"עַם מופלא הוא העם היהודי!", הכריז הפרופסור מרסיי בציניות, "הכול הם לומדים מן התלמוד שלהם!". פרצי הצחוק של חבריו המלומדים גרמו לו קורת רוח.
הוא המשיך בדבריו: "זליג הרופא יודע לרפא על-פי התלמוד; וברוך הגנן יודע כיצד לטפח את האדמה על-פי דברי התלמוד; וזנוויל המתווך – יודע כיצד לרמות את בעלי האחוזות גם כן על-פי התלמוד!". עמיתיו געו בצחוק פרוע.
בפינת החדר ישב אברך בעל פנים טהורות ועיניים יוקדות. מצחו הרחב נחרש קמטים למשמע דברי הבלע של המשכיל הצרפתי כנגד תורת ישראל ועם ישראל. הוא התכווץ במקומו, בכאב על שנאלץ לשהות בחברתם של שונאי ישראל אלה.
"ההוכחה היא גרזן הגודע את המתייהרים במדע!", הגיב בשקט.
"הו!", ברקו עיניו של מרסיי הזחוח, "האם גם זה פתגם מן התלמוד שלכם?".
"לא", השיב האברך במתינות. "משפט זה אמר החכם היווני גאלנוס כלפי המתהדרים בחוכמה שלא הגיעו לרום גובההּ!".
כל הדרך בחזרה לביתו ישב האברך שניאור-זלמן מכונס בעצמו ואפוף מחשבות. לצידו ישב חותנו, הגביר ר' יהודה-לייב סגל, שהתלווה אליו למפגש עם המלומדים הגויים. החותן ביקש להרשים את אנשי האקדמיה בפיקחותו של חתנו, וכך לרכך את התדמית השלילית שהייתה להם על תלמידי החכמים היהודים.
באותה עת היה רבי שניאור-זלמן מלאדי סמוך על שולחן חותנו, והגה בתורה יומם ולילה. ואולם המפגש הישיר עם שנאתם של המלומדים הגויים עורר דאגה בליבו. הוא חשש כי עוינותם תחלחל לחוגי האצולה ותלבה את האנטישמיות.
אין מנוס, הסיק, מלצמצם את החיכוך בין יהודים לבין גויים, על-ידי העברת היהודים מעיסוק במסחר ובתיווך לעבודה בחקלאות. הוא תרם את כספי הנדוניה שקיבל לקניית אדמות וכלי עבודה, וארגן הכשרות ליהודים, שיוכלו למצוא את פרנסתם מחקלאות, ולחיות חיים שקטים ושלווים.
באותו זמן הגיע שמעו של רבי שניאור-זלמן לאוזניו של הפרופסור הישיש דה-לנגצ'י, שהיה ראש סגל המורים באקדמיה של הנסיך שקסינסקי, סמוך לעיר ויטבסק. הוא התמחה בבוטניקה ובחקר הצמחים, אך שנים רבות ניסה לשווא לפתור חידה גיאומטרית סבוכה ששמע בצעירותו.
עתה ביקש הפרופסור להציג את החידה לפני הצעיר החכם ולראות אם יצליח למצוא לה פתרון. הוא נסע לעיר ויטבסק, כדי לפגוש את רבי שניאור-זלמן.
המלומדים של ויטבסק, ובראשם הפרופסור מרסיי, באו לקבל את פניו של האורח הנכבד, אולם כשנודעה להם סיבת בואו – התכרכמו פניהם. "מדוע אתה מבזה את את עצמך, אדוני הפרופסור, כדי ללכת לשמוע דברי חוכמה מפיו של יהודי צעיר, שכל ידיעותיו שאובות מן התלמוד?", לא הסתיר הפרופסור מרסיי את אכזבתו.
הפרופסור דה-לנגצ'י, שהכיר היטב את עוינותו של מרסיי כלפי היהודים, לא השיב מאומה. תחת זאת ביקש מראש העיר לשגר שליח לביתו של ר' יהודה-לייב סגל ולהודיעו שהפרופסור דה-לנגצ'י בא במיוחד העירה כדי לפגוש את חתנו, הידען הגדול, והוא מבקש לשאול מתי יואיל לקבל את פניו.
רבי שניאור-זלמן נענה לבקשה, אך ביקש להשיב לפרופסור כי אין הוא חפץ להטריחו, וכי הוא, שניאור-זלמן, יבוא אליו למלונו.
במפגשם שטח הפרופסור לפני רבי שניאור-זלמן את החידה הקשה. הרבי נטל עמו את כתב החידה, והבטיח כי יעיין בה בימים הקרובים. השניים קבעו פגישה נוספת בעוד שלושה ימים.
ואכן, ביום השלישי בא הפרופסור אל ביתו של ר' יהודה-לייב סגל, והמתין במתח למוצא פיו של רבי שניאור-זלמן. האם עלה בידו למצוא פתרון לחידה שאינה מרפה ממנו במשך שנים?
ואכן, רבי שניאור זלמן שקד על החידה והצליח למצוא את פתרונה. הוא העלה את הפתרון על הכתב, ומנהל החשבונות של ר' יהודה-לייב, משה-מענדל הצרפתי, תרגם את הפתרון לצרפתית ומסר את הדף לידי הפרופסור.
הלה קרא בעניין רב את אשר כתב רבי שניאור-זלמן, ומרגע לרגע נפערו עיניו בתדהמה גוברת והלכת. הוא קרא את הדברים שוב ושוב וספק את כפותיו בתדהמה. "לא ייאמן!", קרא בהשתאות, "פתרת את החידה! חכמים רבים התייגעו ועמלו על פתרונה לשווא, ואילו אתה הצלחת לפתור אותה בקלות ובפשטות!".
מאותו יום נעשה הפרופסור הקשיש דה-לנגצ'י למעריץ מושבע של רבי שניאור-זלמן, ולא חדל מלהללו בקרב חבריו המלומדים, דבר שהועיל מאוד לקידום פעולתו של רבי שניאור-זלמן למען העברת היהודים ממסחר לחקלאות וצמצום מגעיהם עם הגויים.
(על-פי ספר התולדות – אדמו"ר הזקן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
