חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:07 זריחה: 6:40 י' בשבט התשפ"א, 23/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

מתי מותר ללמוד חכמות חיצוניות?
סוגיות בתורת רבנו

נושאים נוספים
אור וחום ההתקשרות
פרשת וארא | לגלות בנו את האבות
השגחה פרטית מהרבי לחסיד
להפיץ תורה ב'שבעים לשון'
בין גאולת מצרים לגאולה העתידה
'בקשה נפשית' או 'הצעה' של נשיא-הדור
מתי מותר ללמוד חכמות חיצוניות?
פרשת וארא
עת לדעת
יומן מבית חיינו
הלכות ומנהגי חב"ד

למי מותר ללמוד את מדע הרפואה או האסטרונומיה, ומה לגבי עבודה זרה? • איזו תמיהה על הרמב"ם פתר אדמו"ר הזקן בספר התניא? • מכתב מאלף של הרבי עושה סדר בנושא רכישת השכלה חיצונית, ומציג שישה אופני היתר • וכמה חשוב למנוע מילדים ללמוד חכמות חיצוניות

ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות עובדי גלולים על טומאת דברים בטלים שאינו מלביש ומטמא רק המדות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל ולא בחי' חב"ד שבנפשו מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים וע"ה יכולים לדבר כן. משא"כ בחכמת האומות עובדי גלולים הוא מלביש ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו האלהית.

(תניא פרק ח')

את ההתייחסות הנכונה ל'חכמות החיצוניות' אנו מוצאים כבר בתניא, כאשר רבנו הזקן מחלק בין דברים בטלים, המטמאים את המידות של הנפש האלוקית, לבין חכמות חיצוניות, המטמאות את כוחות השכל – חב"ד של הנפש האלוקית.

ומוסיף שם ואומר, שאדם העוסק בחכמות החיצוניות לשם שמים, כמו למטרות פרנסה, שמאפשרת לעבוד את ה', או באופן נעלה יותר, שיודע להשתמש בחכמות אלו עצמן לעבודת ה' או לתורתו – אזי מותר לעסוק בהן, והאדם מעלה את החכמות האלו לקדושה.

רבנו הזקן אף מביא את שמותיהם של כמה מגדולי ישראל שעסקו בחוכמות אלו כבאופן השני: "וזהו טעמו של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן".

באגרות קודש (תצה, י"ט סיון תש"ט עמוד קכב) מבאר הרבי נשיא דורנו באריכות שישה אופני היתר בלימוד חכמות חיצוניות, ובכללם האופן האמור בתניא. הדברים יובאו כאן בעיבוד ועריכה קלה, בתוספת מראי מקום והרחבות.

כשלימוד המדע נחוץ

בדברי התניא האמורים לעיל, בא רבנו הזקן לתרץ, לכאורה, את העובדה שהרמב"ם וחכמי ישראל אחרים עסקו בחוכמת הרפואה. על כך מבאר שם, שהללו ידעו כיצד להשתמש בחכמות אלו לענייני תורה ומצוות.

וצריך להבין, איזו תמיהה מצא רבינו הזקן בהנהגת הרמב"ם דווקא, שעיסוקו ב'חכמות חיצוניות' היה במדע הרפואה, שעה שישנו ציווי התורה "ורפא ירפא" (משפטים כא, יט)! כן פוסקת הגמרא שבעיר שאין בה רופא אסור לתלמיד חכם לדור בה (סנהדרין יז, ב). ועוד: במסכת שקלים מצינו (פרק ה' משנה א) שבן אחיה היה ממונה במקדש על חולי המעיים.

אם-כן, האם לימוד חכמת הרפואה הינו 'חכמה חיצונית' שמותר ללומדה רק בתנאים מיוחדים?

גם בנוגע לנחיצותה של חוכמת התכונה (אסטרונומיה) מצאנו בגמרא (שבת עה, א): "אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". ובהוריות (י, א): "ר' גמליאל ור' יהושע הוו אזלי בספינתא... אמר ליה (ר' יהושע) כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר ליה (ר' גמליאל) כל כך יש בידך..." (חכמה יש בידך... – רש"י). הרי שהייתה לר' יהושע ידיעה בחוכמת התכונה. ובחולין (נז, ב): "אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה... תרנגולת הייתה לו וגידלה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים", ומכאן ראיה שרבי שמעון ידע חכמת הטבע.

על-כן צריך לומר, שבלימודו של הרמב"ם את חכמות האומות ישנו חידוש מיוחד.

ביאור העניין, ובהקדים:

ישנם שישה אופנים בלימוד וידיעת חכמות אומות העולם, והם יתבארו להלן מן הגבוה אל הנמוך:

א. ידיעת החוכמות מן התורה

כמו חכם המביט בתרשים הבניין וממנו יודע על כל הפרטים שבבניין, כך גם התורה היא המפה ('הדיפתרא') שעל פי תוכניתה נברא העולם (בראשית רבא רפ"א). וכפי שמסופר בגמרא בכורות (ח, א) שרבי יהושע בן חנניא למד את זמן עיבור הנחש מהכתוב בתורה, ובמדרש תהלים (יט), מביא על ר' שמואל (ור' הושעיא) שעל ידי יגיעתו בחכמתה של תורה למד מתוכה כל מה שיש ברקיע.

ובוודאי שכל מה שנאמר במפורש בתורה שבכתב ושבעל פה בקשר לחוכמות אלו הרי זו תורה ממש, שהיא חוכמתו של הקב"ה, וכמאמר הרמב"ם הידוע (פירוש המשניות חלק יסוד ח) שאין הבדל בין הפסוק "ובני חם כוש ומצרים", לבין "אנכי ה' אלוקיך".

ב. התורה מצווה ללמוד

את החכמות

לעיתים התורה מצווה מפורשות ללמוד את החכמות הללו, והלומד מקיים בכך את ציווי התורה. לימוד זה הוא מצווה כשאר מצוות התורה, דאורייתא או דרבנן, גם קודם השימוש בידע הנלמד לצורך המצווה.

כמה דוגמאות לציוויי התורה לרכוש ידע בחכמות חיצוניות: מצוות עשה על בית-דין לחשב בחוכמת החשבון (רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"א, ה"ז),  ועד שיש המונים חשבון תקופות ומזלות במניין המצוות (הסמ"ג במצות עשה מז), וכן הציווי על בית-דין לדעת דרכי עבודה זרה וכישוף (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ב, ה"א), ובסוטה (מט, ב) התירו לבית רבן גמליאל ללמוד חכמה יוונית מפני צורך הציבור (וראה תוספות ד"ה ארור, מנחות סד, ב. קונטרס אחרון להל' ת"ת לאדה"ז, פג ס"א).

ג. לימוד לצורך מניעת עבירה

אופן נוסף של לימוד חכמות חיצוניות שהינו בגדר מצווה, והוא אדם שאנוס לחשוב בדברי חוכמה כדי להיזהר לא לעבור על איסור הרהור בדברי תורה במקום האסור בכך כמו במבואות המטונפות. באופן הזה הלימוד הוא קיום מצווה, אבל באופן שלילי (עיין אחרונים שו"ע או"ח רספ"ה).

ויש לומר, שסוג זה נכלל בכוונת המדרש (דברים רבה פרק ח, ו): "שאלו את שמואל והלא אתה אסטרולוגי, אמר להם, לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים".

באופן זה, לימוד החוכמות הוא כאמור קיום מצווה, אם כי זה לימוד לצורך קיום מצוות לא-תעשה של הימנעות מלימוד תורה אסור. אבל אין זה בגדר לימוד לשם שמיים, שכן הלימוד נעשה באין-ברירה, שכן רק באמצעותו יכול האדם להישמר מלימוד התורה האסור.

ההבדל בין לימוד לשם-שמים לבין לימוד לצורך קיום מצוות לא-תעשה של אי-לימוד תורה אסור, כמוהו כחילוק שבין אופן עבודת ה' "בכל דרכיך דעהו" לבין קיום מצווה בפועל.

שני האופנים האלה מתיישבים עם שתי הדוגמאות המובאות בתניא פרק ז', להעלאת דברים גשמיים מקליפת נוגה לקדושה: א) "האוכל בשרא שמינא דתורא [בשר שור שמן] ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו". אכילה זו אינה מצווה, אלא רק כעין הכשר מצווה ללימוד התורה שבא אחר-כך. ב) אכילה שנועדה "בשביל לקיֵם מצות עונג שבת ויום טוב". אכילה זו היא בעצמה מצוות עשה מדברי סופרים של עונג שבת.

ד. לימוד חכמות המסייע לקיום מצווה

לעיתים אדם לומד תורה או רוצה לקיים מצווה, ואינו יכול להבין היטב את הסוגייה לקיים את המצווה באופן מלא מפני חסרון ידע בחוכמות אלו. במצב כזה, רשאי הוא להשלים את הידע החסר. כמאמר רב (סנהדרין ה, ב) שגדל י"ח חדשים אצל רועה בהמות כדי לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. סוג לימוד זה אינו לימוד תורה ולא קיום מצווה, אלא הכנה והכשר לקיום וידיעת תורה ומצוות. [ואולי לימוד הלכות עבודה זרה וכישוף על-ידי בית דין הוא לימוד מהסוג הזה, בשונה מאופן ב' לעיל, ששם התבאר שיש מצווה בלימוד עצמו]

ה. לימוד לצרכי פרנסה

רכישת חכמה חיצונית במידה הדרושה לעסקיו כדי למצוא פרנסה, או שעושה מהחוכמות עצמן אומנות וקרדום לחתוך בהן. לימוד זה הוא הכשר והכנה לדבר היתר.

יש לומר, שכל האזכורים בתורה ובמאמרי רז"ל על עיסוק בחוכמות אומות העולם, כולם עמדו באחד מהאופנים הנזכרים לעיל. אין צורך להקשות כיצד עסקו בזה ולתרץ באחד מהטעמים שהתבארו לעיל, כי מקור הדברים פשוט בתורה, בגמרא ובמעשים שבכל יום.

ואם כן, תירוצו של רבינו הזקן בא להסביר את אופן הנהגתם של הרמב"ם ושאר גדולי ישראל, שלמדו מתוך ספרי חכמי אומות העולם. שכן, אין תמיהה על כך שהרמב"ם למד ספרי עבודה-זרה (כפי שכתוב במורה נבוכים), או מספרי התכונה של היוונים (ראה הלכות קידוש החודש סוף פרק י"ז), מפני שהלימוד הזה היה הכרחי לצורך ביאור טעמי מצוות חשבון קידוש החודש וכו' – כאופן הב' לעיל. אלא, עיקר הקושייה על הרמב"ם היא על העיון בחכמות אחרות כמו רפואה מספרי גאלינוס ואחרים.

לימוד זה, אי אפשר לשייכו כמובן לאופן הא' – לימוד החכמות מן התורה. כמו כן, אין זה לימוד לצורך פרנסה, שהרי בזמן שהרמב"ם למד חכמות אלו, פרנסתו הייתה מצויה על-ידי אחיו, שעל שולחנו היה סמוך, כפי שכתב בעצמו (ראה תולדות הרמב"ם נדפס בתשובות הרמב"ם (ליפסיא) בהקדמה לח"ג). כמו כן, הרמב"ן היה בקי בכמה חכמות ולא עשה את כולן מקור פרנסה.

ומכאן קושיית רבנו הזקן, מהו ההסבר לאופן לימוד זה של הרמב"ם.

האופן השישי

התירוץ לשאלה זו בא באופן שישי:

ישנו היתר ללמוד את חוכמות אומות העולם, גם אם אין בהן צורך עכשווי, ובתנאי שהלומד יודע ומסוגל להשתמש בהן בעתיד לעבודת ה' או לתורתו.

כך למדו הרמב"ם וחכמי ישראל נוספים את החוכמות חיצוניות. מכאן מתחוור דיוק הלשון בתניא: "וזהו טעמו" (של הרמב"ם) – בלשון יחיד, אף שהביא קודם שני היתרי לימוד, מפני שסיבת הלימוד של הרמב"ם בשעת מעשה הייתה אך ורק כאופן השישי, אף שאחר-כך השתנה מצבו בעקבות מות אחיו, ונאלץ להשתמש בחוכמות שלמד גם עבור פרנסתו.

ויש להוסיף:

לימוד חכמות אומות העולם שלא צורך, מטמא את ספירות החכמה בינה ודעת של הנפש האלוקית, ומורידה מקדושה לקליפת נוגה שיש בחכמות הללו. ירידת מצוות לקליפות הותרה רק בתנאי שהירידה היא לצורך לעלייה, אך לא אם הירידה היא הכנה בלבד לעלייה. לפי האופן הרביעי, תותר הירידה לקליפת נוגה (וכן לג' קליפות הטמאות) בתנאי שהיא מכשירה עלייה לקדושה בטווח מיידי.

אך האופן השישי מחדש, שהירידה לקליפת נוגה מותרת אף אם היא אין זו אלא הכנה בלבד לעלייה עתידית.

לימוד חכמות מטמא את הנפש!

להשלמת הסוגיה מובאת להלן שיחת אדמו"ר נשיא דורנו (תורת מנחם תשמ"ב חלק ד', עמ' 1837-1839) בקשר לחינוך הילדים בעת תקופת ה'חופש':

והנה, ההתעסקות בחינוך הימים אלו היא בגדר ענין שהזמן גרמא – כי ברוב הארצות (שבהם נמצאים רוב מנין ורוב בנין דבני ישראל) נותנים בימים אלו 'חופש' לילדים שלא יצטרכו ללמוד לימודים שאינם 'לימודי קודש'.

ולכן, הרי זה זמן מסוגל ביותר להשתדל שהילדים יוסיפו בלימוד התורה, מאחר שזמנם פנוי יותר, מפני ה'חופש' מלימודים שאינם לימודי קודש.

[אינני רוצה לקרוא ללימודים אלו בשם 'לימודי חול' – כי באמת היו צריכים להשתדל שלימודים אלו יהיו על טהרת הקודש, היינו, ללמוד חכמת החשבון כדי שיוכלו ללמוד ולדעת את החשבונות והמדידות הקשורות עם הלכות עירובין, או 'חישוב תקופות ומזלות' – כמבואר בגמרא (שבת עה, א. הובא לעיל) שעל זה נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

ובהקדים:

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא (פרק ח) שעל ידי לימוד חכמות חיצוניות "הוא מלביש ומטמא בחינת חב"ד שבנפשו האלקית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו", מלבד כאשר "עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו, כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו", בדוגמת "הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן".

והנה, מאחר שאדמו"ר הזקן מדייק בלשונו, לומר שעל ידי לימוד חכמות חיצוניות "מלביש ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו האלקית", היינו, שזהו ענין של טומאה – מובן חומר הדבר. ועל-דרך ענין הטומאה כפשוטה – שאף-על-פי שלא רואים שום שינוי בדבר שנטמא, כי לא נגרע ממנו דבר ולא נוסף עליו דבר, ובחיצוניות ובגלוי נראה הדבר כמקודם, אף-על-פי-כן על ידי הנגיעה בדבר טמא לרגע אחד בלבד, קובעת התורה שגם הוא נטמא, ולכן, אינו יכול להכנס לקודש כו' – עד כדי כך חמור ענין הטומאה!

וענין זה נוגע לכהן, ללוי, לישראל, ואפילו לגר – אלא שישנם חילוקי דרגות בדבר לפי ערך הטהרה הנדרשת מכל אחד ואחד. אבל על-כל-פנים – כללות ענין הטומאה הוא דבר חמור אצל כל-אחד-ואחד, ועד שישנם כמה חומרות ואיסורים וגדרים וסייגים הקשורים עם ענין הטהרה והפכו.

ויתירה מזו: ענין הטומאה נוגע אפילו לקטן שבקטנים – למרות שאינו חייב בכל עניני התורה ומצוותיה. וכמובן בפשטות שכאשר תינוק בן יומו נוגע בדבר בלתי טהור, הרי זה פועל בו שינוי עיקרי, עד שצריכים להזהר שלא יגע בעניני קדשים, תרומות ומעשרות, וכיוצא בזה. ומזה מובן גודל החומר שבענין הטומאה – מאחר שלא מצינו עוד ענין שבו יהיו שוים תינוק בן יומו ואדם גדול בן מאה ועשרים שנה, מלבד בנוגע לענין הטומאה.

ועל-פי-זה מובן חומר הענין דלימוד חכמות חיצוניות – שהרי אדמו"ר הזקן אינו כותב לשון של איסור, פסול, וכיוצא-בזה, אלא לשון של טומאה שזהו חמור ביותר.

אבל לאידך – מאחר שישנה כללות המציאות דחכמות חיצוניות, מובן, שבודאי ישנה אפשרות להשתמש בזה לעניני טוב וקדושה. ועל-דרך המובאר בענין "וגם רשע ליום רעה" – "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה" (תניא פרק כז).

וכפי שמסיים בתניא שישנה אפשרות להשתמש בלימוד חכמות חיצוניות עבור ענייני טוב וקדושה –אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו, כי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו", בדוגמת הנהגת הרמב"ם והרמב"ן.

ומובן, שכאשר מדובר אודות פרנסתו ופרנסת בני ביתו – אין לך שוחד גדול מזה, ובפרט כאשר מדובר לא רק אודות פרוטא אחת בלבד, אלא אודות כללות פרנסתו ופרנסת בני ביתו במשך כל ימי חייו, ומאחר ש"השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים", מובן שהאדם אינו יכול לסמוך על עצמו בדבר זה, מפניו היותו משוחד כו', ולכן, עליו למצוא מישהו שיכול לפסוק בענין זה, לספר לו אודות מעמדו ומצבו, ואז יוכל לברר אם לימוד זה הוא דבר המטמא את חב"ד שבנפשו האלקית, או שזהו דבר המותר – לצורך פרנסתו, או באופן נעלה יותר – שלימוד זה עצמו הוא על טהרת הקודש, מאחר שמנצל הלכות עירובין, חישוב תקופות ומזלות, וכיוצא בזה.

ולכן, אינני רוצה לקרוא ללימודים אלו 'לימודי חול' – מאחר שלימודים אלו היו צריכים להיות 'על טהרת הקודש'].

ובנוגע לעניננו: היות שברוב המדינות ימים אלו הם 'ימי החופש' מלימודים שאינו לימודי קודש (מלכתחילה היו צריכים להיות באופן דחול על טהרת הקודש) – צריכים לנצל את זמנם הפנוי של התלמידים והתלמידות, ולמלא זמן זה בלימודי קודש (לימודים שבהם לא דרושה זהירות והשתדלות שהדבר יהיה 'על טהרת הקודש' – מאחר שמדובר אודות לימודים שהם עצמם קודש).

דהנה, במשך כל ימי השנה ישנם זמנים שבהם עוסקים בלימודים שאינם לימודי קודש (מפני חוקי המדינה, או מפני סיבות שונות ומשונות), וזוהי המעלה שבימי החופש – שהגבלות אלו אינן קיימות, ולכן, ישנו יותר זמן פנוי עבור לימודי התורה, לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות.


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)