שיביא לך לאכול מחלק האליה הזנב]. כי סליק להתם [כאשר עלה לשם] אמר להו: "מאליה ספו לי! אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא [האליה הוא חלק שעולה למזבח לשם ה'].
"אמרו ליה: מאן אמר לך הכי [מי אמר לך לבקש כך?] אמר להו: רבי יהודה בן בתירא. אמרו [זה לזה]: מאי האי דקמן [מהו הדבר הזה שלפנינו? הלא ודאי לא התכוון רבי יהודה בן בתירא שניתן לו את האליה]. בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא [בדקו אחר יחוסו ומצאו שהוא ארמאי] וקטלוהו [והרגו אותו]. שלחו לי לרבי יהודה בן בתירא: 'שלם [שלום] לך רבי יהודה בן בתירא, דאת [שאתה יושב] בנציבין, ומצודתך פרוסה בירושלים".
התוספות (שם) מקשים: מדוע לא עלה רבי יהודה בן בתירא בעצמו לירושלים, לקיים מצוות עליה לרגל בחג? ומשיבים שלוש תשובות: א) "שלא היה לו קרקע" (ומי שאינו בעלים של נחלה פטור מעלייה לרגל. ב) "זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו, דפטור מפסח, כמו מראיה. ג) אי נמי, נציבין חוץ לארץ היא" [=מקום מגוריו בחו"ל, מעבר לנהר פרת, ופטור מלבוא לירושלים].
ויש לבאר את ההכרח בכל ג' התירוצים:
בנוגע לתירוץ הראשון שהוא לא עלה לירושלים מפני שלא הייתה בבעלותו קרקע – הדבר נתון במחלוקת, האם אדם כזה אכן פטור מלעלות לרגל (ראה משל"מ ומהר"י קורקוס לרמב"ם הלכות חגיגה רפ"ב. שו"ת נוב"י מהדו"ת או"ח סצ"ד. שד"ח כללים מע' הרי"ש כלל מ"ה), ועל כן יש צורך בתירוץ נוסף שהיה זקן.
ועדיין יש להקשות: אף שרבי יהודה בן בתירא היה הזקן ולא יכול היה ללכת ברגליו לירושלים, בוודאי היו בעירו אנשים נוספים שאינם זקנים, ובעלי קרקע, שעלו לרגל לירושלים, ובאמצעותם יכול היה לעביר את הידיעה אודות "ההוא ארמאה", ומדוע היה צורך להטעות את הגוי שילך לבקש מן האליה?
לכן יש צורך בתירוץ שלישי, והוא ש"ניצבין חוץ לארץ היא", וכל בני עירו לא היו חייבים לעלות לרגל.
הוכחת התפילין
יש מפרשים (ראה מרגלית הים לסנהדרין שם (בשם הגר"א. ועוד) שמקשרים את שני הסיפורים אודות רבי יהודה בן בתירא:
אודות מוצאם של המתים שהחיה יחזקאל ישנה דעה בגמרא שהיו בני שבט אפרים (סנהדרין צב, ב. ופירוש רש"י): "אלו בני אפרים שמָנוּ לקץ, וטעו (שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק... ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה שלשים שנה... ואותן שלשים שמן הדבר עד לידת יצחק טעו בני אפרים... (ו)יצאו קודם זמנן ונהרגו) שנאמר (דברי הימים-א ז, כ) 'ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת".
וזה הטעם שלרבי יהודה בן בתירא לא הייתה קרקע בבעלותו בארץ ישראל, כיון שמוצאו היה מבני בניהם של בני אפרים שדחקו את הקץ ונהרגו, ולכן לא נכנסו לארץ ולא קיבלו בה חלק.
אף שזו תשובה מקורית, מדברי הגמרא גופא יש הוכיח שאין האמת כן:
כיון שרבי יהודה בן בתירא העיד שהוא מבני בניהם והציג את התפילין שקיבל בירושה מאבות אבותיו, הרי שלא ייתכן לומר שהמתים שהחיה יחזקאל הם מבני אפרים, מכיוון שבני אפרים יצאו ממצרים שלושים שנה קודם שנאמרה פרשת תפילין, ולכן לא היו להם כלל תפילין!
לפי זה יש לבאר שדברי רבי יהודה בן בתירא "והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם", לא נאמרו כדי להוכיח שהוא מבני בניהם, אלא להוכיח שהמתים שהחיה יחזקאל הם אינם בני אפרים שטעו בחישוב הקץ ונהרגו, שהרי לא היו להם תפילין, אלא (כדעה אחרת בגמרא) "אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים כו'".
נמצא, שדברי רבי יהודה בן בתירא אמורים בנוגע לשתי מחלוקות בגמרא אודות המתים שהחיה יחזקאל:
א) האם זה היה משל או מעשה שאירע בפועל.
ב) מי הם אותם מתים – בני אפרים שטעו בחישוב הקץ, או בני אדם שכפרו בתחיית המתים.
ועולה מדבריו:
א) "אני מבני בניהם" – סיפור העצמות היבשות איננו משל כי אם מעשה שאירע בפועל.
ב) "הללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם" – ומזה הוכחה שהם אינם בני אפרים אלא בני אדם שכפרו בתחיית המתים.
העצמות היבשות בחול המועד פסח
איתא בשולחן ערוך (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סת"צ. ושם נתבאר):
"שבת שחל בחול המועד פסח מפטירין העצמות היבשות... לפי שתחיית המתים עתידה להיות בניסן".
ואינו מובן: אם טעם קריאת העצמות היבשות הוא שתחיית המתים עתידה להיות בחודש ניסן, מדוע לקרוא אותה בשבת חול המועד דווקא ולא באחד מהימים האחרים שבחודש ניסן?
והנה, מצינו בגמרא (סנהדרין צ, ב. (ובפירוש רש"י)) שאפילו "קליאופטרא מלכתא אמרה ידענה דחיי שכבי (שהמתים יחיו) דכתיב (תהלים עב, טז) 'ויציצו מעיר כעשב הארץ'".
משל או דוגמה שמובאת בתורה צריכה להיות מתאימה בכל הפרטים לנמשל. וכן הוא כאן.
זמן צמיחת העשב הוא בחודש ניסן – חודש האביב. מכך מובן, שתחיית המתים שנמשלה לצמיחת עשב הארץ תהיה בחודש ניסן.
ויש לומר, שזה המקור לדברי הגמרא שתחיית המתים תהיה בחודש ניסן.
ובחודש ניסן עצמו, הצמיחה שייכת במיוחד לחג הפסח: צמיחת עשב השדה תיתכן גם ללא ריבוי גשמים, ואף ללא גשם כלל אלא על ידי הטל. ועניין הטל שייך במיוחד לחג הפסח, כנאמר בפרקי דר"א (ס"פ ל"ב) שבחג הפסח "אוצרות טללים נפתחים", וגם הברכה "ויתן לך האלקים מטל השמים" (תולדות כז, כח) הייתה בחג הפסח, וזו הסיבה שאומרים את תפלת וברכת הטל בחג הפסח.
הטל שייך במיוחד לתחיית המתים כלשון חז"ל (שבת פח, ב. הובא בתניא פרק ל"ו) "טל שעתיד להחיות בו את המתים".
מטעם כל זה, קוראים את הפטרת העצמות היבשות, שהיא תקדים היסטורי לתחיית מתים, בחג הפסח.
הקשר הישיר לשבת חול המועד
ויש להוסיף ולבאר את הטעם לכך שאין קוראים את הפטרת העצמות היבשות ביום-טוב עצמו כי אם בשבת חול המועד:
שני הימים הראשונים ושני הימים האחרונים של חג הפסח חלים בקביעות בכל שנה, מה-שאין-כן שבת חול המועד איננה מזדמנת בכל שנה, שכן כאשר היום הראשון של חג הפסח חל בשבת אין שבת חול המועד, שהרי בשבת חל שביעי של פסח.
ולכן, העניינים הקבועים שחיובם מידי שנה בשנה – קבעו אותם בימי הפסח שהם בקביעות בכל שנה ושנה, ובשבת חול המועד, שאינה דבר קבוע, תיקנו לקרוא את ההפטרה של חזון העצמות היבשות, שקשורה לתחיית המתים שתהיה דבר חד-פעמי.
[הדבר קיים גם בהפטרת שבת חול המועד סוכות, שקוראים בה אודות מלחמת גוג ומגוג שאף היא תהיה מאורע חד-פעמי, ולכן מפטירים בה בשבת חול המועד, שאינה קבועה כנ"ל לגבי שבת חול המועד פסח.]
(מתוך התוועדות אחרון של פסח תש"ל. תו"מ חלק ס' עמודים 148-154) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
