יש פיתוי בשלטון. כשם שאנשים מתפתים ממנעמי השלטון, גם תנועות וציבורים עלולים להתפתות מה'סוכריות' שהשלטון יכול להעניק. אבל בדיני נפשות עסקינן

אם עדיין נותרו בלב מישהו שרידי אמון במערכת הפוליטית, השבועות האחרונים מחקו גם אותם. הציניות הפוליטית נהפכה לקו רשמי ומוצהר, אפילו מבלי שינסו לעטפה במסווה אידאולוגי כלשהו. אישים ותנועות מתכחשים בקלות להצהרות שאך אתמול היו מוכנים למות עליהן, ובלבד להיות קרובים לצלחת השלטון.

בשבועות האלה התחדד הפער בין תפיסת הציבור את השליחות המפלגתית לבין תפיסתם של עסקני המפלגות את עצמם. הציבור מתעניין בדרך, במדיניות, בצורת התנהלותה של המדינה. בעבור עסקני המפלגות הערכים והעקרונות אינם אלא מסווה לאחז בו את עיני הציבור. בעיניהם השלטון הוא התכלית והוא המטרה, ואם צריך להחליף דרך ועקרון, מחליפים אותם כהחלפת גרביים.

לטעויות יש מחיר

כל זאת ידענו גם בעבר, אבל מעולם לא היו הדברים גלויים ובוטים כל-כך. עסקני המפלגות ניסו לשוות למעשיהם לפחות מראית-עין של דבקות בעקרונות. עכשיו נעלמה גם הבושה. מפלגת שלטון, שנאבקה שנים רבות על דרך מסויימת, כורתת עכשיו ברית עם יריביה, כדי לבצע את מדיניותם, וחברי המפלגה תומכים ומריעים, כי "אסור לאבד את השלטון".

וכאן הבן שואל: שלטון זה – למה לנו? וכי יש צו אלוקי המחייב מפלגה מסויימת להחזיק בהגה השלטון? וכי זה אחד משלושת העמודים שעליהם העולם עומד? כל עוד נשאתם את דגלה של דרך ושל אמונה, אפשר היה להבין את שאיפתכם להגיע לשלטון, כדי שתוכלו להגשים את דרככם; אבל ברגע שאתם עושים בדיוק את ההפך, ובהגיעכם לשלטון אתם מיישמים את מדיניותם של יריביכם – איזו זכות יש לכם לתבוע את השלטון?!

רשאי אדם ורשאית תנועה לחזור בהם ולהודות בטעות, אבל לטעויות כאלה, בחברה מתוקנת, יש מחיר. מי שטעה והטעה, והוביל עם שלם בדרך מוטעית – מן הראוי שיתכבד וישב בביתו. הלוא אין זו טעות של רגע, שאדם שוגה ומיד מכיר בטעותו. כאן יש ויכוח שחוצה שנים את העם. ה'אור' שנתגלה עכשיו לראש-הממשלה אינו חדש. את כל הטיעונים ששמענו מפיו בכינוס הרצליה שמענו כבר לפני עשרים ושלושים שנה מפי דוברי השמאל. הוא, לעומתם, ייצג משנה סדורה, הפוכה לחלוטין. אם עכשיו הגיע למסקנה שהם צדקו והוא טעה והטעה, שילך לביתו ויניח להם להנהיג. חוסר ההגינות כאן זועק לשמים.

הכאב גדול שבעתיים דווקא משום שלא האמונה בצורך להתיישב בארץ-ישראל והעמידה הנחושה הוכחו כמוטעות, אלא דווקא הדרך האחרת. העשור האחרון המחיש גם לעיוור שדרך הוויתורים והנסיגות והכוונה להקים מדינה פלסטינית בלב הארץ המיטו עלינו אסון כבד, גרמו לשפיכות-דמים נוראה, מוטטו את הכלכלה וקרעו את העם. ראש-הממשלה הנוכחי נבחר דווקא משום שהציבור רצה דרך אחרת. ואילו הוא בחר לעשות את ההפך הגמור.

תקווה אחת

לא לשווא הוא מנסה נואשות להשיג 'הכשר' של מפלגה דתית או חרדית. השקר גדול וצורם כל-כך, שאולי כסות 'דתית' תיתן לו קיום. מכאן האחריות העצומה המוטלת על שליחי-הציבור שומרי התורה והמצוות, שלא לתת יד להונאה זו ולכל תוצאותיה הנוראות.

אכן, יש פיתוי בשלטון. כשם שאנשים מתפתים ממנעמי השלטון, גם תנועות וציבורים עלולים להתפתות מה'סוכריות' שהשלטון יכול להעניק. אפשר בנקל להלביש זאת בטעמים לשם שמים, כדי לסייע למוסדות תורה ולנזקקים. אבל בדיני נפשות עסקינן, ותמיכה בממשלת ה'הינתקות' היא תמיכה בכל תוצאותיה הרות-האסון.

תקווה אחת נשארת, והיא מאמר חז"ל שאבדן המנהיגות בעקבתא דמשיחא נועד לסלק מהלב את התקוות בישועת בשר-ודם, כדי שכולנו נזעק אל ה' ונבקש את הישועה על-ידי משיח-צדקנו.