עיניו של הרופא לא בישרו טובות. "אלה ימיו האחרונים", הנמיך את קולו ונשא מבט רחום אל בני המשפחה. "אני מציע לכם להיפרד מאביכם".
לא רק גילו הצעיר של החולה הגביר את האווירה המדוכדכת בחדר. לרגלי המיטה, בידיה של אימו, שכב תינוק רך, בן פחות משלושה שבועות. הכול הביטו בו ברחמים: הוא לא יכיר את אביו.
אחד הנוכחים אזר אומץ, רכן לעבר אוזנו של החולה ושאל אם רצונו שהבן יעבור ברית מילה. האיש המתייסר, ששימש עובד שגרירות צרפת במרוקו, השיב בשלילה. בני המשפחה קיבלו את תשובתו בהסכמה והחליטו לכבד את רצונו. לא חלף זמן רב והחולה נפח את נשמתו.
הימים חלפו. הבן גדל וראה בדברי אביו האחרונים צוואה בעבורו. הוא גדל בסביבה לא-יהודית ולא ידע דבר על עמו ועל דתו. כשבגר נשא אישה לא-יהודייה.
לפני כארבע-עשרה שנים חגג האיש יום הולדת שישים, והחליט לבוא לבקר בארץ. ככלות הכול יהודי הוא, והוא חש כמיהה לטייל בארצו של העם היהודי.
האיש בא לארץ בלי תכנית מסע כלשהי, וסייר במקומות שונים. יום אחד שוטט בשכונת שערי חסד בירושלים וראה מולו בית כנסת. מתוך סקרנות נכנס פנימה.
הרצאה בצרפתית משכה את תשומת ליבו. הוא ראה שם רב שמסר שיעור בצרפתית והתיישב. בתום השיעור ניגש אל הרב ושוחח עמו. בתוך הדברים ציין כי הוא כבר בן שישים ולא נימול.
"מה הבעיה?", הגיב הרב. "אַפנה אותך לארגון שמתמחה בעריכת בריתות למבוגרים. פנה אליהם וקיים את המצווה".
התייר דחה בנימוס את ההצעה, אולם הרב לא ויתר על ההזדמנות שנקרתה לפניו, להכניס יהודי בבריתו של אברהם אבינו, ולא הרפה מניסיונות השכנוע.
כך מצא עצמו האיש מול המוהל המנוסה הרב אהרון-יוסף קרמר, מנהל ארגון 'ברית אבות'. במשך שעה וחצי הסביר לו הרב קרמר את משמעות אות הברית.
בתוך הדברים ציין כי עם ישראל הוא 'העם הנבחר'. התייר הגיב בספקנות: "גם הנוצרים והמוסלמים סבורים שהם הנבחרים. מדוע עליי להאמין שדווקא אנחנו, היהודים, נבחרנו?! זאת ועוד, אינני מעוניין להיבדל מיתר העמים. אשתי מוסלמית וטוב לי כפי שאני".
השיחה התארכה ועמה חילוקי הדעות. מרגע לרגע נדמה כי מצוות ברית המילה מתרחקת והולכת מהאיש. הוא התבצר בסירובו. הרב קרמר כמעט נואש, והחליט לעשות ניסיון אחרון. הוא הניח את ידו על לוח ליבו, הביט היישר בעיני איש שיחו ואמר: "ראה, אני יהודי ואתה יהודי. כדי לקיים מצווה אני זקוק לך. אנא, עזור לי לקיים את המצווה!".
ליבו של הצרפתי נפתח. הוא הנהן. "בסדר", אמר, "אחשוב על זה לילה".
למחרת, בשעה תשע בבוקר, האיש התקשר. בקול נרגש בישר על דבר הסכמתו. השניים קבעו להיפגש במרכז הרפואי בשעה אחת-עשרה. הרב קרמר בא בשעה הנקובה, והמתין לנימול המיועד, ואולם האיש לא הופיע. לליבו של המוהל התגנב חשש שהאיש התחרט ברגע האחרון. הוא יצא לרחוב, והבחין באיש משוחח עם מנקה רחובות ערבי.
"על מה דיברתם?", התעניין המוהל. "סיפרתי לערבי שאני מתכוון להימול. הוא עודד אותי. עכשיו אני רגוע, לא רציתי להיות שונה מבני עמה של רעייתי", השיב האיש.
בחדר הניתוח שאל המוהל את האיש איזה שם יהודי יבחר. האיש חשב רגע והשיב: "אני מעוניין ששמי יהיה כשמך, אהרון-יוסף, כדי לזכור כל החיים את המוהל ששכנע אותי להימול".
"כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", התנגן קולו של המוהל בהתרגשות.
למחרת נפגשו השניים שוב, והמוהל הציע לאהרון-יוסף להתלוות אליו לתפילת מנחה בשכונת זיכרון משה. בתום התפילה היכה המוהל על הבימה והכריז: "רבותיי! יהודי זה נימול אתמול. הבה נצא בריקוד!". כל המתפללים נענו בשמחה, הקיפו את התייר וחגגו עמו את היכנסו בבריתו של אברהם אבינו. האיש לטש עיניים משתאות ביהודים הזרים ששמחים שמחה אמיתית לכבודו.
שלושה שבועות לאחר מכן, לקראת חזרתו לצרפת, בא להיפרד מהמוהל. השניים שוחחו בלבביות, והצרפתי אמר: "מאז הברית אני חש כי חיי השתנו. הגישה שלי לרעיונות היהדות התרככה. אני שלם עכשיו עם המעשה שעשיתי!".
בערב ראש השנה קיבל המוהל שיחת טלפון מצרפת. "נפרדתי מאשתי המוסלמית", נשנק קולו של הנימול, "התחלתי להניח תפילין ולשמור שבת".
עם הזמן התחזקה זיקתו של האיש ליהדות. הוא החל ללמוד תורה ולהתחזק בקיום מצוות. כעבור כמה שנים נפגשו השניים והמוהל לא הכיר את האיש, שהיה עטור עכשיו בזקן לבן. הוא שמח לבשר: "בתי החלה הליך גיור". בידו היה ספר תנ"ך, שאת כולו למד בשנים האחרונות.
במרוצת השנים הוסיף האיש לשמור על קשר עם המוהל מישראל, ואף הצליח לשכנע שניים מחבריו היהודים להיכנס אף הם בבריתו של אברהם אבינו.
(מפי המוהל אהרון-יוסף קרמר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
