נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת בשלח | להביא את המעיין עצמו
	על-דרך כבראש-השנה הכללי
	חמישה-עשר בשבט – לכל אחד
	יהודים, צאו מן הגלות!
	הלכות והליכות עולם
	מצוות לא צריכות כוונה; ועבירות כן?!
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

לקט של הוראות הרבי בנושאי תורה תפילה ותשובה * חלקן נאמרו בסגנון של הלכות והוראות וחלקן בסגנון של 'הליכות'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

תפילה במתינות

בשבת פרשת קורח תשכ"ז - תו"מ כרך נ' עמ' 117, אמר הרבי:

ענין התפילה – צריך להיות במתינות – שלא לחטפה במהירות מ"הודו" עד "אך צדיקים", אלא מתוך התעכבות כו'.

כוונה בתפילה, קול רם וכו'

ובשבת פרשת נצבים תשכ"ח – תורת מנחם כרך נג עמ' 467-468, אמר:

בעת התפילה, צריך לשמוע ולכוין מה שאומרים, לחשוב פירוש המילות, ובין מילה למילה צריך להיות הענין ד"דע לפני מי אתה עומד"...

ברצוני להתפלל עם מנין בציבור, שיתפללו כולם בקול רם כו', ולא כאותם המתפללים דוקא בלחש, באופן ש(לא זו בלבד שהשני לא ישמע, אלא) גם הוא בעצמו אינו משמיע לאזנו את תפילתו!

איסור דברים בטלים בבית הכנסת

בשיחת ש"פ נצבים תשכ"ח - תו"מ כרך נג עמ' 466:

יש לעורר – בנוגע לזהירות שלא לדבר דברים בטלים בבית הכנסת (ובפרט בשעת התפילה וקריאת התורה – ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' קעז ואילך. וש"נ) ולהקפיד על עניית ברוך הוא וברוך שמו אמן, וכידוע עד כמה השתדלו הקדמונים בתיקון הדבר.

מלחמת היצר בשעת התפילה

בשיחת ש"פ בהעלותך תשכ"ז - תו"מ כרך נ' עמ' 93 הערה 102, אמר הרבי:

"וכי תבואו מלחמה בארצכם" – יש לומר בדיוק לשון זה – שהכוונה ב"ארץ ישראל" שלו, שזהו זמן התפילה, בעמדו לפני ה' ("דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים"), כי, בשעה שעוסק בעסקיו, אזי היצר-הרע אינו להוט כל-כך שידבר דברים בטלים, אלא דוקא בשעת התפילה, מבלבל אותו היצר-הרע ("הצר הצורר") שידבר דברים בטלים, וכיון שלא מתאים לדבר לבד, אזי משתדל שגם חבירו ידבר כו'. ואם מתבייש לדבר דברים בטלים – משתדל היצר-הרע שיחשוב מחשבות זרות כו'.

והגע עצמך: דוקא בשעת התפילה צריך לדבר דברים בטלים?!...

יפחית, אפוא חמש דקות מזמן קריאת העיתון או מזמן המסחר לדברים בטלים, אבל לא בשעת התפילה!

קדושת ביהכנ"ס במיוחד בארץ ישראל

ובשבת פרשת נצבים תשכ"ח – תורת מנחם כרך נד עמ' 469:

דובר לעיל אודות כבוד וקדושת בית-הכנסת – מובן, אפוא, שענין זה שייך לכל המקומות הן בחוץ-לארץ והן בארץ-ישראל.

 - וע"פ מחז"ל שכל בתי-כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים כו' (מגילה כח, ב. וראה אנציקלופדיא תלמודית (כרך ג') ערך בית הכנסת (עמ' קצד ואילך) וש"נ).

נמצא שבארץ ישראל הקדושה היא חמורה יותר, ולכן בכל בתי הכנסת שבא"י יש להקפיד ביותר על כבוד וקדושת בית הכנסת!

ניקיון בתי הכנסת וכו'

ובשיחת ש"פ ויקהל פקודי תשמ"ג – 'התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 1134:

כל הענינים הקשורים עם יהדות צריכים להיות באופן ד"לכבוד ולתפארת", ולדוגמא: קיום מצוה בידים נקיות וכיוצא-בזה.

וכידוע גודל הדיוק אצל רבותינו נשיאינו בנוגע לענין ד"לכבוד ולתפארת" – בית כנסת, "מקדש מעט" (וכן מקוה – להבדיל) נאה ונקי וכו' (דבר שהוזנח לאחרונה!).

ווידוא מקום התפילין על הראש

יש להתעכב ולוודא שהתפילין מונחות באמצע הראש!

כך אמר הרבי בשבת פרשת קורח תשכ"ז (תורת מנחם כרך נ' עמ' 117) ושם:

ואם הדברים אמורים בנוגע לרבינו הזקן – שהיה מביט במראה (שנעשתה ממכסה קופסת הטבק) כדי לבדוק שהתפילין מונחות באמצע הראש – בנוגע לאנשים כערכנו, על אחת כמה וכמה.

כל תיבה בחז"ל מדוייקת

בשיחת ש"פ בשלח ט"ו בשבט תשמ"ג - 'התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 958:

כל תיבה ותיבה – בלשון חז"ל – היא בתכלית הדיוק.

חזרת הלימוד טרם לימוד חדש

בשבת פרשת קורח תשכ"ז (תורת מנחם כרך נ' עמ' 116):

אף שלימוד ענין חדש בתורה יש בו טעם ועריבות יותר כדברי הגמרא (ראה יומא כט, רע"א), הנה קודם שממשיך ללמוד ענינים חדשים, צריך להפסיק ולחזור על הישנות, וכל זמן שאינו חוזר על הישנות, אינו יכול ללמוד עניינים חדשים – ראה גם הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פ"ב ה"ב ואילך, וש"נ.

הכרח היגיעה בתורה

במאמר דיבור-המתחיל אם בחוקותי תשל"א (נאמר במהלך התוועדות שבת מברכים סיון תשל"א – תורת מנחם כרך סד עמ' 186 ואילך) נאמר:

לימוד התורה בשביל קיום המצוות, לדעת את המעשה אשר יעשון (כמבואר בהלכות תלמוד תורה [ראה הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק א סעיף ה']), אינו מוכרח להיות באופן של עמל ויגיעה.

אמנם בשביל לברר ולהורות הלכה איתא בספרים שאז יש צורך בענין היגיעה וכפי המבואר בארוכה ב"המשך – סדרת מאמרי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע משנת – תרס"ו" [עמ' עח ואילך. עמ' קיג ואילך] שכדי לברר הלכה לאמיתתה יש צורך ביגיעה עצומה כו' וגם נדרש ענין הביטול וקבלת-עול כו' וכמ"ש (שמואל-א טז, יח. סנהדרין צג, ב) והוי' עמו, שהלכה כמותו, שצריך סייעתא דשמיא כדי שלא יטה את השכל וכו' [ראה המשך (תרס"ו) הנ"ל עמ' תקטו ואילך. וראה שם עמוד תקלד ואילך].

אך בזמן הזה כבר סללו לנו את הדרך מורי ההוראה ופוסקי הדורות, ואין צורך ביגיעה בשביל לידע את המעשה אשר יעשון.

ומכל מקום נדרש ענין היגיעה בתורה – דהנה, יש ב' אופנים בלימוד התורה: למיגרס, כפי שהתורה היא מלמעלה למטה; לעיונא, ע"י יגיעה, שעל ידי זה ממשיכים גילוי פנימיות החכמה, ופועלים יחוד פנימי.

וכיון שההמשכה בעולם היא ע"י תורה, הנה היחוד פנימי שנמשך ע"י היגיעה בתורה פועל תוספת חיות (חיוניות) ביחוד חיצוני, שעל ידו היא ההשפעה בעולם – ונתתי גשמיכם בעתם, ואילני סרק עושים פירות.

איסור על-פי תורה לחבול בעצמו

בשיחת שבת פרשת בא תשמ"ג (תורת מנחם תשמ"ג כרך ב' עמ' 853):

אחז"ל: "יש חכמה בגוים תאמין, יש תורה בגוים אל תאמין"...

חכמת הרפואה מבהירה לאדם על הנהגה מסויימת שהיא מביאה למצב של היפך הבריאות רחמנא-ליצלן, אבל אין בכך ציווי והוראה שלא להתנהג כן, שכן, מצד חכמת הרפואה לא קיים "איסור" להיות חובל בעצמו. בעוד כאשר מדובר אודות ה"תורה" – הרי בתורה ישנו ציווי וקיימת הוראה שאסור לאדם לחבול בעצמו (עד שחייב על זה בדיני שמים) כו'.

תעמולה בענייני יראת-שמים ע"י הכותל המערבי – אדרבה

בשנת תשל"א, כשהרבי עורר אודות ביטול הגזירה של חוק השבות "מיהו יהודי" – הושמעה טענה שאין לדבר על ענין זה בכותל המערבי, כיון שזו 'פרופוגנדה' [=תעמולה]...  הרבי הגיב על כך ואמר (ש"פ עקב תשל"א – תורת מנחם כרך סה עמ' 123):

והאמת היא, שאדרבה כו', כיון שזהו מקום המקדש, ודרכו עולים כל התפילות וכו'".

באותה הזדמנות התבטא הרבי:

ואילו היו צועקים ככרוכיא, היו מבטלים את הגזירה, אך הצרה היא שצועקים ב"קול ענות חלושה" (שם).

איסור עליה להר הבית

בהזדמנות (התוועדות כ"ף מנחם-אב תשל"א – תורת מנחם כרך סה עמוד 92) התבטא הרבי בנחרצות:

"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"... התורה האמיתית, תורת חיים ותורת אמת, ודבר ה' האמיתי, ש"אמת הוי' לעולם", ללא פשרות, כך, שלא יתעקשו להתפלל מנחה על הר הבית...

נגד השתתפות נשים ובנות בהפגנות

בי"ב תמוז תשל"א דיבר הרבי בגנות השתתפות נשים ובנות בהפגנות (תורת מנחם כרך 30 עמ' 427-426):

פלא גדול:

א) היכן מצאו היתר לכך שנשים ובנות ישתתפו בהפגנות בראש כל חוצות – שהרי זה היפך סדר ההנהגה הראוי' מצד צניעות ו"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד. הובא ברמב"ם הל' אישות פי"ג הי"א).

ב) ועל-אחת-כמה-וכמה בהפגנה שנערכת בתערובות וכו' וכו'.

 - והתמיהה גדולה ביותר על הנהלות המוסדות שלא מיחו וכו' וכו'.

לא להתחשב בדעת החולה בדברים שאינו מבין בהם

במהלך התוועדות י"א שבט תשל"א הסביר הרבי את האבסורד בטענה שיהודי רוסיה מבקשים שיפגינו בעד שחרורם, כשלפועל הפגנות אלו גורמות להרעת מצבם. כמשל הביא הרבי, שאין שואלים את החולה מהו הטיפול הטוב עבורו במקום את הרופא. כאן ציין הרבי בהערה את הדברים הבאים ('תורת מנחם' כרך סג עמ' 137):

ומה שכתוב בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן סימן שכח סעיף יב "חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית, ורופא אומר אין צריך, שומעין לחולה כי לב יודע מרת נפשו" – הרי זה בענין ששייך לומר שהוא מבין [וראה שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן מו: "דאף-על-גב דרוב חולים אינם בקיאים בחולי שלהם, יש מקצת שבקיאים, ושמא זה מן המיעוט כו'"], מה-שאין-כן בשלילה החלטית דאפשרות זו. ורק בעניני מאכל "אפילו מאה רופאים אומרים. . שהמאכל מזיק לו, שומעין להחולה" (שם סימן תריח סעיף א), כי, בעניני מאכל להשביע רעבונו שהוא רעב הלב יודע מרת נפשו (ועל דרך שיודע אם אחזו בולמוס, ולמה, ומאכילין אותו (ראה שם סעיף ט"ז) אפילו דבר המזיקו ודאי בשביל לשמור חייו), אבל אינו שייך לריפוי על-ידי סממנים וניתוח, שאין לו כל מושג וידיעה בהם.

איסורי מלאכה בחול המועד

בשיחת ש"פ משפטים תשמ"ג – 'התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 976, אמר הרבי:

ישנם מלאכות האסורות אפילו בחולו של מועד [לכמה דעות (נסמן באנציקלופדי' תלמודית בערכו) – איסור מלאכה בחולו של מועד הוא מן התורה, אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו מה שנראה להם ויתירו מה שנראה להם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו חכמים בחולו של מועד אסורה מן התורה. ואפילו לפי הדעות שאיסור מלאכה בחולו של מועד אינו אלא מדרבנן – הרי חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה].

הזיק חבירו בשעת שמחת-תורה

בשיחת יום שמחת תורה תשכ"ח – תורת מנחם כרך נא עמ' 170 הערה 24:

יש שאלה באחרונים בנוגע להמזיק את חברו בשמחת-תורה (מצד שכרות וכו') אם חייב לשלם – ראה נטעי גבריאל הלכות חג הסוכות פצ"ד סכ"ח. וש"נ.

 - אך אין דברים אלו נוגעים אלינו [=כיון שבוודאי לא יארע כזה בפועל ח"ו] והרי זה כמו כמה ענינים שלומדים בתורה גם אם אינם שייכים לפועל (ראה תניא פ"ה).

הנהגות טובות בחודש אלול

בשיחת שבת פרשת תצא תשכ"ז – תורת מנחם כרך נ' עמ' 346:

בהמצאנו בחודש אלול... יש לעורר בנוגע לבעלי עסקים – להקפיד על זמני התפלה ולקבוע עתים לתורה, ולהזהר מהשגת גבול, אבק לשון הרע וכיוצא-בזה.

קושי לתקן קלקול הרבים

ובשיחת ש"פ שלח תשל"א – תורת מנחם כרך סד עמ' 346:

כשמדובר אודות עבירה שנעשית ביחיד, יש עצות לזה: בעניין שבין אדם לחבירו – יכול לבקש מחילה, ולהחזיר מה שנטל מחבירו – ככל פרטי הענינים שנתבארו בזה בשולחן-ערוך אורח-חיים (בדיני ערב יום הכיפורים (סימן תרו) ובחושן-משפט (סימן שס ואילך. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הל' גזלה וגנבה סימן ו' ואילך); ובענין שבין אדם למקום – יום הכיפורים ("אחת בשנה") מכפר – ראה יומא פה, ב (במשנה).

אבל לתקן קלקול הרבים – הרי זה דבר קשה ביותר ראה אנציקלופדיא תלמודית (כרך ה) ערך גזל הרבים (סוף עמוד תקט ואילך). ושם-נסמן.

אופן תשובה של מי שגילה פניו בתורה שלא כהלכה

בשיחת ש"פ בשלח ט"ו בשבט תשמ"ג - 'התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 958 אמר הרבי:

מי שהי' בבחינת "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" – גם הוא ביכולתו לעשות תשובה, על-ידי-זה שיבכה בדמעות וכך, בשעתא חדא וברגעא חדא, תקובל תשובתו.

אך בד בבד צריך לתקן גם מה שקלקל אצל תלמידיו ושומעי דברו [לולי כן מתהלכת עדיין "עבירה חיה" המזכירה את אופן הנהגתו הבלתי רצוי']

(הרבי סיים באיחול:) ויהי-רצון שהדברים הנ"ל יפעלו פעולתם ויהי' אצלו ענין התשובה (בשעתא חדא וברגעא חדא) מתוך בריאות הגוף כו', ומתוך שמחה וטוב לבב.

אחריות וזכות ראשי הישיבות

משיחת ליל שמחת תורה תשכ"ח (תורת מנחם כרך נא עמ' 155):

כל ענינם של ראשי-הישיבות הוא ללמוד עם התלמידים ועפ"י המבואר בשו"ע הל' תלמוד תורה (יו"ד סרמ"ה סי"ז, הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן פ"א הי"א) בענין "ארור עושה מלאכת ה' רמי'" (ירמי' מח, יו"ד), הרי מובן לאידך גיסא גודל הזכות שבלימוד עם התלמידים באופן הרצוי.

כבוד המלמדים והחזקתם

בשיחת שבת פרשת ויקהל-פקודי תשמ"ג ('תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ג" כרך ב' עמ' 1134) אמר הרבי.

צריכים להשתדל בכבודם של ה"מלמדים", ובודאי – לדאוג לפרנסתם: 1) באופן של הרחבה, כך שלא יצטרך לחיות מתוך דוחק וצמצום כו', ובודאי – 2) שתינתן בזמנה כו'.

ענין זה יש בו: א) (משום החיוב ד)כבוד תלמידי חכמים. ב) נוגע גם לאופן החינוך והלימוד עם התלמידים.

כי – כאשר המלמד מוטרד מדאגות הפרנסה, הרי מטבע הדברים ענין זה מונע את התמסרותו לחינוך ולימוד עם התלמידים בתכלית השלימות.

[ואז – אם חסר ח"ו בהנ"ל – האשמה אינה על המלמד, כי אם על אלה שהיו צריכים לדאוג לפרנסתו, ולא עשו זאת באופן המתאים]!