נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	י"ג תשרי - יום הילולת כ"ק אדמו"ר מהר"ש
	לא לנטוש!
	הנהגה של עושר והתרחבות על-פי צרכי הדור
	מיהודי נתבעות תנועות הפוכות
	ציורים בבתי-כנסת
	חג הסוכות
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

תיאור מתוך יומנו האישי של הרב אליעזר זקליקובסקי, ממעמד הברכה על ד' מינים של הרבי ביומו הראשון של חג הסוכות תשנ"ב

כשניגשים לתאר את מה שהיה היום עולים חששות, האומנם ימצאו המילים המתאימות שלא ימעטו ח״ו ביחודיות העניין... אך דברים כהווייתם נכתוב.

בשעה 8:00 יצא הרבי מחדרו הק׳ חגור באבנט - עם הלולב והאתרוג בידיו הק׳, וירד דרך המדרגות הראשיות ונכנס לסוכתו הגדולה.

אחר כ-10 דקות, בשעה 8:10 נפתחה דלת הסוכה. הרב מאיר הארילג שי׳ ניגש לפתח וראה איך שהרבי אוחז בידיו הק׳ הלולב והאתרוג. הסדר הרגיל הוא, שהלולב והאתרוג מונחים על השולחן והרב מאיר הארליג לוקח אותם. משם יפנה לסוכה הקטנה המצורפת לסוכה הגדולה, ויזכה את הקהל הרב של אנ״ש והת׳ שיחיו המחכים שעות בתור לברך על לולבו של הרבי.

הפעם היה זה אחרת. הרבי שאלו: וואו איז דער עולם? [היכן ה'קהל' מברך] הרב מאיר הארליג התבלבל וקרא להריל״ג. הריל״ג נכנס לסוכה והרבי שאלו: ״וואו בענטשט דער עולם? איך וויל זען ווי דער עולם בענטשט דעם ערשטן טאג״ [אני רוצה לראות כיצד ה'עולם' מברך ביום הראשון]. הריל״ג יצא ואחריו הרבי עם הד׳ מינים. הרבי עלה לחצר. השולחנות שעמדו בדרך הוסרו ונעשה שביל. הרבי הלך עד לסוף הסוכה. ונכנס לסוכה הקטנה הבנויה שם. הרבי הביט על הסכך ואח״כ על השולחן ושאל האם זהו השולחן שלידו מברכים? כשנענה בחיוב ע״י המזכיר נעמד מאחורי השולחן, והניח הד׳ מינים על השולחן הקטן שנבנה שם. הר״מ הארליג היה מבולבל, הרה״ת ר׳ שד״ב הלוי לוויטין שי׳ שהיה הראשון בתור, לקחם ובירך עליהם והרבי ענה: אמן. אח״כ בירכו חברי המזכירות ואחריהם התחיל התור, כשכ״א מוסר לחברו את הד״מ וחברו לחברו. אחר כמה דקות נטל הר״מ הארליג שי׳ את הד״מ והתחיל למסור אותו לכ״א.

בכדי לפרש יותר מה שקרה פה: הרבי עמד ממול העוברים בתור כדי לברך על הד׳ מינים. לימינו בצד עמד הרב מאיר הארליג שי', ונתן לכאו״א הלולב (האתרוג מונח על השולחן). כאו״א עובר, הרבי עומד ומסתכל עליו בשעה שמברך את שתי הברכות (מתוך הסידור שהיה מונח על השולחן), ועונה ״ברוך הוא וברוך שמו״ ו״אמן״ אחרי כל ברכה (להעיר מאריכות הדיבור בשיחת ש״פ תבוא והמכתבים כללים דתשרי שנה זו ועוד - ע״ד ״הכהן אשר יהי׳ בימים ההם״, קוקט זיך צו זיין יעדער תנועה״...).

אין מילים לתאר מחזה קדוש זה - חוץ מלכתוב ה'עובדות' כמו שהן:

החדר הבנוי היה ד׳ על ד׳. הרבי עומד בצד א׳ נשען על הכותל לצדו (השמאלי), לימינו עמד כיסא (מברזל שהובא אחרי כעשרים דקות) והרבי השעין את ידו הימנית עליו. ממולו ממש (לא הרחק) עברו האנשים. בחצר ישנו מקום רק בשביל עוד א׳ - היינו שהיה מעין ׳יחידות פרטית׳ של כאו״א עם הרבי. הזמן שלקח כ״א היה בין 10 ל-15 שניות! רק הוא והרבי בחדר אחד... (תחילה עמד הריל״ג ממש אצל הרבי וסימן לו הרבי בידו שיצא, ועמד בחוץ).

כולם חשו מאוד מאוד בהתרגשות, והתעוררות מיוחדת הייתה ניכרת בכולם, אלו שעברו היו פשוט מבוהלים מפחד כשעברו וכו׳.

את המחזה קשה לתאר. רבים תיארו אח״כ את הרגשתם בשעת מעשה בצורה דומה: קודם תכנן לברך עם כל הכוונות, ולהרגיש את גודל העניין וכו׳. הגע עצמך: ברכה מול פני הרבי... אמנם, לפועל, ברגע שנכנס לסוכה, ומצא את עצמו עומד פנים בפנים, נפל עליו פחד, כי הנה ניצב עליו ובוחן כליות ולב. בקושי הצליח לברך את שתי הברכות כשכל הזמן עיניו הק׳ אינן משות ממנו. גמר וזז משם כל עוד נפשו בו. אולי מפני שבדרך כלל הרבי הוא זה שעושה פעולה כלשהי, גם בגלוי, נותן דולר, לעקאח, כוס-של-ברכה, או מקבל הפ״נ. כאן, לעומת זאת, הרבי פשוט מסתכל... וכאן יש להעיר, שעד כמה שניתן להכיר, לא היה זה מבט מטיל אימה וכיו״ב, כ״א מבט שקט, בהתעניינות בהמברך ובמעשיו.

להלן יובאו כמה וכמה עניינים שהעיר עליהם הרבי, שאמר או שהראה ברגעים הנעלים הללו, לאלו שעברו לברך על הד׳ מינים: (א) לא׳ ששכח לברך שהחיינו העיר הרבי ואמר: שהחיינו. (ב) לא׳ שהגביה האתרוג הפוך העיר הרבי ואמר: איבערדרייען דעם אתרוג [יש להפוך את האתרוג]. (ג) לא׳ שלקח והגביה האתרוג העיר הרבי ואמר: פריער נעמט מען דעם לולב [קודם לוקחים את הלולב]. (ד) לא׳ מצרפת שלא ידע בטוב הברכות, אמר הרבי הברכות אתו - מילה במילה, והצביע לו לומר מתוך הסידור. (ה) לעוד כמה מצרפת שאמרו את הברכות מאוד באיטיות, חייך להם הרבי, ובגמרם בירכם הרבי: גוט יום־טוב. (ו) להרבה אנשים שעברו עם ילדיהם (שלא בירכו) הביט הרבי לעבר הילדים בחיוך. (ז) להרבה אנשים (ובפרט זקני אנ״ש) שעברו הביט הרבי עליהם גם לאחרי שעברו עד שיצאו - במבט מיוחד. ולכמה מהם - איחל גם: גוט יום־טוב. (ח) לר׳ זלמן יפה שי׳ - חייך במיוחד. (ט) להרה״ת ר׳ גרשון דובער יעקבסאהן שי׳ - חייך.

(י) כשעבר ד״ר משה רוברט פלדמן שי׳ - חייך אליו הרבי במיוחד. (יא) כשעבר הרה״ת ר׳ שמשון הכהן שטאק שי', והעיר לרבי שאולי יתיישב ויהיה יותר קל - סימן לו בראשו לשלילה. וחייך אליו באמרו: גוט יום-טוב. (יב) אלו שהתחילו להסתכל לתוך הסוכה לפני שהגיע התור שלהם (היינו בעת שזה העומד לפניו עמד ובירך) הביט עליהם הרבי.

(יג) בשעה האחרונה בערך הביאו הכיסא של הרבי, אבל לא הגיב כלל וכך הזיזו הכיסא הברזל והעמידן א״ז, והרבי השעין את ידו על חלק האחורי של הכסא. (יד) מפעם לפעם נעמד הרבי באופן ישר (לא נשען על כותלי הסוכה) למשך כמה זמן - אשר זה היה מאוד מאוד מלכות׳דיק.

בשעה 9:00 ניגש הריל״ג לרבי, ואמר: דער רבי וויל וויסן די צייט? [האם הרבי רוצה לדעת מה השעה] ואמר הרבי: וואס איז די נפקא מינה? [מהי הנפקא מינה] אח״כ אמר הריל״ג שהסדרנים אומרים שיקח עוד כמה שעות. ואמר הרבי: איך וויל זיין דא ביזן סוף [אני יישאר כאן עד הסוף].

באמצע התחיל לרדת גשם, ואחר כמה דקות פסק, ומאוחר יותר עוד הפעם, אבל לזמן ארוך יותר, אבל כל דברים אלו לא תפסו מקום כלל וכלל בזמן זה...

וכאן המקום לתאר קצת את הד׳ אמות של בית חיינו 770 בזמן מיוחד זה:

החצר - סוכה הייתה מלאה עם אנשים, בין אלו שז״ע בירכו והיו בדרכם לצאת, ובין אלו שעמדו ושתו קפה ומזונות, שהכין כל הזמן ללא הרף ה״ועד סעודת שלמה״. היו גם ספסלים לאורך כל הסוכה שסודרו כעין שביל - לאפשר לאנשים לצאת, ועליהם ישבו אנ״ש והתמימים (שכבר בירכו) ולמדו חסידות. קרוב יותר למקום בו עמד הרבי עמדו כמה עשיריות אנ״ש והתמימים שרצו לתפוס בעיניהם רגעים אחדים ולראות מחזה היסטורי מרומם ומרגש זה.

ביהכנ״ס הגדול למטה היה מלא עם אנשים שעמדו וחיכו לתפילת שחרית של הרבי. הסביבה של 770 הייתה מלאה וגדושה עם אנשים ונשים (שמגיעים עם ילדיהם בעגלות לביהכנ״ס ל׳ברכת כוהנים׳), אלו שהגיעו לברך ואלו שכבר בירכו. זה כבר בירך ורץ למסור לחברו עד״ז, וזה מגיע ורץ לעמוד בתור. המקוואות פתוחות - ומלאות כל הזמן עם אנשים שמגיעים ז״ע, שרקדו כל הלילה עד הבוקר, או התוועדו, ועכשיו העירו אותם לבוא לרבי.

בין כה ובין כה עמדו כולם בהשתוממות למראה עיניהם, אף אחד לא מבין מה קורה, אבל אף אחד לא שואל למה. בסוכה מפלפלים זקני אנ״ש והת׳ שהפעם האחרונה שהרבי נכח בעת ברכת הד׳ מינים הייתה בשנת תשכ״ד (ואפילו אז זה היה באופן אחר לגמרי, דהיינו שהיה שם ספר והרבי הביט בו מפעם לפעם וכיוצ״ב, כידוע).

עכשיו מסתכלים על השעון - וכבר עבר הזמן הרגיל של תפילת שחרית, עוברת עוד שעה ועוד שעה, אנשים לא מפסיקים להגיע, גם אלו שקמו מאוחר (אחר לילה של התוועדות שמחת בית השואבה), והגיעו בשעה אחת אחה״צ - שזהו הזמן שהרבי נותן את הד׳ מינים אחרי התפילה, נוכחו לדעת שהרבי בעצמו עומד ונוכח בעת ברכת הד׳ מינים. לאחרי ההכנות שהספיק כ״א לעשות (אף שזה הזמן הכי מוקדם ביום - לפני התפילה וגם לפני אכילה - שניגשו לרבי) לטבול במקווה ולומר ברכות השחר, ולומר קצת תהילים או להסתכל לתוך מאמר דא״ח כשמחכים בתור - כבר הגיע תורו קרוב ל'סוכה' ושם עומדים סידורים פתוחים כדי לחזור על סדר הברכות ושתהיינה שגורות בפיו, כי עוד מעט "יכנסו להרבי״ (כנ״ל שהרבה הרגישו זה כמו שנכנסים ׳ליחידות׳) לומר הברכות לפניו, ושהרבי יענה עליהן: ברוך הוא וברוך שמו, אמן - תוך הסתכלות בעיניים חודרות לתוך עמקי הנפש שלכאו״א.

למעט ההכנות, לא דיברו ולא נשמעו הרבה מילים, רק הרגישו מרוממים ומשתוממים לכל הנעשה... וגם ע״ז אפשר לומר (אף כי במובן אחר ויותר רציני קצת) ״מי שלא ראה.. לא ראה..״.

הזמן עובר די מהר והשעה 2:20 אחה״צ...

השורה מתחילה להסתיים ונעשה עוד פחות ועוד פחות אנשים.

בשעה 2:32 אחר הצהריים נגמר התור... שש שעות ועשרים דקות!

הריל״ג נכנס לחצר - שם עמד הרבי - והכניס האתרוג לתוך הקופסא הלבנה, והזיז הכיסא. הרבי הרים הלולב והקופסא של האתרוג ושם את הקופסא תחת ידו השמאלית והלולב בימינו, ומאוד באיטיות יצא מהחדר הקטן וצעד לאורך הסוכה עד סוף החצר, ירד ממדרגות החצר ועלה במדרגות הראשיות וניגש לדלת הראשית, מיד פנה לימינו שם עמד הרמ״י קאטלארסקי שי׳ והרבי שאלו: אלץ בסדר? [הכל בסדר] כנראה בנוגע למצבו הרפואי של אביו שי׳. הנ״ל ענה: ב״ה, והרבי הנהן בראשו ונכנס לחדרו הק׳.

אחר כ-10 דקות נכנס הרבי לסוכה, שם שהה כ-10 דקות.

לפני השעה 3 אחר הצהריים נודע שהרבי יתפלל תפילת מנחה מיד בסמיכות לתפילת מוסף, וממילא הרבי יתפלל ביחד עם הציבור שלוש התפילות בזו אחר זו: שחרית-מוסף־מנחה!

[קטע היומן נדפס בספר 'ימי ברכה']