חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 544 - כל המדורים ברצף


גיליון 544, ערב שבת פ' ויחי, י"ב בטבת ה'תשס"ה (24.12.2004)

דבר מלכות

"חזק חזק ונתחזק!"

לפני התחלת הגלות וקושי השיעבוד יש צורך בנתינת כוח וחיזוק מיוחד - שזהו עניין "ויישם בארץ במצרים" * יוסף, המפרנס ומכלכל את ישראל, נמצא איתנו עד לרגע שיוצאים מהגלות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת זו היא "שבת חזק" - על שם שבה מסיימים ספר שלם בתורה, ספר בראשית, שהוא הספר הראשון שבתורה (ראשון במעלה וחשיבות, ובמילא, גם ראשון בסדר כפשוטו), וכמנהג ישראל ("תורה היא"1) שבסיום2 הספר מכריז כל הקהל בקול רם "חזק חזק ונתחזק".

ותוכן העניין - שסיום ספר בתורה (ובפרט ספר ראשון3) נותן חיזוק ותוקף בכל ענייניהם של ישראל, החל מענייני התורה, ומזה נמשך גם בענייני העולם, כמאמר4 "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכן "בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"5.

והנה, מכיוון שההכרזה "חזק חזק ונתחזק" באה בהמשך ובסמיכות ממש לסיום הספר6, הרי מובן (א) שעיקר החיזוק נלקח מסיום הספר, היינו, הפסוק האחרון שבו, (ב) ופעולת החיזוק היא, לכל לראש (ובעיקר) בחלק התורה הסמוך לו, התחלת פרשת שמות (שקורין בתפילת מנחה דשבת חזק), כדלקמן.

ב. סיום ספר בראשית הוא - "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".

ולכאורה, נשאלת שאלה הכי פשוטה גם אצל בן חמש למקרא:

בהתחלת הפרשה מסופר אודות בקשתו של יעקב ליוסף "אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי... וקברתני בקבורתם"7, כלומר, הן מצד העילוי ד"וקברתני בקבורתם", במערה אשר בשדה המכפלה... שמה קברו את אברהם... את יצחק גו'"8, והן מצד החסרון דארץ מצרים, "ערוות הארץ"9, תכלית הירידה.

ואילו בנוגע ליוסף - מדגישים בסיום הפרשה והספר "ויישם בארון במצרים", היינו, לא זו בלבד שלא נקבר במערת המכפלה, וגם לא בארץ ישראל בכלל, אלא עוד זאת, בחוץ לארץ גופא - "במצרים" דווקא, ובזה גופא - "ויחנטו אותו ויישם בארון", פעולה המדגישה את עניין הקביעות10.

ונשאלת השאלה - איזה חיזוק - ("חזק חזק ונתחזק") לומדים ומקבלים מסיום הספר "ויישם בארץ במצרים"?!   

ג. ויש לומר הביאור בזה - שחיזוק זה קשור, כאמור, עם התחלת פרשת שמות, "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה גו'":

בפרשת שמות מתחיל עיקר העניין דגלות מצרים11, קושי השיעבוד כו', כי, אף שהירידה למצרים הייתה כבר לפני זה, בפרשת ויגש12, הרי, בנוגע לתקופה ההיא נאמר13 "וישב (ישיבה בשלווה14) ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ("במיטב הארץ"15) ויאחזו בה (לשון אחוזה16) ויפרו וירבו מאוד", ורק בפרשת שמות, לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"17, אזי, התחיל (עיקר) עניין הגלות, קושי השיעבוד כו' (שהרי "כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד"18), החל מהעניין ד"הבה נתחכמה לו גו'"19.

ועל-פי זה מובן שלפני התחלת הגלות וקושי השיעבוד, יש צורך בנתינת כוח וחיזוק מיוחד - שזהו עניין ד"ויישם בארון במצרים":

יוסף, המפרנס ומכלכל את ישראל20 - נמצא יחד עם בני-ישראל, "ויישם בארון במצרים", ובאופן שמציאותו היא בשלימות (לא רק העצמות21, אלא גם הבשר וכו') גם על-פי טבע, "ויחנטו אותו ויישם בארון", ונמצא שם באופן של קביעות (עד ליציאת בני-ישראל מגלות מצרים).

ולכן, לאחרי שמסיימים "ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים", מכריזים "חזק חזק ונתחזק"22 - שזהו החיזוק לההמשך ד"הבאים מצרימה", שלא להתפעל מקושי הגלות והשעבוד, מכיוון שלא נמצאים בגלות לבד, אלא ביחד עם יוסף.

ובפרט - ש"יוסף" הוא גם ה"מושל בכל ארץ מצרים"23 (מלכות שהייתה מושלת בכיפה24), עד ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"25, שמזה מובן, שאף אחד אינו יכול להפריע, ח"ו, לבני-ישראל גם בהיותם בגלות כו'.

ד. והנה, עניין זה מהווה חיזוק בנוגע לכל הגלויות - "כל המלכיות נקראו על שם מצרים כו'"26, כל הגלויות, עד לגלות האחרון, ובגלות האחרון גופא - עד לימי הגלות האחרונים, עקבתא דמשיחא ממש, דורנו זה ותקופתנו זו.

ואדרבה - מצד העניין דירידת הדורות כו', הרי, בדורנו זה דווקא יש צורך מיוחד בזה, ולכן עשה הקב"ה שכל הוראות התורה (ובנידון דידן, החיזוק ד"ויישם בארון במצרים") יהיו באופן גלוי.

ואכן, מודגש הדבר באופן גלוי לעין כול - שהרי שמו (הראשון) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הוא "יוסף", יוסף שבדורנו.

וכמודגש גם בפעולתו ועבודתו, שחידושו העיקרי הוא עניין הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, באופן ד"באר את התורה", "בשבעים לשון"27 - שזהו עניין ד"יוסף", "יוסף ה' לי בן אחר"28, כלומר, להתעסק גם עם יהודים אלו שלולי עבודתו היו (בגלוי) בבחינת "אחר"29, שגם הם יהיו "בן"30 (גם בגלוי), ועד ל"בן" הכי נעלה, "בנימין", "בן ימין", שהוא לבדו נולד בארץ ישראל31 (ויש לומר שזהו העילוי דה"אחר" שנעשה "בן" - עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים32).

וזהו עניין ד"ויישם בארון במצרים" המודגש במיוחד בדורנו זה (דור האחרון דגלות שהוא גם דור הראשון דגאולה) - שיוסף שבדורנו, נמצא יחד אתנו עד לרגע האחרון שיוצאים (והוא בכלל, כפשוט) מהגלות, ונותן כוח וחיזוק ("חזק חזק ונתחזק") שלא להתפעל כלל וכלל מקשיי הגלות, אלא אדרבה - להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשינו ועבודתינו, כדי לסיים ולהשלים את "צחצוח הכפתורים"33, עד לשלימות הניצחון34 ד"מלחמת בית דוד"35, בביאת דוד מלכא משיחא.

ה. ויש להוסיף בכל זה:

מכיוון שנמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחרי שנשלמו כבר כל העניינים, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שלא נשאר לנו כי אם "לצחצח את הכפתורים", ותיכף ומיד, "עמדו הכן כולכם"36 לקבל פני משיח צדקנו,

- ובפרט שמאז ועד עתה עברו כמה עשיריות שנים שבהן עסקו גם ב"צחצוח הכפתורים" -

הרי, בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה עניין של מניעה ועיכוב בענייני יהדות, בבחינת "הבה נתחכמה לו" - אין זה אלא עניין של ניסיון, על-דרך "האלקים נסה את אברהם"37, "נסה" (גם) מלשון נס והרמה, היינו, כדי שעל-ידי זה יבוא לתכלית העילוי - הרמה לגבי השלימות שלפניה, על-דרך החילוק דנס וטבע (כמבואר בארוכה בדרושי חסידות38).

כלומר: מובן וגם פשוט עד כמה גדלה מעלתו של אברהם אבינו - אפילו לפני הניסיונות39, ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי כמה ניסיונות, בתוכם ניסיון הכבשן דאור כשדים, ועד לתשעה ניסיונות, שבוודאי לא היה שום חיסרון בעבודתו ומעלתו של אברהם אבינו; אלא, מכיוון שרצה הקב"ה להרימו ולנשאו לדרגא נעלית עוד יותר, ועד לאין ערוך (נס) - ניסהו (נס והרמה) גם בניסיון העשירי"40.

ועל-דרך זה בנידון דידן:

לאחרי שלימות העבודה בכל העניינים (כנ"ל), כולל גם עניין הניסיונות שעברו בני-ישראל במשך כל הדורות, ובמיוחד בנוגע ליוסף שבדורנו (נשיא הדור, אשר, "בתר רישא גופא אזיל"41), כל הניסיונות שהיו ברוסיה הסובייטית, שעמד בכולם בתוקף וגבורה עילאית, עד ליציאתו משם בשלימות, עם כל בני ביתו, ביחד עם ספרי וכתבי רבותינו נשיאינו כו' (כולל - פעולה נמשכת גם במדינה ההיא, פירות ופירי פירות כו', גם בימינו אלה) - הרי בוודאי שלא חסר מאומה כו': אלא, שהקב"ה רוצה שיהיה עניין של נס והרמה באופן נעלה עוד יותר, ולכן, מביא ניסיון נוסף42.

ו. ועוד נקודה בזה - שהניסיון הוא על-ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל עניינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על-ידי זה שמראים שלא מתפעלים כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם, לפעול נס והרמה:

בנוגע לניסיון העשירי - איתא במדרש43: "ביום השלישי, וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלושת ימים, כיוון שראה (השטן) שלא קבלו ממנו (אברהם ויצחק), הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים... כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צווארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו ריבונו של עולם כו', מיד נער הקב"ה את המעיין ויבש הנהר ועמדו ביבשה".

כלומר, כל ה"נהר גדול", אשר, כבר ב"חצי הנהר הגיע המים עד צווארו" - לא הייתה לו מציאות כלל (לא רק ברוחניות, אלא) גם בעולם הזה הגשמי, כי אם, עניין של דמיון בלבד, ולכן, כאשר אברהם הראה שאינו מתפעל מזה (אלא ממשיך ללכת כדי לקיים את ציווי ה'), ו"תלה אברהם עיניו לשמים" - אזי נתגלה האמת, שאין כאן מציאות של נהר כלל, "יבש הנהר ועמדו ביבשה", ואדרבה - כל מה שנשאר ממנו, אינו אלא העניין דנס והרמה.

ועל-דרך זה בנידון דידן - שאין לניסיון מציאות כלל גם בעולם הזה הגשמי והחומרי, "עולם הקליפות"44, ולכן, כאשר "תלה... עיניו לשמים", אזי נתגלה באופן גלוי לעין כל שאין כאן מציאות כלל, וכל מה שנשאר, אינו אלא העניין דנס והרמה - שעל-ידי זה יתוסף עוד יותר בהפצת המעיינות חוצה, על-ידי ההוספה בהוצאה לאור והדפסת כתבי רבותינו נשיאינו כו',

ובלשון המדרש (במקום אחר45) בנוגע להכרזה "דידן נצח דידן נצח", ש"לא עלון מן תמן עד זמן דחמון כמין חרדא דדמא על אפי מיא" (סימן לביטול המציאות דרוח רע), שאז שקט (היפך המצב הקודם ד"חמו ערבוביא במיא") המעיין והנהר הטוב שבמדרש שממנו שתו בני-ישראל, היינו, שעל-ידי זה ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בתוקף התפשטות הנהר מהמעיין, עד להפצת המעיינות (לא רק הנהר, אלא גם המעיין עצמו) חוצה.

ז. על-פי זה מובן בפשטות שכל ההדגשה צריכה להיות אך ורק בנוגע לעניין הנס וההרמה, ולא בנוגע לעצם המאורע דהניסיון:

המאורע דהניסיון - אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיוון שכן, הרי, הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא, ללא כל תועלת, ואדרבה - על-ידי זה שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות46, מבלבל את עצמו והיצר הרע שלו כו'.

ולאידך, עניין הנס וההרמה - הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהניסיון, כאמור, שעל-ידי זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ובאותיות פשוטות - שכל החיות וההתלהבות כו' צריך להיות בעניין ד"וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותיי" (כמו שכתוב באברהם אבינו)47, החל מלימוד ספרי וכתבי החסידות (ופשיטא, בהקדמת לימוד נגלה דתורה - "תלמודו בידו"48), היינו, שכאשר יוצא לאור ספר חדש, קונטרס או מאמר כו', צריך כל אחד ואחד ללמדו, ובהדגשה - שאין להסתפק בכך שישנם כמה וכמה שלומדים עניין זה, אלא, כל49 אחד ואחד חייב לומר בשבילי נדפס ספר, קונטרס או מאמר זה!

ח. ויהי רצון שעל-ידי מעשינו ועבודתינו בכל העניינים האמורים בימי הגלות האחרונים51 נזכה בקרוב ממש לשלימות העניין ד"ואלה שמות בני-ישראל" - כדברי המדרש52 "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויחי ה'תשמ"ז;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ז כרך ב, עמ' 252-259)

----------

1) תוד"ה נפסל - מנחות כ,ב. וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ב עמ' 56 הערה 2.

2) ראה שו"ע או"ח סו"ס קלט ובנ"כ. ובספרי טעמי-המנהגים.

3) להעיר מהעניין ד"כל התחלות קשות" (כמובא גם בפרש"י על התורה (יתרו יט,ה), פשוטו של מקרא), מכיוון שעל-ידי זה נעשה פתיחת הצינור כו' (ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74. וש"נ).

4) זוהר ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, רע"ב. ח"ג קעח, א. וראה ב"ר בתחלתו.

5) זח"ב שם.

6) ועד כדי כך, שלא ממתינים עד שהעולה לתורה יברך את הברכה שלאחריה, אלא, מנהג ישראל, שמיד בסיום הקריאה, לפני אמירת הברכה, מכריזים "חזק חזק ונתחזק" (ואין בזה הפסק כו').

7) פרשתנו מז,כט-ל.

8) שם מט,ל-לא.

9) מקץ מב,ט. שם,יב. וראה קה"ר פ"א ד (בסופו).

10) "כי החניטה היא לקיים הבשר שלא יכלה ויהיה הגוף קיים כאלו הוא חי" (ש"ך עה"ת פרשתנו נ,ב. עיי"ש בארוכה (סוד העניין כו')), וכן "ויישם בארון", "באופן שלא יגיעו המים אליו בתוך הארון" (פי' תרגום יונתן עה"פ).

11) ראה גם לקו"ש, חלק ל, עמ' 249 ואילך.

12) מו,א ואילך.

13) ס"פ ויגש.

14) ע"ד פרש"י ר"פ וישב.

15) ויגש מז,ו. שם,יא. פרש"י שם מה, יח.

16) פרש"י ס"פ ויגש. וראה קונטרס משיחות ש"פ ויגש תשמ"ז ס"י ובהערה 120.

17) שמות א,ו.

18) פרש"י וארא ו,טז (משמו"ר פ"א, ח).

19) שמות א,י.

20) שלכן נקראים כל ישראל על שמו - "נוהג כצאן יוסף" (תהילים פ,ב. פרש"י ומצו"ד עה"פ).

21) כולל הפירוש הפנימי ד"עצמות" - מלשון עצמיות, עצם מציאותו דיוסף (מגלה-עמוקות אופן יז (עה"פ בשלח שם). וראה אוה"ת בשלח (כרך ז') עמ' ב'תרסג), כלומר, לא רק שלימות העצמיות, אלא גם שלימות הגילוי וההתפשטות כו'.

ולהעיר מפתגם כ"ק אדנ"ע: איך וועל גאנץ זיין... מיט מיין עצמיות... איך וועל גאנץ זיין מיט מיין התפשטות (סה"ש תורת-שלום עמ' 248).

22) ורק לאח"ז מברך (העולה לתורה) ברכה שלאחריה (כנ"ל הערה 6), וי"ל דהיינו שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד"חזק חזק ונתחזק", כולל עניין אמן ע"י השומעים, ואדרבה - "גדול העונה אמן יותר מן המברך", בדוגמת ניצחון המלחמה ע"י הגבורים (נזיר בסופה).

23) ויגש מה,ח.

24) ראה מכילתא בשלח יד,ה. שמו"ר פט"ו, י. זח"ב ו,א.

25) מקץ מא,מד.

26) ב"ר פט"ז, ה.

27) דברים א,ה ובפרש"י. ולהעיר, שעניין זה היה "בעשתי עשר חודש גו'" (שם, ג) - חודש שבט, שבעשירי שבו ("העשירי יהיה קודש") חל יום ההילולא דיוסף שבדורנו, תכלית השלימות ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" (ראה אגה"ק סז"ך-כח).

28) ויצא ל,כד.

29) ועד כדי כך, שה"אחר" (בנימין), קראה לו רחל (כבכמה מהשבטים שנקראו ע"י האמהות, שנביאות היו) "בן אוני", "בן צערי" (ראה זח"ב סז,ב), שבזה מודגש ביותר הקס"ד שלולי ההתעסקות עמו יהיה בבחינת "אחר". ולאידך, אף שרחל קראה לו כן - לא מצינו בשום מקום שיקרא בשם זה, ולא עוד, אלא שאין צורך אפילו באזהרה שלא לקרותו בשם זה (על דרך "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה") (ברכות יג,א)), מכיוון שבוודאי נעשה "בן", ועד ל"בן ימין", ועד לתיבה אחת דווקא, "בנימין", כבפנים.

30) ראה אוה"ת עה"פ (רכ,א ואילך). פרשתנו שפו,א ואילך. שצ,א ואילך. שצז,ב ואילך.

31) פרש"י וישלח לה,יח.

32) ראה ברכות לד,ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד. ולהעיר מהחילוק דיוסף ובנימין, צדיק עליון וצדיק תחתון - תו"א ס"פ תרומה. לקו"ת ראה כה,ד ואילך. תו"ח ס"פ ויגש. סה"מ תרס"א עמ' קסג. ובכ"מ.

33) ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט. וראה שיחת י"ב טבת תשמ"ז הערה 10.

34) כמודגש בעניין דעניית אמן, שהוא בדוגמת נצחון המלחמה (כנ"ל הערה 22).

ולהעיר מהרמז ע"ד הקשר והשייכות ל"יוסף", שנקרא בפרשתנו (מט,כו) "נזיר אחיו", והרי העניין דניצחון המלחמה נתבאר בסוף מסכת נזיר.

35) ראה שיחת שמח"ת תרס"א - נדפסה בלקו"ד ח"ד תשפז, ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 141 ואילך.

36) סה"מ קונטרסים ח"ב שצז,ב. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ריש עמ' רעט.

37) וירא כב,א.

38) ראה לקו"ת פ' ראה (יט,ב ואילך) ד"ה אחרי ה' אלוקיכם וביאורו. ד"ה זה וביאורו בסהמ"צ להצ"צ בסופו. ד"ה נתת ליראיך פר"ת (ס"ע קה ואילך). ד"ה כי מנסה תש"ח (עמ' 94 ואילך). ד"ה נתתי ליראיך תשל"ו (סה"מ מלוקט ח"א עמ' קפה ואילך). וש"נ.

39) דבן שלש שנים הכיר את השם, "שנאמר (תולדות כו,ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבניה מאה ושבעין ותרין" (נדרים לב, סע"א). וראה רמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג.

40) להעיר, שהלשון "נסה" נתפרש רק בנוגע לניסיון העשירי, ולא בנוגע לניסיונות שלפני זה, גם אלו שנתפרשו בכתוב, מכיוון שבו היה עיקר (ושלימות) עניין הנס וההרמה, ועד שפעל ממשות בניסיונות שלפני זה, "שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש" (פרש"י וירא כב,ב. נתבאר בארוכה בלקו"ש ח"כ עמ' 73 ואילך).

41) עירובין מא,א. וראה סוטה מה,ב.

42) להעיר גם ממארז"ל (נדרים כב,ב) "אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד", היינו, שהעניין הבלתי רצוי אינו אלא כדי שעי"ז יתוסף יותר בתורה, כדברי חז"ל (מכות כג, רע"ב) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

43) תנחומא וירא כב.

44) תניא פ"ו (מע"ח שמ"ב ספ"ד).

45) ויק"ר פכ"ד, ג.

46) דפשיטא שאינו יכול לעשותו למציאות, כלשון חז"ל (ב"ר פל"ט, יד. וש"נ) "אם מתכנסין כל באי עולם לברוא יתוש כו'".

47) תולדות כו,ה.

48) לשון חז"ל - פסחים נ,א. וש"נ. וראה לקו"ת שה"ש כב,ד, שע"י "הלימוד שלמד בבחי' הנגלות שבתורה (בעוה"ז) מזה נעשה בחי' לבוש שבו ועל ידו יוכל להשיג פנימיות התורה" (בג"ע), ומזה מובן גם בנוגע ללימוד הנגלה והפנימיות בעוה"ז גופא.

49) סנהדרין לז,א - במשנה.

50) להעיר משיעור היומי (בשנת תשמ"ז) ברמב"ם (הל' סנהדרין פי"ב ה"ג) - "כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם".

ויש לומר בביאור דיוק הלשון "יכול לומר כו'" - לא "חייב לומר כו'" כבגמרא, אלא "יכול לומר כו'", כדי להדגיש את העניין ד"רשות (יכולת)... נתונה כו'" (רמב"ם הל' תשובה רפ"ה), ותיכף ומיד ממשיך: שמא תאמרו מה לנו כו' (אף שיכול) כבר נאמר כו'.

51) כאשר קושי השעבוד אינו אלא בלימוד התורה, "בחומר דא ק"ו כו' ובלבנים דא לבון הלכתא" - ראה בארוכה תו"א ר"פ שמות.

52) שמו"ר פ"א, ה.

משיח וגאולה בפרשה

כבר נסתיימו כל ההכנות

הכול מוכן לסעודה

דורנו זה הוא הדור האחרון של הגלות והוא הוא הדור הראשון של הגאולה - כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (על-שם יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה, וכבר נסתיימו כל ההכנות ובאופן ד"הכנה רבתי", והכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לווייתן ושור הבר ויין המשומר.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויחי ה'תשנ"ב; ספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 240)

התכלית של סתימת הקץ היא בשביל העילוי ושלימות הטוב

על-פי זה מובן שההכרזה "חזק חזק ונתחזק" שבסוף פרשת ויחי, היא נתינת-כוח, עידוד וחיזוק בנוגע לכללות מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות:

כשנמצאים בגלות, ב"צרת השיעבוד", ובאופן של סתימת הקץ (שלא יודעים מתי תהיה הגאולה) - יכולים לבוא למצב של נפילת הרוח, עד לייאוש ח"ו. ועל זה באה ההוראה והנתינת-כוח דפרשת ויחי - שצריכים לידע שהמטרה והתכלית ד"צרת השיעבוד" וסתימת הקץ, היא בשביל העילוי ושלימות הטוב - לגלות את העניין ד"ויחי יעקב" (על-ידי זה ש"זרעו בחיים") לאמיתתו.

ולא עוד, אלא שגם כשנמצאים בגלות, בארץ מצרים ("כל המלכויות נקראו על-שם מצרים על-שם שהם מצירות לישראל"), יכול להיות מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", חיים טובים (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות (כמו י"ז שנות חייו של יעקב בארץ מצרים), שעל-ידי זה ניתוסף גם ב"ויחי יעקב" ברוחניות, על-ידי קיום התורה ומצוות, מתוך מנוחת הנפש והגוף.

ועניין זה (שגם בארץ מצרים, זמן ומצב הגלות, יכול להיות "ויחי יעקב", חיים טובים) מודגש ביותר בסוף זמן הגלות - ימינו אלו:

בהתחלת זמן הגלות היה מקום ל"צרת השיעבוד", עד לקושי השיעבוד כו', כדי לגלות את מעלתם של ישראל, הקשר העצמי דישראל עם הקב"ה, שלמרות קשיי הגלות עומדים בכל התוקף עד למסירות-נפש ממש על קיום התורה ומצוות, כנ"ל. אמנם, לאחרי כל העניינים שעברו בני-ישראל במשך קרוב לאלפיים (!!) שנות גלות קשה ומרה - הרי בוודאי ובוודאי שמעלתם של ישראל היא בתכלית הגילוי (גם לעיני כל עמי הארץ), ואין עוד צורך בצרת וקושי הגלות - ובפרט לאחרי ההכרזה וההודעה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו, שכבר סיימו כללות העבודה דזמן הגלות, גם "צחצוח הכפתורים", ועכשיו "עמדו הכן כולכם" לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות.

(משיחות שבת פרשת ויחי, ט"ז בטבת ה'תשמ"ט - 'התוועדויות' ה'תשמ"ט, כרך ב, עמ' 152-153)

ניצוצי רבי

מה עושים ב'ניטל'?

מנהג ישראל ובפרט בקרב קהילות החסידים שלא ללמוד תורה בשעות הראשונות של יום לידת 'אותו האיש' וזאת כדי שלא להוסיף 'חיות' בקליפות * כיצד בכל-זאת אפשר לנצל את הזמן לעניינים מועילים? * על מנהגי רבותינו נשיאינו והתייחסות הרבי ליום זה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בשיחת שבת-קודש פרשת וישב ה'תש"נ (ספר-השיחות, כרך א, עמ' 192 ואילך) מצינו דברים מפורשים על כמה עניינים השייכים לאופן ההנהגה ב'ניטל' - משחק ה'שאח', תפירת הבגדים וכדומה, וכן 'ציור' פני קודשו של הרבי. הנה הדברים כפי שהוגהו (בתרגום חופשי מיידיש):

כ"ק מו"ח אדמו"ר גם סיפר פעם שאביו (הרבי נ"ע) נהג אז 'לשחק' 'שאח' (או לעמוד בשעת מעשה ולהציע איך לשחק). ויש לומר העניין בזה: על-ידי זה הורה הרבי נ"ע לימוד והוראה, שאפילו בזמן שלכאורה שייך רק עניין דסור מרע (העדר) - כלומר, תחתון-תחתון ביותר שלא ניתן לברר באופן ישיר על-ידי לימוד התורה - ינצלו אותו (ולפעול את הבירור) עם תועלת... 'לשחק' אז ב'שאח', משחק שיש בו חכמה (אלא - בענייני רשות), שעושים לשם שמים, כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו. זה (א) מוסיף חריפות בראש, בכדי שיוכל אחר כך להבין תורה טוב יותר (ב) מקדש שם שמים ושבחן של ישראל לעיני כל העמים (שמחשיבים את המשחק) - בראותם שבני ישראל הם "עם חכם ונבון" גם בחכמה זו, (ג) אפילו כדבר של רשות - יש בזה תועלת לאלו שזהו ה"מסחר" שלהם, לא גרוע מענייני מסחר אחרים, ואדרבה - כיוון שזהו מסחר שיש בו חכמה כנ"ל.

מזה ישנה גם הוראה (ונתינת-כוח) בנוגע לפועל כיצד לנצל את הזמן ד'ניטל' - לא להיות בטל ח"ו (כדי שלא להוסיף חיות), אלא לתועלת - ובפרט להוסיף בענייני חכמה עם המעלות (כוונות) הנ"ל, או בהוספת צדקה וחסד, או בהנהגת הבית וכיוצא בזה.

שמעתי פעם מתלמיד ישיבה, שבלבושו היה חסר כפתור - שהטעם מדוע הוא לא תופר את הכפתורים בלבושיו - כי אז לא יישאר לו מה לעשות ב'ניטל'!... אצל תלמיד ישיבה - לילך בטל - מאן דכר שמיה? אלא הוא צריך להשתמש עם הזמן לתועלת, כולל - לתפור את הכפתורים, באופן שיהיה צד הימין (מגביר) על צד השמאל (כידוע מנהג ישראל בזה).

מהנהגת אדמו"ר נ"ע נתווסף עוד עניין: על-ידי עצם הידיעה בהנהגת אדמו"ר נ"ע בזמן 'ניטל' - יכול לנצל הזמן, כדי לצייר לעצמו דמות פני קודשו של הרבי נ"ע (על-ידי התמונה שישנה ממנו, ועל-אחת-כמה-וכמה אלו שזכו בעצמם לראותו), על דרך "והיו עיניך רואות את מוריך", המייסד של ישיבת תומכי-תמימים שזה בלבד (תואר פני קודשו) מוסיף באהבה ויראה וכו' - וכפי שנהג, על מנת ללכת בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו.

התוועדות י"ט בכסלו בכפר-חב"ד

על-פי השמועה, בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, בליל 'ניטל' היה אחד המזכירים מכניס לחדרו של הרבי רשם-קול והרבי היה מאזין לקלטת מהתוועדות י"ט כסלו שהתקיימה בכפר-חב"ד (לפחות באחת הפעמים שמע מקצת נאומו של שז"ר, וביקש לשמוע את נאומו של הרב שלמה-יוסף זווין בשלמותו).

רמז לדבר יש באיגרת המזכירות למר שז"ר מיום ג' בטבת תשי"ח: "בשמענו אתמול תקליט נאומו ונאום הרב זווין שי' בהתוועדות י"ט כסלו בכפר..." [הרבי עצמו כתב (בכ"ד בטבת של אותה שנה) למר שז"ר: "נעם לי לשמוע נאום כ[בודו]". (יצויין כי בשנת תשח"י חל "ניטל" בליל ב' בטבת).

נאומים, סיפורים וכיוצא בזה

ביום שני, ט' בטבת תשל"א רשם אחד התמימים ביומנו: ביום חמישי האחרון הורה אד"ש להרב חודוקוב למסור למארגני ה'פגישה' עם הסטודנטים, שבליל שבת-קודש - היות והוא 'ניטל' - לא יהיו שיעורים בתורה, אלא רק נאומים, סיפורים וכיוצא בזה.

כשניגנו הקפיטל של הרבי, בכה...

בליל 'ניטל' תשל"ו ('כפר חב"ד', גיליון 646, עמ' 15) רשם הרה"ח ר' מיכאל-אהרון זליגסאן ביומנו:

"הלילה אד"ש הלך לביתו בתחילת הלילה, אחרי תפילת ערבית בשעה חמש, ולא נשאר ב-770 מאוחר כמו ביום רגיל".

ובליל 'ניטל' שנת תשל"ז רשם הנ"ל:

"היום בערב נכנס אל אד"ש הרה"ח ר' בערל ליווי שבא בחזרה מביקור בברית-המועצות וביקר שמה בכל האוהלים וכו' והראה לרבי סרט וידאו מביקורו. גם הראה כיצד מתוועדים היהודים ברוסיה וכשניגנו הניגון של הקפיטל של הרבי, הרבי בכה. הרבי ביקש ממנו להראות הווידאו לבחורים ב'זאל' מכיוון שזה 'ניטל'. אחר-כך הראה את הבניין שבו הייתה דירת הרבי רש"ב נ"ע. הרבנית ע"ה העירה על זה 'אני זוכרת שהזיידע גר בבניין בן כמה קומות'".

במוצאי-שבת-קודש פרשת ויחי, ליל 'ניטל' תשל"ח, רשם הנ"ל ביומנו:

"שמעתי מהרה"ח ר' יוסף ויינברג שכ"ק אד"ש אמר לו בנוגע לשיעור בתניא על הרדיו בלילה זה, שיספר איזה סיפורים מרבותינו נשיאינו. הרב ויינברג סיפר שפעם שאל את כ"ק אד"ש אם יש מקור למה שאומרים שמותר ללמוד דברי חסידות בלילה זה ואמר לו כ"ק אד"ש: 'איך האב דערפון ניט געהערט' [לא שמעתי על כך]".

יום א', כ"ד בכסלו תשל"ט (שם):

"מיד אחרי מעריב נכנסו לכ"ק אדמו"ר שליט"א הרב ליווי... הראה לכ"ק אד"ש סרט מרוסיה מביקורו האחרון שם לפני שבועיים. האור בחדר כ"ק אד"ש כרה בשעה 19:05 עד שעה 19:25 (זה זמן הסרט, כעשרים דקות)... שהו אצל כ"ק אד"ש עד השעה 20:05, כל זמן הסרט כ"ק אד"ש עמד על מקומו. כ"ק אד"ש נסע לביתו בשעה 23:25".

להלן קטע דומה נוסף מיומן שנת 'הקהל' תשמ"א (עמ' 74):

"יום ד', י"ז בטבת. תפילת ערבית התקיימה מיד עם צאת הכוכבים, מאחר שלילה זה הוא 'ניטל'.

"ב-19:00 בערב נכנס אל הרבי הרב בערל ליווי, שחזר מביקור ברוסיה, ובשעה 20:25 כבה האור בחדרו של הרבי והרב ליווי הקרין את הסרט. הוא שהה בחדרו של הרבי כמעט עד השעה 22:00".

גם לא פנימיות התורה

בליל כ' בכסלו תרצ"ג התבטא כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (והרבי נשיא-דורנו רשם את הדברים ברשימתו שפורסמה ב'רשימות' חוברת קעא עמ' 8):

שמעתי מאדמו"ר - נ"ע, ב'פשיטות', שאי-הלימוד ב'ניטל' אינו שייך ללימוד פנימיות התורה, ללימוד חסידות (לא אמר לי טעם על זה. כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א).

אם היה הצמח-צדק לומד ב'ניתל' - ווייס ניט דער עולם [אין הציבור יודע].

אולם בחורף תרצ"ה ('רשימות', חוברת קעט, עמ' 15) סיפר הרבי הריי"צ לרבי נשיא דורנו: "גם דא"ח לא היה [אדנ"ע] לומד [ב'ניטל'] וגם לא למגרס. אם אירע ['ניטל'] בערב שבת-קודש - היה [אדמו"ר נ"ע אומר] המאמר למחרת בבוקר, ולא על-דרך הרגיל - בליל שבת-קודש".

ולכאורה, לפי זה יש לפרש את המובא (לעיל) בשם הרב ויינברג, שהרבי אמר לו "לא שמעתי על כך" - שלא שמע בתור הוראה לפועל.

לגבי המובא לעיל בעניין מנהג הצמח-צדק - ש"העולם אינו יודע", הנה עוד בעניין זה באיגרת כ"ק אדמו"ר מיום כ"ז בשבט תשי"ג (איגרות-קודש, כרך ז, עמ' קסא):

ידוע הסיפור מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם בליל 'ניטל', נכנס אחד לכ"ק הצמח-צדק ומצאו לומד, ושאלו: רבנו, הלא 'ניטל' היום? וענהו הצמח-צדק: פתח! ווער האט דיר געהייסען זאגען [שוטה! מי ביקשך לומר זאת]. אבל בכל זאת הנה סגר הצמח-צדק את הספר ופסק מלימודו.

סיפור זה שמע הרבי מחותנו באחד מלילות חורף תרצ"ה (מובא ב'רשימות', חוברת קעט, עמ' 15), ושם שהיהודי שהעיר זאת להצמח-צדק היה ...המורה-צדק בליובאוויטש.

ממעייני החסידות

פרשת ויחי

ויחי יעקב בארץ מצרים (מז,כח)

לאור הכלל "נעוץ תחילתן בסופן" מובן שיש קשר מסויים בין הפרשה הראשונה של חומש בראשית לפרשה האחרונה בו.

על "בראשית ברא" מפרש רש"י - "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו". זאת אומרת, שהעולם כולו נברא כדי שישראל יבצעו את הכוונה לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", על-ידי התורה. זה גם התוכן של "ויחי יעקב בארץ מצרים" - שגם בהיותו בארץ מצרים, היה בבחינת "ויחי"; גם ממצרים - ערוות הארץ - עשה דירה לו יתברך.

(משיחת כ"ק אדמו"ר, פרשת ויחי תשכ"ז)

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז,כח)

"ויחי יעקב בארץ מצרים" - על-ידי עבודתו של יעקב בהפיכת החושך דמצרים לאור, זכה ל:

"שבע עשרה שנה" - בחינת אור וטו"ב (טוב בגימטריא שבע-עשרה) אמיתי, כי "יתרון האור" הוא דווקא בבואו "מתוך החושך".

על-דרך מה שנאמר (תהילים לד,יג), "מי האיש החפץ חיים - אוהב ימים לראות טוב", כי תכלית החיים הוא לראות טוב.

(אור-התורה בראשית כרך ב' דף שנד-שנה)

* * *

רבי יהודה הנשיא היה דר בציפורי שבע-עשרה שנה, והיה קורא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה - וחיה יהודה בציפורי שבע-עשרה שנין (ב"ר)

בחינתו של 'רבי' היא מידת התפארת, שהיא מידתו של יעקב. דבר זה נרמז במאמרו של 'רבי' במסכת אבות (פ"ב): "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

לכן מצינו כמה דברים שבהם דמה 'רבי' ליעקב אבינו.

א) יעקב גר במצרים שבע עשרה שנה, ו'רבי' גר שבע-עשרה שנה בציפורי, שהיא כמו מצרים, כדכתיב (הושע יא), "יחרדו כציפור ממצרים".

וסימנך: "צפרי" עולה בגימטרייה ש"פ (380), כמספר "מצרים".

ב) ביעקב אבינו כתיב (בראשית מו), "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גושנה", ופירש רש"י - "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כיוצא בזה מצאנו ב'רבי': רז"ל אמרו (מנחות קד) - "רבי יהודה מוריינא דבי נשיאה הווה" (היה להם לבית רבי מורה הוראות, ועל פיו היו עושים כל דבריהם, רש"י).

(תורת לוי-יצחק הערות למסכת כלים עמ' שז)

* * *

יש לציין קשר נוסף בין 'רבי' ליעקב אבינו:

נאמר בספרים ש"נשיא" הוא ראשי תיבות ניצוצו של יעקב אבינו, היינו שכל נשיא בישראל הוא ניצוץ מנשמתו של יעקב. דבר זה מודגש ובולט באופן מיוחד אצל 'רבי', שנקרא שמו בישראל "רבי יהודה הנשיא".

(משיחת כ"ק אדמו"ר שבת-קודש פרשת דברים תשל"ה אות לט)

וידגו לרוב בקרב הארץ (מח,טז)
וידגו: כדגים הללו... (רש"י)

בפסוק זה יש רמז לנשמות דאצילות.

נשמות אלו, גם בהיותן למטה בעולם הזה ("בקרב הארץ"), הן משולות לדגים שבים ("וידגו לרוב"): כשם שהדג מובלע במקורו ששם כל חיותו וכשפורש ממקום זה מיד הוא מת - כך גם נשמות אלה הן בבחינת ביטול מוחלט ודבקות שלמה באלוקות; אין בהן שמץ של פירוד והן "מובלעות" במקורן העליון.

(המשך תרס"ו פרשת בא עמ' קנ"ח)

ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (מח,יט)

טעם הדבר הוא, כי אפרים - ולא מנשה - הוא העיקר דיוסף. וסימנך:

א) אפרים הוא על שם "כי הפרני אלוקים", ותרגומו "אפשני", והוא כמו "יוסף" שפירושו תוספת וריבוי.

ב) אפרים הוא מלשון חן, כמו "אפריון (חן שלנו, רש"י) נמטייה לרבי שמעון" (סוף בבא-מציעא), וביוסף נאמר (בראשית לט) "וימצא יוסף חן בעיניו", "ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר". כן כתיב לקמן (מט) "בן פורת יוסף", ופרש"י "בן חן".

(תורת לוי-יצחק על הש"ס, הערות למסכת מנחות, עמ' רמה)

בך יברך ישראל... ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (מח,כ)

אפרים ומנשה, אף שנולדו וגדלו במצרים, לא היו נחותים מראובן ושמעון, שנולדו וגדלו באוהלו של יעקב, כדכתיב (לעיל פסוק ה), "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

ולא עוד אלא שהיה בהם עילוי ויתרון מסויים לגבי ראובן ושמעון - המעלה ד"יתרון האור מתוך החושך", ומשום כך יתברכו בני ישראל באפרים ומנשה דווקא.

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 462)

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (מח,כב)

"שכם" - רומז לאהבה לענייני העולם. כדכתיב (בראשית ט), "וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית", ונאמר (מלכים א יח) "ואתה הסבות את לבם אחורנית".

"שכם אחד" - בכוחו של יוסף להפוך את בחינת "שכם" לבחינת "אחד", דהיינו להפוך את האהבה בענייני עולם-הזה לאהבה לאלוקות.

"על אחיך" - לאחר שהשבטים כבר ביררו את חלקם לפי מדרגתם ומעלתם, בא ה"בירור שני" דיוסף. כי יוסף, שהיה נשמה דאצילות, היה בכוחו לברר גם בירורים כאלו שאחיו לא היו מסוגלים לברר.

(ליקוטי-תורה דברים דף פ' עמ' ב')

בירורי הלכה ומנהג

חגירת אבנט * הבדלה וקידוש לבנה על-ידי נשים * ברכת מזונות

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בעניין חגירת אבנט

א. המקור למנהג חגירת אבנט לתפילה:

הדין הבסיסי הוא, שלא רק שערוותו של אדם צריכה להיות מכוסה בשעת תורה ותפילה (מן התורה), אלא גם אסור (מדרבנן) שיהיה הלב עם הערווה תחת כיסוי אחד, בלי הפסק וחציצה ביניהם, "ליבו רואה את הערווה"1.

בנוסף לזה, נפסק2: "צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו אם יש לו אבנט (=כמו הגומי במכנסיים) שאין ליבו רואה את הערווה, משום שנאמר3: 'היכון לקראת אלוקיך, ישראל!'".

ואף שסיים שם "ומי שהולך כל היום בלא חגורה, אין צריך לאזור בשעת תפילה"4 - כבר הביא בס' פסקי-הסידור5 שאדמו"ר הזקן אמר: "כל איש ישראל צריך לאזור חגורה בעת התפילה, וגם למעלה ברוחניות נאמר 'אוזר ישראל בגבורה', שיש שם חגורה...". וגם על-פי נגלה כתבו שמידת חסידות לחגור תמיד6.

ב. טעמו של דבר:

על-פי הפשט7, חגירת מותניים היא עניין של זירוז וגבורה כאיש-חיל, ולכן היא מהווה הכנה טובה לתפילה ולקיום מצוות בכלל.

על-פי חסידות8, עניין האזור (והאבנט של כהן-גדול) הוא לחבר את הלבוש (שהוא דבר חיצוני, כמו לבושי הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה) עם הגוף (מקורו, שהן המידות שלמעלה), "המשכת הביטול".

ג. הורה הרבי, שגם כאשר מתפללים בבית-כנסת שאינם נוהגים בזה, "יש להשתדל בכמה השתדלויות להתפלל דווקא בחגורה..."9.

מנהגנו להתחיל בזה רק לאחר הנישואין10.

מי שכבר נהג בזה ו(מאיזה סיבה שתהיה) הפסיק, עליו לעשות 'התרת נדרים' על זה11, כיוון שזהו "מנהג טוב שנהג שלוש פעמים [בסתם; או פעם אחת - על-דעת לנהוג כן תמיד12] ולא התנה שיהיה בלי נדר". אבל ברור שרצוי וחשוב שיחזור לנהוג כך.

----------

1) שו"ע אדמוה"ז סי' עד ס"א. זו גם משמעות לשון הברכה "אוזר ישראל בגבורה", שבעם ישראל האזור הוא גם משום צניעות וקדושה (שם סי' מו ס"ב).

2) שם סי' צא ס"ב.

3) עמוס ד,יב. ודייק בילקוט-יוסף (שארית-יוסף ח"ב עמ' שסד) מהלשון "צריך" שבשו"ע הב"י, שאינו 'מצווה בעלמא' אלא הוא מעיקר הדין, משום 'היכון'. דין זה הוא רק לתפילה ולא לשאר ברכות ומצוות, ועם זאת "הנשואים נוהגים להתפלל כל התפילות בחגירת אבנט (וכן בעשיית כמה מצוות ולא בכולן, וצ"ע הטעם)" - ספר-המנהגים עמ' 8.

4) "יש מי שכתב" המובא ברבינו ירוחם, ונעתק בב"י ובמ"א (וצ"ע על המשנה-ברורה בשער-הציון ס"ק ג שכתב "וצע"ק על המ"א שכתב סתמא". ואולי כוונתו שלא היה לו לפסוק כך בסתם, כיוון שבשו"ע לא הביא דעה זו. וע' בזה בשארית-יוסף שם. כן דן שם ליישב מה שאין נוהגים אצלם לאזור בשעת התפילה, אם משום שסמכו על דעה זו, ומנסה ליישב שאין זה נגד דעת מרן, או משום שיש הידוק ע"י הכפתורים שבמכנסיים וגם ע"י חגורתם, ולכן די בזה. ועצ"ע).

5) סי' עח.

6) מגן-גיבורים, הובא במשנה-ברורה סוף ס"ק ד. נימוקי או"ח שם.

7) ע"פ הלבוש וס' יפה-ללב סי' צא, ושו"ת מנחת-יצחק ח"ה סי' מא אות ז וש"נ לירמיה א,יז; מלכים-א יח,מו; מלכים-ב ט,א, ובפירש"י ורד"ק שם. וראה בתניא אגה"ק ס"א עה"פ "חגרה בעוז מתניה". ובדברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (ס' התולדות אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב עמ' 40, וש"נ): "התחלת העבודה היא מהמותניים, לאחר מכן באים שכל ומדות. מתניים צריכים לחגורה, וחגורה היא - עוז. עוז - זהו מסירת-נפש, ומסירת-נפש היינו כך ולא אחרת".

8) 'ספר הליקוטים' (דא"ח- צמח צדק) ערך 'אזור' עמ' תתקנ. ועיין בספר-חסידים סו"ס תשע"ג, שצריך לדבק האזור במתניו.

9) 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א סי' נז, עמ' קלד.

10) שם סי' נה. והטעם שם, כיוון שעניין 'היכון' דומה לעניין עטיפת טלית המוסבר בתניא "להמשיך עליו מלכותו יתברך", נוהגים להתחיל בשניהם בתקופה אחת. ובכל זאת פסק שם, שמי שכבר נהג בזה לפני הנישואין לא יבטל מנהגו. כן מסופר שבתחילת הנשיאות רצה הרבי להנהיג זאת בכלל בין אנ"ש גם לפני הנישואין, אך למעשה לא עשה כן.

11) שם - גם אם מכאן ואילך חוזר לנהוג כך, צריך להתיר זאת כדי להכשיר את מה שלא עשה בעבר (כי ההתרה עוקרת את הנדר למפרע).

12) ראה שער-הכולל (על סידור אדה"ז) פרק מא ס"ק ג.

 

נשים בהבדלה ובקידוש-לבנה

שאלה: האם יש בעיה לפי מנהג חב"ד שאשה תעשה לעצמה: א) הבדלה. ב) קידוש לבנה?

תשובה:

הבדלה - בשו"ע אדמו"ר הזקן1 מסיק שהעיקר שנשים חייבות בהבדלה (אלא שיש להחמיר כדעה שפטורות, שאיש לא יבדיל רק בשביל נשים, ולא ייצא בשמיעה מאשה), וכן שלכל הדעות רשאיות הנשים להבדיל לעצמן כמו שמברכות על כל מצוות-עשה שהזמן-גרמה. אמנם יש "מנהג הנשים"2 שלא לשתות מכוס-יין של הבדלה3, אבל בשו"ע אדמו"ר הזקן (שנוהג לפסוק לרוב ע"פ המג"א) לא העתיקו4, ועל-כל-פנים אם אין מי שיבדיל עבורה - אין לחשוש לזה5, אף שבהבדלה (שלא כבקידוש) ניתן לתת לאחד השומעים לשתות6. המבדיל/השותה צריך לשתות לכתחילה 'רביעית' (86 גרם)7 ובלית-ברירה לפחות 'מלוא לוגמיו' שהוא 'רוב רביעית' (44 גרם)8. בדיעבד, גם אם שתה פחות מזה, אין צריך להבדיל שוב9.

קידוש לבנה - אדמוה"ז פסק10 שדינה כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" שנשים פטורות ממנה. וכתב במג"א11: "ואף שהן מקיימות כל מצוות-עשה כגון סוכה, מכל-מקום מצווה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם הלבנה12. וכן רווח המנהג בקהילות ישראל13, וגם בין אנ"ש.

שמעתי שיש מנשי-חב"ד שהחלו לקיים ברכה זו "מפני (ומאז) האמור בשיחת ש"פ נח תשנ"ב בזה". סברא זו רוצה להתבסס על הנאמר ב'שיחות קודש' הבלתי-מוגה14: "ויהי רצון, שעוד לפני שיגיע הזמן דקידוש לבנה בחשוון - נהיה כבר כולנו "בנערינו ובזקנינו גו', בבנינו ובבנותינו" [ולהעיר מהשקלא-וטריא15 האם נשים ובנות שייכות גם-כן לקידוש לבנה] בארצנו הקדושה, ושם נקדש את הלבנה". אולם בכל האמור אין שום משמעות שנכון שנשים יקדשו את הלבנה, מה גם שבשיחה המוגהת16 נשמט משפט זה לגמרי.

 

שאלה: למנהג חב"ד, אשה השומעת הבדלה, האם מריחה בבשמים? האם עליה לפשוט אצבעותיה ב'מאורי האש'?

תשובה: מעיקר הדין, מכיוון שאשה חייבת בהבדלה, חייבת היא גם בברכות הנר והבשמים ובהנאה מהם, שהן לא רק עניין לעצמן, אלא גם חלק מההבדלה (ולכן אינן מהוות הפסק בין ברכת הגפן לשתייה). וגם לפי הדעה שנשים פטורות מההבדלה, רשאיות הן לברך ברכות אלו (ולא נהוג שיימנעו מלענות אמן עליהן17). וכשהן שומעות את ההבדלה, עליהן לצאת ידי הברכה ולהריח בבשמים, וכן רגילות לנהוג.

הקצות-השולחן18 כתב, שלא ראה שנשים יביטו בציפורניים, והסביר זאת על-דרך טעם השל"ה בשתייה מיין הבדלה, כיוון שאדם הראשון קודם החטא היה לבושו כולו ציפורן וכשחטא נפשט ונשאר רק הציפורן. והרי גם אם לא נהנה בפועל מהנר, רשאי לברך עליו אם הוא קרוב דיו שיכול ליהנות לאורו19. אך כיום נפוץ שגם הנשים מביטות בציפורניים20.

----------

1) סוף סימן רצו.

2) שהובא במג"א שם ס"ק ד.

3) והמג"א שם ציין לשל"ה שנתן לזה טעם (בשל"ה כתב: מפני שאמרו חז"ל עץ הדעת גפן היה, וסחטה ענבים ונתנה לו, ונתכוונה להיבדל מאדם ע"י היין, לכן אינן טועמות זאת). טעם זה שייך רק ביין, ולפיו - אולי עדיף שהאשה תבדיל על משקה אחר שהוא 'חמר מדינה' ולא על יין (ש"ש כהלכתה ח"ב פרק ס הערה קמה).

4) ובקצות-השולחן סי' צז בבדי-השלחן ס"ק ג הביא דברי המג"א, ולא העיר מהשמטתו ע"י אדמוה"ז, וצ"ע.

5) כמ"ש במשנה-ברורה שם ס"ק לה, ערוך-השולחן ס"ה ושו"ת שבט-הלוי או"ח ח"ד סי' נו (לנוהגים בכלל להקפיד בזה).

6) שו"ע אדמוה"ז סי' רעא סעיף כה.

7) כשמדובר ביין, כדי לברך ברכה אחרונה ללא ספק - שו"ע אדמוה"ז סי' קצ ס"ו.

8) שם סי' רעא סעיף כד וסי' רצו ר"ס יג.

9) שו"ע אדמוה"ז סי' קצ סו"ס ד. (רוב הדברים סוכמו ב'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז').

10) סי' קו ס"ב, ע"פ המג"א ר"ס ע.

11) ריש סי' תכו, בשם השל"ה (והקשה ע"ז שבגמ' סנהדרין אמרו שבירכו הנשים ברכה קצרה, עיי"ש).

12) (הקשור בחטא חוה) וראה 'דיני ומנהגי ר"ח-חב"ד' פי"ב הערה 18. ובס' 'קידוש לבנה - אוצר הלכות ומנהגים' פ"א הע' ה הביא עוד כמה טעמים לזה. ובהערה ו' הביא מהמאירי שכתב להדיא שאכן בזמן הגמ' נשים ברכו ברכה קצרה, וכן הבין הערוך-השולחן סי' תכו ס"י. ומכף-החיים ס"ק א הביא, שיאמרו ברכה קצרה או ישמעו מהאנשים.

13) ס' 'קידוש לבנה' שם סו"ס ב.

14) עמ' 264.

15) ובהערה 70 נסמן למג"א הנ"ל ולאנציקלופדיה תלמודית כרך ד ערך 'ברכת הלבנה' עמ' תעא וש"נ.

16) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 66 ואילך.

17) ולא כפי שהסתפק בזה (ע"פ ספק המשנ"ב) בש"ש כהלכתה פ"ס הע' נז.

18) סי' צו בבדי-השולחן ס"ק יב.

19) שו"ע אדה"ז סי' רחצ ס"ו.

20) יש אומרים שברוסיה לא הביטו ורק בפולין נהגו להביט.

 

בענייני ברכת 'מזונות' - הלכה למעשה

א. פיצה 'מזונות'

לפי המבואר ב'סדר ברכת הנהנין'1 - 'פיצה' שנילושה במי-פירות, והיא בעיקרה "מזונות", אם שבעים ממנו לבדו, או בצירוף בשר ודגים וכל מטעמים, ויש בלחם שבו ללא התוספות 110 גרם2, נוטלים ידיים ומברכים לכתחילה המוציא וברכת המזון.

אם אין בלחם כמות כזאת3 אבל בכל-זאת ישבעו ממנו (בעצמו או בצירוף), כתב אדמוה"ז - "מברך על לחם (=גמור) אחר תחילה", כדי לצאת מהספק. אך למעשה, כשכבר אכלו, או לכתחילה כשאין לחם אחר, כיוון שהספק בזה הוא מן התורה4, יצטרך לברך ברכת המזון. וזאת צריך להודיע לכל אוכלי הפיצות למיניהן כ"ארוחה"5, וגם למארגני כינוסים שבהם מגישים פיצות.

ב. עיסה שנילושה במי-פירות

המנהג הרווח, גם בין גדולי חסידי חב"ד, היה להקל לפי אחת מהדעות שזו "פת הבאה בכיסנין" ולברך מזונות6, כי אדמוה"ז7 פוסק בזה שרק בעל נפש (ולא סתם אדם) יחמיר לעצמו (ולא יורה כך לאחרים). מה-שאין-כן בענייני כשרות וברכות רבים נהגו להחמיר, אם מפני שה'קולות' בהם מפוקפקות מעיקר הדין, או מפני שה'חומרות' הן מנהג ישראל או מנהג חסידים קבוע ותמידי.

ג. שיעורים

האמור להלן "אינו מקובל" לעת-עתה, מכיוון שכל אחד (ובנושא זה לפחות, "כעם - ככוהן") חוזר על מה שאמרו לו, אבל נבדק ונאמר לי על-ידי תלמידי-חכמים גדולים בהלכה למעשה שהדברים נכונים.

שיעור ביצה8 הוא שיעור של נפח ולא של משקל, ולכן תרגומו למשקל משתנה מסוג מזון אחד למשנהו (במזון דחוס יותר תתורגם ה'ביצה' למשקל גדול יותר מאשר מזון אוורירי יותר). ה'שיעורי תורה' דחס את הלחם וכו' והפך סמ"ק לגרם, בעוד שלפי הדין9 אין מקום לדחיסה. המציאות היא, שבממוצע רק הנפח של פירות וירקות שווה כמעט למשקל המים, אך לחם לבן צפיפותו 0.4 (100 סמ"ק = 40 גרם), לחם שחור צפיפותו 0.6 (100 סמ"ק = 60 גרם), ובמצה עוד פחות מאשר בלחם לבן. לכן כשמדובר על 'כזית' שהוא 27 סמ"ק, משקלו בלחם לבן כ-11 גרם, וב'כביצה', שהיא 54 סמ"ק, נקבל לערך 22 גרם בלבד.

לפי זה "חצי עישרון" (שהוא השיעור המחייב נטילת ידיים וברכת המוציא על המאכל עצמו, ללא  צורך לברך על לחם אחר תחילה, גם אם אינו שבע מזה1) בלחם לבן הוא 466 גרם בלבד.

----------

1) פ"ב ה"ב ואילך.

2) ראה להלן סעיף ג.

3) אבל יש בו לפחות 'כזית', בלחם לבן 11 גרם (כדלהלן). ראה בביאור הרב גרין שם.

4) ביאור הרב גרין שם הע' 9.

5) כפי שכתבתי ב'פינת ההלכה' בגיליון 809 של 'שיחת השבוע'.

6) ראה גם את הסיפור שב'רמ"ח אותיות' אות ריד וב'אוצר סיפורי חב"ד' כרך טו עמ' 328.

7) שם פ"ב ה"ט.

8) ראה גם באנציקלופדיה התלמודית בערכים אלו (זית, ביצה וכו').

ועדיין לא נכנסתי כאן לשאלה על נכונות גוף השיעורים, מכיוון שמנהג אשכנזי מושרש עד השואה (ממהר"י וייל, הרמ"א והש"ך ביו"ד שכד, ועד המשנ"ב והערוך-השולחן, וגם נדפס - למרות שאינו מאדמוה"ז - בסידור תהלת ה' לפני ברכת המזון, וכ"פ הגרז"ש דבורקין ז"ל מובא בספר קובץ רז"ש עמ' 77 - וכ"ז דלא כ'שיעורי תורה' שחשב שמצא את שיעור הרמב"ם בזה והוא 1,666 גרם) לברך על הפרשת חלה מ-1,230 גרם קמח, דהיינו שאי"ז חומרא אלא עיקר הדין, וזה קרוב יותר למה שגילו בשנים האחרונות (ראה ס' 'מידות ושיעורי תורה' להרח"פ בניש, ב"ב תשמ"ז. 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז', הל' שבת, מילואים עמ' כ-כא), שהרביעית להרמב"ם היא 75 סמ"ק, והביצה 50 סמ"ק, וכו'.

9) כתבתי ע"ז בקובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין נ.י., (חוברת סה סימן סד) ניסן-אייר תשמ"ה. וגם אחרים כתבו ע"ז בבמות שונות.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת ויחי
י"ג בטבת

'ניטל', ליל שבת-קודש1: מה שנוהגים שלא ללמוד2 בליל3 'ניטל', ביאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הטעם, שהוא "כדי שלא להוסיף חיות" [ב'אותו האיש', שהוא זמן לידתו, ובההולכים בשיטתו עתה4]. פעם אמר: "אינני מחבב את המתמידים ששמונה שעות5 אלו נוגעות בנפשם". והוא רק עד חצות לילה6 (באזור המרכז: 23:41).

לדעת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו7 צריך להיות המנהג בכל מדינה לפי ליל אידם של רוב הגויים (הנוצרים) במדינה זו8 בזמן הזה, דהיינו בארץ הקודש בערב זה.

על-פי הנ"ל, ראוי שהגבאים יטפחו על השולחן בהגיע צאת-הכוכבים (באזור המרכז: 17:09) כדי לסמן לציבור להפסיק את לימוד החסידות, ומכאן ואילך עד תפילת ערבית (אם מקיימים אותה בזמנה הרגיל) ניתן לספר סיפורי חסידים וכדומה. כמו-כן, בסעודת ליל שבת ראוי להימנע מהשמעת דברי-תורה ולהסתפק בסיפורי חסידים וכיוצא-בזה.

שחרית

קריאת התורה9: בזמן קריאת הפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר בראשית (וכן בסיום שאר חומשי תורה), מנהג-ישראל (האשכנזים) לעמוד10 . בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא: "חזק חזק ונתחזק!11 וגם העולה לתורה אומר זאת12.

התוועדות: "בעמדנו ב'שבת חזק' - צריך כל אחד ואחד מישראל  לחזק את עצמו ובני-ביתו וכל הנמצאים בסביבתו... בכל ענייני יהדות...

"וכדאי לקשר זה עם התוועדות מיוחדת... כהמנהג בכמה קהילות קדושות בישראל, שבשבת חזק מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות - שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות...), ויוסיפו בהשמחה לגמרה של תורה"13.

יום חמישי
י"ח בטבת

מדברי הרבי: "בספרי היסוד של חסידות חב"ד (תניא, תורה-אור ולקוטי-תורה) לא נזכר כלל על-דבר תעניות שובבי"ם [ת"ת]14 בשבועות אלו (מתחילת ספר שמות), ואפילו לא הענין, התיבה שובבי"ם!... כי עיקר התיקון על-ידי תעניתים אלו כבר נסתיים בדורות הראשונים"15.

----------

1) גם בליל ש"ק נוהגים אנ"ש בפועל כל השנים כבכל ליל 'ניטל', וכן נהגו רבים (טעמי המנהגים חנוכה ס"ע תק, נטעי-גבריאל חנוכה עמ' רסד). ראה 'התקשרות' גיליון רפח עמ' 19.

2) גם חסידות אין לומדים. בשידור הרדיו בלילה זה, שהיה מיועד לשיעור התניא שנאמר ע"י הרה"ח ר' יוסף ויינברג, הורה לו הרבי לספר סיפורים מרבותינו נשיאינו - כ"ז מ'כפר חב"ד' גיליון מס' 646 עמ' 15 (כאמור ב'רשימות' חורף תרצ"ה, חוברת קעט ס"ט: "גם דא"ח לא היה [אדנ"ע] לומד [ב'ניתל'], וגם לא למיגרס", ולא כאמור ב'רשימות' ליל כ' כסלו תרצ"ג, חוברת קעא ס"ג, בשם אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, שאי-הלימוד בניטל אינו שייך ללימוד חסידות).

וראה בספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 192 ביאור מה שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משחק (או מייעץ כיצד לשחק) שחמט בלילה זה. ומסיים, שידיעה זו מסייעת לנצל את הזמן בלילה זה כדי לצייר לעצמנו את פני קודשו של אדמו"ר נ"ע והנהגתו, כדי ללכת בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו.

3) ראה להלן הערה 6.

4) לקוטי-שיחות כרך ט"ו עמ' 554.

5) ב"היום יום עם הערות וציונים" ח"א, מציע לפרש זאת, היות וסדר נגלה בליובאוויטש נמשך 8 שעות (קונטרס עץ החיים ס"פ כב), הכוונה שאינו מרוצה מאלה המתעקשים להשלים מניין השעות גם ביום זה.

6) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, לוח 'היום יום' יז טבת.

צ"ב אם נהגו להימנע מלימוד מהשקיעה (כמנהג 'רוב עדות החסידים' שבלוח דבר-בעתו. ובס' נטעי-גבריאל - חנוכה, חלק 'מנהג ניטל' פ"ב הע' ט' כתב שכן מנהג חב"ד. וצ"ב מקורו), או מצאת הכוכבים בלבד [וראה ב'התקשרות' גיליון רפג עמ' 18 וגיליון שלג עמ' 19 בנדון. וכל עוד יש ספק בזה, יש לנהוג כדברי הרבי (אג"ק חי"ד עמ' שנב): "וכיוון שלעניין ביטול תורה חידוש גדול הוא, ולכן אין לך בו אלא חידושו"].

7) לקוטי-שיחות הנ"ל. ומציין שזה דלא כדמשמע בס' 'דרכי חיים ושלום' סי' תתכ"ה. אג"ק חי"ג עמ' קכ. חי"ד הנ"ל.

8) במכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לשמועתו שבארה"ק ת"ו אין נוהגין בזה כלל (ובטח שמע זה מבר-סמכא ביותר*) - אם נכונה השמועה, אולי אפשר לומר הטעם, שכיוון שפשטה שם (מלבד תקופות קצרות, כידוע) ממשלת הישמעאלים, ותלוי בשר של מעלה, לא היה מלכתחילה עניין לניטל שם. ובמילא אין החשש דלהוסיף חיות" - אג"ק חי"ג הנ"ל. ואולי בא רק ללמד זכות. ובשיחת כ' כסלו ה'תשל"ז (הנחת הת' סל"ח, בלתי מוגה) נאמר: "תלוי אם יש במקום זה עניין של ע"ז. ולכן במקומות כמו מרוקו ותימן לא נזהרו ב'ניטל', כיוון שאינם קשורים עם הנוצרים" [זאת למרות שהנוצרים (הצרפתים) שלטו במרוקו בדורות האחרונים]. ולפי זה, בארה"ק שיש הרבה ע"ז וחגאותיהם נערכות ברעש גדול, יש להיזהר בזה. ובין אנ"ש באה"ק כיום נפוץ ומקובל להיזהר בזה בפשיטות.

 

*) ראה קובץ 'מוריה' גליון קסא ובלוח 'דבר בעתו' בעניין מנהגי ישראל בליל ניטל בכלל, ובארה"ק בפרט.

9) לעניין קריאת "חמשה מקראות שאין להן הכרע", שאחד מהם הוא 'ארור' דפרשתנו (מט,ז), ראה ב'התקשרות' גיליון תמו עמ' 18 שקוראים כפי הטעמים הרגילים, אלא שאולי יש מקום לקרוא במהירות, עיי"ש, ועצ"ע (אגב, חידוש השערי-אפרים בזה הובא גם בלקוטי מהרי"ח, סדר קה"ת דשבת, בפרשתנו).

10) רצוי שהקורא יפסיק קימעא לפני תחילת הפסוק (עכ"פ עד שיספיקו היושבים לעמוד), כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק - ראה לוח 'דבר בעתו'.

11) ראה רמ"א סו"ס קלט שהביא מבית-יוסף בשם אורחות-חיים מלוניל מנהג שאומרים לכל המסיים לקרות בתורה בכל פעם 'חזק', והביאו באבודרהם סדר קריאת התורה של שבת בשם אבן-הירחי, שכתב שזה מנהג צרפת ופרובינציה, ואילו מנהג ספרד [היה] לומר כן רק כשמסיימים כל ספר וספר מחומשי התורה. וראה המובא באורחות-חיים להרה"צ מספינקא שם. ובפרי-חדש שם כתב שהאמירה היא ע"פ מאמר רז"ל: "ארבעה צריכים חיזוק: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך-ארץ" (ברכות לב,ב). וראה מאור ושמש פ' פקודי בטעם הכפילה ג"פ.

וראה בעניין זה ב'רשימות' (חוברת קנה עמ' 6, יומן מנ"א תש"א), בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהטעם לאמירה זו הוא "כדי לכלול עצמו עם המאמינים הפשוטים", חיזוק "להתחיל ספר חדש", ולשאלת הרבי שאם כן, הרי זה הפסק - כיוון שעוסק בספר הבא ולא בזה שסיימוהו - היה המענה מפתגם הרוגצ'ובי שכל התורה מהווה "תיבה אחת", עיי"ש.

רגילים לומר 'ונתחזק' ז' בצירי, על-אף שבמקור הביטוי בפסוק בשמואל-ב י,יב (וכמצויין בס' שולחן-הקריאה לברכות לב,ב) מנוקד: 'ונתחזק' ז' בפתח.

12) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בס' שולחן-הקריאה פכ"א כתב, שהעולה לא יאמר זאת מחשש הפסק, ובקצות-השולחן סי' פד בבדי-השולחן ס"ק כב הוסיף ע"ז את הטענה "שהברכה היא לעולה, ולא שייך שהוא יאמר לעצמו". אמנם באג"ק ח"ד עמ' יד השיב על כך הרבי: "אמירת העולה לתורה 'חזק חזק ונתחזק' - לא חשיב הפסק, כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדה"ז סקס"ז ס"ט*), וגם הוא** אומר, כי נוסחא שלנו*** היא 'ונתחזק'", עכ"ל.

 

*) שם איתא שהפסק מענייני הסעודה אינו מעכב בדיעבד בין ברכה לאכילה; ו"מותר לכתחילה אם אי-אפשר בעניין אחר", ואכן, ע"פ דברי הרבי בהתוועדויות תשמ"ז ח"ב עמ' 254 הערה 31 - מוגה - "שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד'חזק'", עיי"ש, הרי זה ממש כמו שכתב הרבי בספר-המנהגים ס"ע 105 בעניין מנהגנו באמירת היה"ר על התפוח בר"ה בין הברכה לאכילה: "וכיוון דא"א בענין אחר, הווי כדיעבד". וע' גם בשו"ת יביע-אומר ח"א חאו"ח סי' ט.

**) - העולה לתורה, שאליו מכוונת הברכה 'חזק', מצטרף לאמירה (כנראה - עם הציבור) כדי לברך גם את הקהל עמו.

***) - שלא כמנהג צרפת בעבר והספרדים כיום שמברכין רק את העולה.

 

13) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233, עיי"ש.

14) שבועות אלו כונו "שובבי"ם", ר"ת של שמות הפרשיות "שמות, וארא... משפטים", ובשם האריז"ל מובא שימים אלה מסוגלים לתקן פגם היסוד. בד"כ מתענים בימי ה' בשבוע. ויש נוהגים בשנה פשוטה להתענות שובבי"ם, ובשנה מעוברת שובבי"ם ת"ת (דהיינו גם בפרשיות "תרומה, תצוה" - פרמ"ג בא"א סי' תרפ"ה. ויש המתענים כל זה רק בשנה מעוברת, ומהם יש אומרים להתענות גם בפרשיות ויקהל ופקודי - מג"א שם) וראה במפורט בלוח דבר בעתו.

15) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 185, עיי"ש.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)