זה היה יום שגרתי בגיהינום הנאצי. עוד יממה של סבל בלתי-נגמר, רעב, קור, התעללות. ופחד מוות, שמרחף כל הזמן מעל ראשי האסירים האומללים. לשרוד – זו המטרה שבה היו הכול מרוכזים. לעבור את היום הזה בחיים.
במחנה העבודה גורליץ, שבגרוס-רוזן, רוכן הרשל פינק על ערימת חפצים גדולה, רכושם הגזול של אחיו שנרצחו על קידוש השם.
שעות הוא ממיין בידיים זריזות את החפצים: שעונים, תכשיטים, ארנקים, אביזרי לבוש. מאחורי כל אחד ואחד מהם חיים שלמים שנגדעו בידי השטן. מזכרות אילמות שהותירו אחריהן משפחות וקהילות שלמות, בטרם נעלמו מעל פני האדמה.
גם הוא עצמו עמד לא אחת על סף מוות. פעם אחר פעם כבר נפרד מן החיים, וחשב שהגיע זמנו להצטרף אל אחיו הנטבחים. אך בדרך פלא התערבה יד ההשגחה ובניסי ניסים ניצל. הוא ניחן בקול ערב ובכישרון מוזיקלי יוצא דופן, ובעזרתם הצליח להתחבב על הקלגסים.
כבר היה מורגל בעבודה החדגונית והמאומצת, שנמשכה מהזריחה ועד הלילה. ופתאום החסיר ליבו פעימה. מול עיניו נגלה דבר שכבר לא ראה מזמן – זוג תפילין.
שלוש שנים תמימות לא ראה תפילין. התגלית הזאת הייתה תלושה כל-כך ממציאות החיים האיומה שבה חי, עד שהתקשה להאמין שאיננו הוזה.
עיניו, שמרוב תלאות וצרות יבשו מדמע, התלחלחו. הוא חש כאילו קרן אור שמימית ממרומים כוּונה היישר אליו, והצליחה לבקוע את אפילת המחנה. זה היה רגע שבו קיבל תזכורת להיותו בן-אדם, יהודי, ולא חפץ שבו ניתן להתעלל ולהתעמר עד מוות.
כשהתעשת החל לתכנן את צעדיו. לרגע לא העלה על דעתו לוותר על התפילין היקרות. ואולם עליו לנקוט משנה זהירות, כדי שלא להיתפס חלילה. החזקת התפילין עלולה לעלות לו בחייו. המרצחים יהרגוהו בלי להניד עפעף על פשע חמור כזה. דבר ראשון – הטמין את התפילין תחת ערימה גדולה שהתגבהה בפינת החדר. בהמשך יגבש החלטה כיצד לנהוג.
כעבור כמה דקות עבר בקרבתו אסיר יהודי, שהועסק בעבודות נגרות במחנה. במוחו של הרשל הבזיק רעיון. הוא שאל את האסיר: "האם תוכל לבנות בעבורי ארונית סתר קטנה, שעיניים חשדניות לא יבחינו בה?".
הנגר הביט בהרשל וחייך. "כן. זה יעלה לך שלוש מנות מרק".
שלוש מנות מרק?! זה היה הון עצום במושגי המחנה. כל מנת מרק דלוחה הייתה חיונית להישרדות. איך אפשר לוותר על שלוש מנות?!
הנגר עמד בשלו, ואחרי משא ומתן הגיעו השניים להסכמה, כי התשלום אכן יהיה שלוש מנות מרק, אך הוא יתבצע בפריסה לתשלומים במהלך שבוע ימים. העסקה יצאה לפועל.
כעבור כמה שעות קרא הנגר להרשל והוביל אותו לצריף בקצה המחנה. "לחץ כאן", החווה לעבר זיז עץ בקיר. כמו באגדות קסמים, נעו לפתע כמה מעצי הקיר, והופיעה ארונית קטנה, שנטמעה בתוכם היטב עד שלא היה אפשר לגלותה.
הרשל הניח את התפילין בארונית הקטנה. את דבר הסוד לא גילה לאיש, חוץ מלידידו הטוב אהרון מילר. הלה נתן בו מבט חומל. סבור היה שדעתו של הרשל השתבשה. רק לאחר הפצרות ניאות להצטרף אליו להליכה אל הצריף המרוחק ולחזות בפלא במו עיניו. "אני שותף בעסקה!", קרא בלהט, "ואני משתתף במנת מרק אחת". חבר שלישי, שנאמנותו לא הוטלה בספק, שילם גם הוא מנת מרק והצטרף לשותפות החשאית.
מאותו יום זכו שלושה יהודים נרגשים להסתנן מדי בוקר אל הצריף הפינתי, מתוך סיכון נפשם, ולהניח תפילין.
השנים חלפו. המלחמה האיומה נסתיימה, והרשל שרד את כל תלאותיה, גופו רצוץ אך רוחו איתנה. הוא שיקם את חייו ובנה בית בישראל. נולדו לו בנים ובנות, והוא הקים משפחה מפוארת, שממנה רווה נחת יהודית.
יום אחד, בשנות תש"ן, זכה הרשל לחגוג בר-מצווה לנכדו. בהתרגשות רבה שיגר הזמנה לידידו, אהרון מילר, שזכה אף הוא לשרוד את השואה ולהוכיח כי נצח ישראל לא ישקר. הוא התגורר אז בניו-יורק.
"רק בשמחות", נוהגים אנשים להפטיר, בעודם מעיפים מבט חטוף בהזמנות הנוחתות בתיבת המכתבים שלהם. אך בעבור ניצולי השואה, שנותרו לפליטה אחרי שכבר היו משוכנעים כי עלה הכורת על העם היהודי, כל שמחה היא ניצחון ונקמה מתוקה על הצורר הארור.
אהרון מילר לא יכול היה לבוא ולהשתתף בשמחה בגופו, אך שיגר מכתב נרגש לחתן השמחה. "אתה מתעתד להניח תפילין", כתב לנער. "בעבור כולם תפילין הן דבר יקר ערך מאוד, אך לבטח אינך יודע מה מסמלות התפילין בעבור סבך, ומה משמעותן. הוא היה מוכן להקריב את נפשו כדי שיהודי שני יוכל להניח תפילין. בהרגשה הזאת אתה צריך להיכנס לעול המצוות".
(על-פי 'שירת חיי' מאת ר' הרשל פינק) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
