נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת וישב | התיישבות בגלות דוקא
	צעד אחר צעד
	ה"אור" של י"ט כסלו ונס חנוכה
	על הלכה ברמב"ם "לוח שנה' ו'הסכמה'
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

שבת זו נושאת בתוכה הן את תוכנו של י"ט כסליו והן את תוכנו של נס חנוכה * מנורת המקדש מאירה את העולם ומגלה כי "יש בעל הבית לבירה זו" * תורת החסידות מאירה את לימוד התורה ומגלה שגם בלימוד התורה עכשיו ישנו גילוי אלוקות ממש כפי שהיה בעת מתן תורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הנקודה המשותפת בין י"ט כסלו לחנוכה¹ – בפשטות – ששניהם קשורים עם עניין של נס שלמעלה מהטבע:

י"ט כסלו – כפי שכותב רבינו הזקן באגרת הקודש שלו הידועה², שהגאולה הייתה באופן ש"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ", היינו, הגדלה והפלאה שלמעלה מהטבע, ועד ש"ראו כל אפסי ארץ כו'".

וחנוכה – ש"מצאו... פך אחד של שמן... ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"³, שזהו נס גלוי שלמעלה מהטבע (ולא כמו בפורים שהנס היה מלובש בטבע⁴), ונס גלוי – בנוגע למנורה ש"עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל"⁵, והיינו, שהיה ניכר גם לאומות העולם.

אמנם, שייכות זו היא רק בכללות העניין של י"ט כסלו וחנוכה; וכיון שהתורה היא אמת הן בכללות והן בפרטיות, הרי מובן, שהשייכות של י"ט כסלו וחנוכה היא לא רק בכללות העניין, אלא גם בפרטי הדברים, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדים הביאור בנוגע לדברי הגמרא⁵ בנוגע למנורה – שבה היה נס חנוכה – "וכי לאורה הוא צריך... אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל":

ולכאורה: כיון שעיקר עניינו של בית המקדש הוא עבודת הקרבנות⁶, וכפי שאומרים⁷ "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמצוות רצוניך" – יש לשאול שאלה זו גם בנוגע לקרבנות: "וכי לקרבנות הוא צריך", ומדוע שואלת הגמרא רק בנוגע למנורה, ולא בנוגע לקרבנות?

[ומה שמצינו על דרך זה גם בנוגע לקרבנות⁸ – הרי: (א) אין זה בדרך פשיטות כמו בנוגע למנורה ("וכי לאורה הוא צריך"), (ב) ויתירה מזה: גם לאחרי התירוץ בנוגע לקרבנות, נשאל עדיין השאלה בנוגע למנורה, כיון שעיקר הקושיא היא בנוגע למנורה].

ג. וביאור העניין:

קרבנות – נקראים בשם לחם, כמו שכתוב⁹ "את קרבני לחמי לאישי גו'", ועל זה נאמר¹⁰ "רעייתי פרנסתי", שישראל מפרנסין את אביהם שבשמים¹¹, והיינו, שכשם שהלחם כפשוטו מחבר את הנפש עם הגוף, כך גם עניין הקרבנות מחבר אלוקות עם העולם, שעל ידי זה נמשך חיות אלוקי בעולם.

אבל המנורה קשורה עם עניין האור – שאינו פועל מציאות חדשה, אלא רק מאיר ומראה מה שישנו כבר לפני זה, ולדוגמא: כשישנו אוצר גדול, או להיפך, בור עמוק עשרה שיכול לגרום להיפך החיים חס ושלום, הנה לולי עניין האור, לא היו יודעים אודות קיומו של האוצר, או של הבור, כדי להיזהר ממנו; וזוהי פעולת האור שיראו את הדבר שישנו כבר.

וכן הוא ברוחניות העניינים:

גם לאחר שישינו עניין הקרבנות שפועל חיבור החיות האלוקי עם העולם, הרי זה יכול להיות באופן שאלוקות אינו בגלוי, אלא בהעלם, והיינו, שלא רואים שאלוקות מחיה את העולם. וגם כאשר לומדים ש"בראשית ברא אלוקים גו'"¹², הרי עדיין יכולים לחשוב שעניין זה היה רק בששת ימי בראשית, אבל לאחרי כן, "עזב ה' את הארץ"¹³ והניח את חוקי הטבע שיתנהגו מעצמם.

ובשביל זה יש צורך בפעולת המנורה – שעניינה להאיר, "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", שגם עתה ישנו העניין של השראת השכינה למטה – שעניינה של "שכינה" הוא כשמה, על שם ששוכנת ומתלבשת למטה¹⁴, לכל לראש בישראל, ועל ידם – בכל העולם, כנוסח הברכות: "אלוקינו", אלוקה שלנו, של בני ישראל, ולאחרי זה ועל ידי זה גם "מלך העולם", היינו, שיראו בגלוי שהקדוש ברוך הוא מחיה את העולם, ואין העולם מתנהג מעצמו, אלא "יש בעל הבית לבירה זו"¹⁵.

ד.  כיצד ייתכן שתהיה אפשרות לחשוב שעזב ה' את הארץ ואין מנהיג לבירה זו חס ושלום? – הנה הסיבה לכך היא בגלל שעניין זה שינו בדקות בתורה, שכיון ש"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹⁶, הרי מובן, שכל העניינים שישנם בעולם נלקחים מהתורה:

ייתכן מעמד ומצב שיהודי לומד תורה, וטוען, שבשעת לימוד התורה אין צורך ביראת שמים. – בשעת מתן תורה, שאז ראו אלוקות בגלוי בעיני בשר, אזי הוצרך להיות העניין של יראת שמיים, כמו שכתוב¹⁷ "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"; אבל עכשיו – טוען הוא – כשמדובר אודות לימוד התורה בשכל, הבנה והשגה, כמו שכתוב¹⁸ "כי היא חכמתכם ובינתכם גו'", אין זה עניין הקשור עם יראת שמיים, ואדרבה, אם יהיה הלימוד מתוך יראת שמיים, לא יוכל להשכיל בתורה כדבעי, כיון שעניין היראה והפחד הוא היפך עניין השכל.

יראת שמיים – טוען הוא – צריכה להיות בשעת התפילה, שאז צריך לעמוד "כעבדא קמיה מריה"¹⁹, ועל זה נאמר²⁰ "את ה' אלוקיך תירא"; מה שאין כן לאחרי התפילה, במשך כל היום, ועל אחת כמה וכמה בשעת לימוד התורה.

אמנם, תורת החסידות, פנימיות התורה, מראה שהעניין של מתן תורה ישנו גם עכשיו, בכל זמן שיהודי לומד תורה, כנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הווה²¹, כי, "כל הקורא ושונה הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו"²², כמו במתן תורה, ולכן, "מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן כו'"²³, ואין זו סתם מליצה, אלא כן הוא על פי תורת אמת, כיון שגם עכשיו ישנו העניין של מתן תורה²⁴, ולכן צריך להיות הלימוד מתוך יראת שמיים כמו בשעת מתן תורה.

[ומה שכתוב בירושלמי²⁵ שהקדוש ברוך הוא אומר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" – הרי מבואר בהמשך הדברים שזהו לפי ש"המאור שבה היה מחזירן למוטב"²⁶].

וכאשר יודעים כיצד צריכה להיות ההנהגה בנוגע ללימוד התורה, אזי באים לידיעה זו גם בנוגע לעולם – שאין זה באופן שעזב ה' את הארץ, אלא יש בעל הבית לבירה זו, ועל ידו נעשית התחדשות העולם בכל יום ויום ובכל רגע ורגע, כמבואר בשער הייחוד והאמונה²⁷.

ה. וזהו גם הקשר בין י"ט כסלו לחנוכה:

עניינו של י"ט כסלו, פנימיות התורה – פועל שלימוד התורה יהיה באופן שחדור עם "נותן התורה";

ולאחרי זה יכול להיות העניין של חנוכה, שקשור עם המנורה – שזהו עניין האור שפועל שיראו זאת גם בעולם, שהשכינה שורה כו' ופועלת בכל רגע ורגע,

– אלא שהסדר בזה הוא, שמאיר תחילה בבית המקדש, ו"משם אורה יוצאה לעולם"²⁸ על ידי "חלוני שקופים אטומים"²⁹ –

וכמודגש בנרות חנוכה – שהדלקתם "על פתח ביתו מבחוץ", "משתשקע החמה"³⁰, כדי להאיר את חשכת העולם.

ועניין זה נפעל בכל שנה ושנה, שלכן מברכים "שעשה ניסים כו'", ו"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – דלכאורה אינו מובן: הרי הנס היה רק בפעם הראשונה, ומהי השייכות ל"זמן הזה" – כי, האור מאיר גם עתה בכל העניינים, ומסיר את ההעלמות וההסתרים כו', כך, שרואים בכל העניינים את האמת שבהם, ועד שמאיר האור גם בנוגע לעניינים דבני חיי ומזוני רוויחי.

(משיחת שבת פרשת וישב, כ"א כסלו, ה'תשכ"ח.

תורת מנחם חלק נא עמ' 411 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_____________________________

1)    ראה תורת מנחם חלק מ"ח עמ' 383 (וראה גם שיחת שבת פרשת וישב תשמ"ב).

2)    אגרות קודש שלו עמ' רל ואילך.

3)    שבת כא, ב.

4)    ראה תורה אור מגילת אסתר צג, א. שם סוף ע"ג. ק, א. ובכ"מ.

5)    שם כב, ב.

6)    ראה רמב"ם ריש הלכות בית הבחירה.

7)    בתפילת מוסף של שבת ראש חודש ויום טוב.

8)    ראה מנחות בסופה: "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך". וראה גם תנחומא פינחס יב. במדבר רבה פכ"א, טז.

9)    פינחס כח, ב.

10)  שיר השירים רבה פ"א, ט.

11)  זוהר חלק ג ז, ב.

12)  בראשית א, א.

13)  יחזקאל ח, יב. ט, ט.

14)  ראה תניא פרק מ"א, פרק נ"ב.

15)  ראה בראשית רבה ריש פל"ט.

16)  זוהר חלק ב קסא, ריש ע"ב.

17)  יתרו כ, טו.

18)  ואתחנן ד, ו.

19)  שבת י, א.

20)  שם ו, יג.

21)  ראה של"ה כה, א. ליקוטי תורה תזריע כג, א.

22)  תנא דביה אלהו רבה ריש פרק י"ח. יחקוט שמעוני איכה רמז תתרלד.

23)  ברכות כב, א.

24)  ראה תורה אור יתרו סז, ב.

25)  חגיגה פרק א הלכה ז. וראה פתיחתא דאיכה רבה ב.

26)  חסר קצת (המו"ל).

27)  בתחילתו.

28)  ירושלמי ברכות פרק ד סוף הלכה ה. ועוד.

29)  מלכים א ו, ד ובפירוש רש"י. וראה מנחות פו, ב ובפירוש רש"י.

30)  שבת כא, א.

סיכום:

יום השבת מכיל בתוכו הן את תוכן ימי השבוע שחלף והן את תוכן ימי השבוע שאחריו.

נמצא, שהשבת בין י"ט בכסלו וחנוכה מכילה את שני ימים טובים אלה, ואם כן, יש לומר שיש נקודה משותפת ביניהם.

נס חנוכה אירע בנרות המנורה שבמקדש. הקרבנות קרויים לחם, "קרבני לחמי לאישי", כשם שאכילת לחם פועלת חיות בגוף הגשמי, כך עבודת הקרבנות ממשיכה חיות אלוקית בעולם.

בעבודת הקרבנות לא די, שכן גם אחרי שנמשך אור אלוקי לעולם יש צורך שהמשכה זו תהיה גלויה וניכרת, שיהיה נרגש שהנהגת העולם בפועל הינה מהחיות האלוקית.

עניין זה נפעל על ידי המנורה: עניינה של המנורה הוא "אור". כשמאיר אור – ניתן לראות ולהבחין בדברים, המנורה פועלת שהחיות האלוקית שבעולם תהיה נראית, וכמאמר חז"ל: "וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

עניין דומה ישנו בלימוד התורה:

לימוד התורה עלול להיות מבלי שמציאות הבורא תהיה ניכרת בו – מבלי יראת שמיים. אפשר לטעות ולחשוב שלימוד מתוך יראת שמיים היה רק בעת מתן תורה, שם היה הקדוש ברוך נראה וגלוי, אבל עתה בזמננו הלימוד אינו אלא עיסוק בחכמה ושכל, ולשם כך אין צורך ביראה...

על ידי לימוד חסידות מאירים את לימוד התורה. בחסידות מבואר שגם בלימוד התורה עכשיו, ישנו גילוי אלוקי ממש כפי שהיה בעת מתן תורה, וממילא גם עתה צריך הלימוד להיות מתוך יראת שמיים.

"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא", כתוצאה מכך שבלימוד התורה נרגשת מציאות נותן התורה, מציאותו של הבורא נרגשת בעולם.

זו הנקודה המשותפת בין י"ט כסלו ונס חנוכה – נרות המנורה: עניינם  הוא להאיר ולגלות את נוכחות הבורא.