חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:46 זריחה: 6:25 ט"ו באלול התשע"ט, 15/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"מעט אור דוחה הרבה חושך"
ניצוצי רבי

מעמד הדלקת הנרות על-ידי הרבי הריי"צ, בנוכחות חתנו, הרבי נשיא דורנו * תיאור פני הרבי בזמן הדלקת הנרות ומסר מיוחד לחנוכה שנתבקש הרב שאר-ישוב כהן למסור לחסידי חב"ד * פרשת החנוכיות הציבוריות בארה"ב ובמרכזה - מכתביו המאלפים של הרבי לוועד הקהילה היהודית בטינק

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

יום שני, כ"ג בכסלו תשכ"ח. ביום זה מסר הרבי את המאמר ד"ה "מאי מברך ה'ש"ת" להדפיסו - בצירוף הערותיו - והורה להשתדל שיהיה מודפס לחנוכה. מאמר זה - של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ - "הוא מאמר האחרון של מאמרי חורף ה'ש"ת... ובשעתו לא היה מאמר זה תחת ידינו", נכתב בפתח הקונטרס.

המאמר מסתיים בתיבות "ואור-מקיף מסמא עיני החיצונים דוכל אוייביך יכרתו, ומסיימים בטוב", אולם במקור לא היו התיבות "ומסיימים בטוב", והן נוספו קודם ההדפסה (כמדומה על דפי ההגה) בכתב-יד-קודש הרבי (ראה 'היכל מנחם', כרך א, עמ' רמח).

"אין מילים לתאר"

סיפר בשעתו הרה"ח ר' שלום-דובער הכהן אייכהורן ע"ה, שבבחרותו זכה לשמש בקודש בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ('כפר חב"ד', גיליון 811, עמ' 56):

"מחזה מיוחד היה הדלקת נרות חנוכה. הרבי [הריי"צ] נ"ע הדליק נרות חנוכה והרבי נשיא דורנו שהיה עומד לא הרחק ממנו, ניצב על רגליו במשך כל זמן הדלקת הנרות והביט בנרות; לא הזיז את עיניו מהנרות. גם מבטיו של הרבי הריי"צ בנרות היו משהו מיוחד. העיניים זהרו ופניו הקרינו אורה. גם בעמידתו של הרבי נשיא דורנו במשך כל זמן הדלקת הנרות היו יכולים לראות את ההתקשרות העצומה שלו לרבי הריי"צ נ"ע. זה היה סוג כזה של עמידה שאין לי מילים לתאר אותה".

המבט - מאוד לא רגיל

הנה תיאור הדלקת הנרות בחנוכה תשכ"ד:

"יום שלישי, כ"ד בכסלו תשכ"ד. ב-3:15 הרבי יוצא מחדרו ונכנס לבית-המדרש למנחה. אחרי מנחה מדליקים נר ראשון של חנוכה. בסיום ההדלקה הרבי מסמן לשיר ומתחילים לנגן 'הנרות הללו'. הרבי גם שר בלחש במשך כל הזמן. לפעמים מביט על הנר ואחר-כך מסתכל לתוך הסידור. המבט של הרבי במשך השירה היה מאוד לא רגיל. כשהגיעו בסוף ל"על ניסך", עודד בידו כמה פעמים בחוזקה את השירה והתחיל לומר 'עלינו לשבח'.

"יום רביעי כ"ה בכסלו תשכ"ד. ב-3:40 הרבי יצא למנחה. להדלקת הנרות נשען על השולחן, מכופף במקצת, מביט על הנרות עד אחר שמסיימים להדליק".

(מתוך יומן הרה"ח ר' שלום-דובער ז"ל וולף).

מסר לחנוכה תשל"א

"חג חנוכה שמח ואור עולם על ירושלים וישראל ולכל הארצות, ואתם כהנים זה החג שלכם ותזכו לברך ולהאיר העולם כולו באהבה ובטהרה ואור שמחה [שמחת?] חנוכה". דברים אלה פורסמו ע"י צעירי-אגודת-חב"ד, סניף כפר-חב"ד, בכ"ג בכסלו תשל"א, תחת הכותרת - "דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א שביקש מהרב שאר-ישוב כהן למוסרם לחסידי חב"ד באה"ק".

בזאת-חנוכה תשל"ה התבטא הרבי: "וואו עס איז נאך חנוכה, זאל מען משלים זיין דאס וואס מען קען משלים זיין" [=היכן שעדיין חנוכה ישלימו את אשר אפשר להשלים].

"הפיץ יהדות בפועל"

אשרי חלקו וגודל זכותו שקידש ש"ש [=שם שמים] וכו' , ולא התבייש בפני המלעיגים, והפיץ יהדות בפועל בתוך רבבות מאחבנ"י [=מאחינו בני ישראל] שליט"א וכו' - כתב הרבי לשליח בסט. לואיס, הרב לנדא, שעמד בעוז מול המפריעים להצבת חנוכייה מרכזית בשנת תשמ"ה.

בשנה שלאחר מכן כתב הרבי:

בנוגע.. וכל כיוצא-בזה - יתדברו השלוחים שי' במצב כהנ"ל ביניהם (בהשתתפות היודע המצב בוואשינגטון הררא"י שי' ש"ט [=הרב ר' אברהם-יצחק שי' שם-טוב] למנוע סתירות מזל"ז [=מזה לזה] ואדרבה לסייע זל"ז [=זה לזה] וכו', אזכיר עה"צ [=על הציון] לכהנ"ל.

ראשיתו של מאבק

אלה שתי תשובות מני רבות, במאבקו הגדול של הרבי להאיר את העולם. להלן נביא את רשימתו של הרה"ח ר' דוד-העניך שיחי' זקליקובסקי שפורסמה ב'כפר חב"ד' (גיליון 977 - כ"א בכסלו תשס"ב), הכוללת התכתבות ענפה של הרבי בנושא החנוכיות. מהצד השני של ההתכתבות עומד הרה"ח הרב ישראל שיחי' ברוד, (כיום מנהל 'אגף הסניפים' בצעירי-אגודת-חב"ד באה"ק ו) באותם ימים - שליח הרבי בעיר טינק שבמדינת ניו-ג'רסי.     

מספר הרב ברוד: הייתי שליח הרבי במחוז ברגן בניו-ג'רסי בין השנים תשל"ז-תשמ"ח. בשנת תשמ"א החלטנו להציב חנוכייה ציבורית בעיר האקנסאק באותו מחוז - בחזית הבניין של בית-המשפט המחוזי שנבנתה במתכונת חזיתו של הבית הלבן. ההדלקה בוצעה בלי בעיות מיוחדות וזכתה להצלחה גדולה. לקראת חנוכה בשנת תשמ"ב התקשרה אלי טלפונית גברת שהציגה את עצמה כחברת ועד הקהילה היהודית בטינק וביקשה לדבר על ההדלקות. בתחילה חשבתי שרצונה לשבח אותנו על הצבת החנוכייה הציבורית בהאקנסאק אשתקד, כיוון שבאותה עת לא העליתי בדעתי שיש יהודים המתנגדים להצבת חנוכיות ציבוריות. אך הגברת הודיעה לי מיד שהיא מתקשרת כדי להתלונן על הצבת החנוכייה הציבורית. השבתי לה שאין על מה לדבר - החנוכייה תוצב גם השנה - ולאחר-מכן חשבתי שאם זה מצב העניינים יש לפעול ביתר-שאת, והחלטתי להציב באותה שנה חנוכייה ציבורית גם בטינק.

כשסיפרתי על הפרשה לחברי ועד הנהלת מוסדות חב"ד במחוז ברגן, החליטו לדווח לרבי על ההתנגדות להדלקה , ואחד מחבריי - לארי יפה - שלח לרבי מכתב בכ"א במרחשוון תשמ"ב ובו דיווח על הבעיה. אותו לארי יפה זכה להיפגש עם הרבי כמה פעמים, כשבא אתי למעמד חלוקת 'כוס של ברכה'.

בכ"ה במרחשוון ענה לו הרבי מכתב תשובה באנגלית, שבמרכזו הנקודות הבאות: החנוכיות הציבוריות כבר מוצבות בכל רחבי ארה"ב ואפילו הנשיא השתתף בהדלקת החנוכייה לפני הבית הלבן, כשהכוונה לאירוע הגדול שהיה בשנת תשל"ט בארגון השליח בבית הלבן, הרב אברהם שם-טוב.

נצחון הטוב על הרע

להלן המכתב במלואו, בתרגום חופשי:

ב"ה כ"ה חשון, תשמ"ב

ברוקלין, נ.י.

מר ל.א. יפה,

777 טעראס אווניו

האסברוק הייטס, נ.ג'.

שלום וברכה:

בטח קיבלת את המסר שלי בתגובה למכתבך מיום 18 בנובמבר, בנושא הצבת חנוכייה בשטח ציבורי בטינק. למען התיעוד, אני חוזר ומביע מסר זה בכתב גם כאן - לפחות בקצרה.

הנושא הנידון אינו רעיון חדש הדורש חקירה ביחס לחוקיותו, התגובה ציבורית לגביו וכו'. כל אלה כבר נשקלו באופן מלא לפני כמה שנים, והתוצאה היתה תמיכה מדהימה ברעיון והקמה בפועל של חנוכייה  ענקית - הגדולה ביותר בארה"ב - בשטח ציבורי במנהטן שבניו-יורק, וכן בוושינגטון בירת האומה כמו-גם בפילדלפיה, ערש-הולדתה של העצמאות האמריקנית. חנוכיות נוספות מודלקות לעין כול בערים רבות בכל רחבי ארצות-הברית.

מתברר אפוא כי בארה"ב הכירו כבר מזמן בעובדה שהקמת חנוכייה ציבורית היא מעשה חיובי, בשל המסר האוניברסלי של ההדלקה בדבר חופש הרוח האנושית, חופש האדם משלטון עריצות ודיכוי והניצחון הסופי של כוחות הטוב על כוחות הרע, בדיוק כנאמר "מעט אור דוחה הרבה חושך", שאיפות ועקרונות אנושיים בסיסיים אלה, המסומלים באופן נראה לעין בהדלקת נרות החנוכה, בוודאי משותפים לרובם המכריע של האמריקנים.

לאמיתו-של-דבר, הדלקת החנוכייה הציבורית זכתה לקבלת-פנים נלהבת עד-כדי-כך שחונכיה זכו להתכבד בהשתתפותם האישית של נשיא ארצות-הברית בוושינגטון ופקידי עירייה ואישי-מימשל בכירים ביותר בכל מקום שבו ערכה החנוכייה את הופעתה השנתית.

בהיותך עורך-דין, אתה בוודאי יודע מהו כוחו של תקדים בכל בית-משפט, במיוחד כשזה נשנה פעמים רבות, דרך-אגב [הצבת] החנוכייה הציבורית האמורה, כבר נעשתה לאירוע מוכר מכיוון שהיא מקבלת בדרך-כלל סיקור תקשורתי חיובי.

אני מעריך בכנות את המאמץ האישי שלך בנושא זה,

בכבוד ובברכה

(חי"ק)

הרבי "נבוך ונדהם"

ממשיך ומספר הרב ברוד: לאחר קבלת מכתבו של הרבי, נערכה פגישה בהשתתפות חברי ועד הקהילה היהודית, השליח הראשי בניו-ג'רסי הרב משה הרסון והסנטור מתיו פלדמן. לאחר הפגישה ב-ו' כסלו תשמ"ב  (2 בדצמבר 1981) פנו חברי ועד הקהילה היהודית בטינק במכתב לרבי, שבו ציינו כי קראו את מכתבו של הרבי ללארי יפה והוסיפו כי עד עכשיו שמרו על קשרים טובים עם בית-חב"ד ואף ארגנו עם חב"ד מסיבות פורים וחגיגות אחרות. "אין בכוונתנו להרוס קשרים אלה", הוסיפו, "והסיבה היחידה לכך שאנו מתנגדים להצבת חנוכייה ציבורית, היא חששנו שהציבור הלא-יהודי ילך בעקבותינו ויציב בשטחים ציבוריים ברחבי טינק סמלים נוצריים, כמו עצי אשוח ושלטים, בעוד עכשיו הם מסתפקים בקביעת נורות חשמל על-גבי עצים".

בסיום המכתב, כתבו שהם בטוחים כי הרבי לא ירצה להרוס את "שלום-הבית" בקהילה היהודית בטינק.

תשובתו של הרבי לא איחרה לבוא, ולהלן הנוסח בתרגום חופשי מאנגלית:

ב"ה

י"ג בכסלו, תשמ"ב

ברוקלין נ.י.

ועד הקהילה היהודית בטינק

ל. גיסן, נשיא

70 סטערלינג פלייס

טינק נ.ג'. 07666

שלום וברכה:

הריני לאשר את קבלת מכתבכם מיום 2 בדצמבר.

עקב גורם הזמן הכרוך בנושא, אני מזדרז להשיב על המכתב בדואר מהיר, אף שתגובתי בשלב זה היא ראשונית בלבד. הסיבה לכך היא זו: הצבת חנוכייה בשטח השייך לעירייה - שנראה כי נהפכה ל"בעיה" בקהילה שלכם - אינה רעיון חדש או בעיה חדשה - חוקתית, חוקית, בעיה הקשורה בשטח או בנושא אחר - שיש לשקול אותה ולהחליט לגביה. המציאות היא שיש לכך תקדימים רבים שנוצרו במשך השנים בחלקים שונים של ארה"ב, אם להזכיר תקדים אחד בולט לעין, הרי זו ההדלקה הציבורית של החנוכייה בשטח הציבורי בבירת האומה. הדבר היה בשנת 1979, כאשר חנוכייה ענקית הוצבה בלפאייט-פארק, מעבר לרחוב של הבית-הלבן, והנשיא קרטר השתתף אישית בטקס. כמו כל העניינים השייכים לנשיא ארה"ב, גם אירוע זה קיבל סיקור לאומי רחב, ומאז הצבת החנוכייה בוושינגטון [והדלקתה] נהפכו לאירוע שנתי.

הרשו לי להדגיש שהחנוכייה בבירת האומה הוצגה מבלי שאיש יעשה מזה עניין, בבחינת אירוע מובן-מאליו לגבי ההתעניינות הציבורית. גם ההיבטים הקשורים בחוקיות האירוע, התאמתו לחוקה והשימוש בשטח היו מובנים מאליהם, כיוון שנשיא ארה"ב השתתף בכך אישית.

אני חייב להודות שאי-הנכונות של ועד הקהילה היהודית להביא בחשבון את האמור לעיל, הותירה אותי נבוך ונדהם. לאחר שאקבל הבהרה בנקודה זו, אהיה מסוגל להתייחס לנושאים שהועלו במכתבכם.

בכבוד ובברכה לחנוכה שמח ומעודד השראה,

(חי"ק)

אנטישמיות אינה צריכה 'סיבות'

הרב ברוד: בסופו-של-דבר, באותה שנה הפעיל ועד הקהילה בטינק את קשריו עם מינהלת הקהילה העירונית והצליח למנוע את הצבת החנוכייה הציבורית. בתגובה לכך, הציב בית-חב"ד בטינק 12 חנוכיות ציבוריות בעיירות שסבבו את טינק באותו אזור. ב-28 בדצמבר כתבו חברי ועד הקהילה מכתב נוסף לרבי, שבו הגיבו בין-השאר על דברי הרבי במכתבו, כי נשיא ארה"ב השתתף בטקס הדלקת החנוכייה מול הבית-הלבן בשנת 1979: "...בשנה שלאחרי מכן הנשיא לא השתתף בטקס הדלקת החנוכייה. מלבד זאת, ליד הבית הלבן מתקיים מדי שנה טקס ראש-השנה הנוצרי ונטיעת עץ - אבל כאן אצלנו בטינק אין שום טקס נוצרי".

על מכתב זה, שלח להם הרבי מכתב תשובה מאלף ביותר המשתרע על חמישה עמודים. להלן המכתב בתרגום חופשי מאנגלית:

ב"ה, ג' טבת, תשמ"ב

ברוקלין, נ.י.

ל. גיסן, נשיא ועד הקהילה היהודית

127 אדג'מנט פלייס

טינק, נ.ג'. 07666

ברכה ושלום:

אף שלנושא הנידון בהתכתבות שלנו, דהיינו הצבת חנוכייה בשטח ציבורי, אין כעת שום רלוונטיות דחופה מכיוון שחג החנוכה עבר, הדבר נוגע בעיקרון בסיסי שיש לו השלכות שמעבר לעניין המיידי. מכאן סיבת ההערות דלהלן, הבאות בתגובה לבקשתך לדעת את השקפותיי ביחס לנושאים שהובעו בהתכתבות שלנו.

1. בפתח הדברים יש לציין, כי אם מדובר ביחסים בין שתי קבוצות אתניות או דתיות שונות, מתוך שאיפה לבטל את החששות של כל אחד מהן וכו', לא די בכך שאחד הצדדים מחליט בנחישות לנהוג במדיניות מסויימת, בתקווה שזו תמנע תגובה לא-רצויה מצידו של הצד האחר, שכן מובן מאליו שאין להחלטה כזו כל שליטה על הצד האחר, שעשוי להגיב באחת משלוש דרכים: אהדה, אי-אהדה, אדישות. לכן אין שום ביטחון שלא יתברר לבסוף כי מדיניות שיש בה כוונות טובות להביא לתגובה אוהדת, תתגלה כיוצרת תגובה מנוגדת.

2. מאז תקופת פיזורו של העם היהודי, שלאחריו באה הגלות שלנו מארצנו, יהודים חיו בתורת מיעוט בין העמים - לעתים מיעוט קטן מאוד. לפיכך, בעיית הדו-קיום היתה קיימת תמיד בתפוצות הגולה,  וברוב הזמנים בצורה חריפה. אף שהתנאים השתנו מזמן לזמן וממקום למקום ודרשו מהמיעוט היהודי את התאמת מדיניותו לשאלה כיצד עליו להתייחס לרוב הלא-יהודי, היה גם מכנה-משותף שהיווה שיקול מכריע בכל ימי הפזורה היהודית בכל מקומותיה: היתה זו העובדה המצערת והבלתי-נמנעת, שהרוב הגויי - ובמיוחד אלה מהם שלא חיו בהתאם להוראת הציוויים המוסריים האלוקיים (המכונים "שבע מצוות בני נח") לכל פרטיהם כפי שנקבעו עבורם על-ידי הקב"ה - זאת אומרת כל האנושות שלאחר המבול כמסופר בתורה (בראשית ט,א-יז) - החשיב עצמו בדרך-כלל זכאי לכל דבר, בעוד ששום דבר שהעניק למיעוט לא נחשב לביטוי של רצון טוב. והגיע המצב לידי כך שהמיעוט נחשב כמי שמשלים לחלוטין עם יחס זה, אפילו כאשר המיעוט קרא לבקשותיו "תביעות" שראה עצמו ראוי להן בזכות.

3. בתנאים אלה, כאשר מיעוט מוותר מרצון על זכויות מסויימות שנהנה מהן בעבר, שלא לדבר על מצב שבו המיעוט מוותר מרצון על זכות מסויימת שנהנה ממנה בכל מקום אחר, הדבר חייב להוביל לכך שיתייחסו לוויתור כסימן של חולשה והודאה בכך שהמיעוט באמת אינו זכאי לכך כלל וכלל. אפשר להביא לכך המחשות רבות, אבל אין צורך להרחיב על כך במכתב, במיוחד לגבי מצב שיש להניח שאופיו מקומי ודורש גישה מקומית.

4. מובן שקיימת הוראה מן התורה שלא "ללעוג" ליריב, אבל ההדגשה היא על ה"לעג"; אין פירוש הדבר כלל-וכלל שעלינו לוותר על עמדות שזכינו בהן במשך השנים.

5. גם אם היה נהוג בקהילה "פרופיל נמוך" של טקטיקת ויתור, והיה נראה שזו הועילה זמן-מה כיוון שהצד האחר נמנע מלעמוד על שלו - אין שום ביטחון שמדיניות זאת תהיה יעילה תמיד, במדינה חופשית ודמוקרטית כמו ארה"ב, שבה נהוגות בחירות תקופתיות, אדם לעולם לא יכול לדעת מי יהיו פקידי הציבור או מנהיגי הקהילה הבאים ומה תהיה מדיניותם.

בעודנו זוכרים הערות מקדימות אלה, הבה נשקול את ההשלכות המעשיות של הנושא הנידון.

ימיה של הקהילה היהודית בארה"ב עתיקים כימי ארה"ב עצמה. אנחנו מכירים את הבעיות שהקהילה ניצבה לפניהן והאפליות בפועל שסבלה מהן, עד שזכתה לקבל את מקומה במדינה. על-אף זאת, אפילו כיום קיימות דעות קדומות ואנטשימיות לא רק בסתר אלא אף בגלוי, ובתנאים אלה, אסור לנו להרפות מהערנות שלנו כלפי כל סימן של כרסום בעמדותינו שהושגו בקושי.

אחת העמדות הללו, היא ההדלקה השנתית של חנוכייה במקומות ציבוריים. כפי שהוזכר במכתבי הקודם, חנוכיות כאלה הודלקו בבירת האומה (בלאפייט-פארק, מול הבית-הלבן), במנהטן, באולבני, בפילדלפיה, בשיקגו ובערים רבות אחרות בארצות-הברית - ולא התעוררה שום התנגדות להצבתן בשטח ציבורי על-ידי חוגים לא-יהודיים. למרבה הצער, בכמה מקומות היו יהודים שגילו התנגדות, מתוך פחד שהדלקת החנוכייה בפומבי תעורר תשומת-לב לעובדה שבאותה עיר קיימים חיים יהודיים - יהודים שהיו רוצים, לכאורה, להתעלם מהקביעה שמקומות ציבוריים שייכים גם להם בהיותם חלק מהציבור.

הצבעתי גם על כך שבוושינגטון הבירה, הנשיא השתתף אישית בטקס; שבעיר ניו-יורק, התובע הכללי של מדינת ניו-יורק השתתף אישית בטקס, ובמקומות אחרים נוכחו באירוע הציבורי פקידי מימשל ואישי-ציבור. אין צורך בהוכחה חזקה יותר מזו לעובדה, שהחנוכייה עם המסר העולמי שלה - הדומה ביותר לרוח החופש והעצמאות של האומה הזאת - זכו לתפוס את מקומם לא רק בחיים היהודיים, אלא גם בחיי העם האמריקני.

לאור האמור לעיל, כאשר קהילה יהודית במקום כלשהו בארה"ב מעוררת בפומבי התנגדות להצבת חנוכייה במקום ציבורי - ויהיה בסיס הטיעונים אשר יהיה, ועל-אף הכוונות החיובייות ביותר של התנגדות זו - הדבר מסכן את העמדה היהודית בכללה. ובטווח רחוק, הדבר גם מערער את העמדה שלה-עצמה, כפי שהוזכר לעיל. עם כל ההערכה לטענה שמדיניות זו הביאה עד כה ל"צמצום מתמיד של הגורמים הנוצריים בחיי הציבור", אני מסופק אם גורמים אלה סולקו באופן מוחלט. אבל גם אם נקבל, לצורך הדיון, שזה אכן המצב, יהיה זה דבר חריג ביותר ולא טבעי בחיים האמריקניים, מכיון שבסך-הכול הציבור האמריקני הינו נוצרי. יום אחד מישהו יעלה את השאלה, "מדוע טינק צריכה להיות שונה מהרבה עיירות אחרות באמריקה, ויהודים שהם מיעוט מפריעים לה לבטא את עצמה במונחים של סמלים דתיים", וקרוב-לוודאי שהתשובה, "היהודים מצידם נמנעו אף הם מהצבת חנוכייה במקום ציבורי", לא תספק את רוב האוכלוסייה בטינק.

כעת ניגש אל הנקודה העיקרית. מדוע כה חשוב ליהודים שחנוכייה תוצב במקום ציבורי? התשובה היא זו: הניסיו הוכיח שחנוכייה שהוצבה במקום ציבורי במשך שמונת ימי החנוכה, היוותה מקור השראה להרבה-הרבה יהודים ועוררה בקרבם רוח של הזדהות עם עמם היהודי ועם דרך החיים היהודית. לרבים אחרים, הדבר היה למקור גאווה ביהדותם וגורם שהביא להכרה שאין שום סיבה, בעצם, שאדם יסתיר את יהדותו במדינה חופשית זאת, כאילו יהדותו סותרת או אינה תואמת את חיי האמריקנים ותרבותם. להפך: הדבר תואם לחלוטין את הסיסמה הלאומית האמריקנית "מהרבים אל היחיד", כמו-גם את העובדה שהתרבות האמריקנית הועשרה על-ידי תרבויות אתניות משגשגות שתרמו רבות לחיים האמריקנים - כל אחת בדרכה - הן בגשמיות והן ברוחניות.

מובן שיהודים אינם מצויים בתחום המסיונרי. החנוכייה לא נועדה ואינה יכולה בשום אופן להביא אנשים לידי גיור. לעומת-זאת, היא יכולה - ואף עושה כן - להחזיר יהודים רבים אל שורשיהם היהודיים. אני אישית מכיר עשרות רבות של יהודים כאלה ששבו, ויש לי סיבה טובה להאמין שבשנים האחרונות, מאות ואפילו אלפי יהודים חוו את הדלקת הניצוץ היהודי הפנימי שלהם בזכות ההדלקה הציבורית של חנוכייה בעריהם, בבירת האומה, וכו', כפי שהתפרסם בתקשורת.

לסיכום: יהודים - בין באופן אישי ובין באופן קבוצתי - לא צריכים ליצור רושם כאילו הם מתביישים להראות את יהדותם, או שואפים להשיג את הערכת השכנים שלהם בכך שהם מסתירים את יהדותם. ולא-זו-בלבד, אלא שגישה כזאת לא תבטיח את הזכויות שהם זכאים להן, ובכלל זה הזכות להדלקת חנוכייה ציבורית - מנהג שנתקדש על-ידי התקדים והמנהג עד שנהפך למסורת.

אני מוכרח גם להדגיש שאינני חושב שקהילה יהודית יכולה להתעלם מאחריותה לקהילות יהודיות אחרות בנושא כזה שאינו יכול להישאר מקומי, וחייבת להיות לו השפעה על יחסים קהילתיים ועל קהילות יהודיות אחרות.

בכבוד ובברכה,

(חי"ק)

נ.ב. אני מאמין שאתה מודע לדוגמאות נוספות של מנהגים יהודיים שמקיימים אותם בפומבי, כגון חיילים יהודים בצבא ארה"ב שמגדלים זקן, חבישת כיפה בבית-משפט וכו' - מנהגים שיהודים עמדו עליהם בתוקף עד שניצחו, בזכות הזכויות המושרשות שלהם. מידע נוסף, אם יש בו צורך, יכולים להשיג אצל האירגונים היהודיים הנודעים לעניין, כמו "קולפה" ואחרים.

נ.ב.ב. אני לא מצליח להבין את ההערה שלך, בתגובה לכך שהדגשתי את הנקודה שהשתתפותו האישית של נשיא ארה"ב בטקס הדלקת החנוכייה מוכיחה בבירור כי הדבר מתאים לחוקה, חוקי והולם וכו'. אתה מסתייג מזה על בסיס העובדה שהנשיא לא השתתף בטקס בשנה שלאחריה, אלא רק שלח שני נציגים יהודיים וכו'. אני לא רואה איך זה אמור להפריך את נקודת המבט שלי. העובדה היא שהנשיא אכן השתתף אישית בטקס, וממשיכים להדליק את החנוכייה באותו מקום מדי שנה. וביחס לשאלה מדוע לא הופיע אישית שוב - הדבר ניתן להבנה: לגבי נשיא ארה"ב, מביך מעט להשתתף בטקס ציבורי שבו לא ניתן לכבד אותו בהדלקת נר (מכיוון שאינו יהודי)- לכן בחר לשלוח את נציגיו היהודים. ניתן להבין גם מדוע נשיא ארה"ב אינו מחוייב ללכת בעקבות קודמו בהתייחס לשאלה, לאיזה הופעות ציבוריות הוא שואף להוסיף כבוד על-ידי נוכחותו.

ושוב, הדבר העיקרי הוא שמסורת נקבעה ונשיא של ארה"ב מצא לנכון לחנוך אותה. מפתיע אותי שנציגיך לא הזכירו זאת, כאשר הנושא עלה לדיון בקהילתכם.

מסיבות טכניות, משלוח מכתב זה התעכב. בינתיים קיבלנו דיווחים מערים ועיירות רבות בארה"ב, שהדליקו בהן חנוכיות במקומות ציבוריים ללא כל תקלות. להפך, הטקסים זכו להשתתפות רבה ושימשו מקור השראה ליהודים כלגויים.

קשה לתאר שלאחר מה שקרה בגרמניה ההיטלריסטית, יש מספר יהודים שעדיין מעלים על ליבם את הרעיון, שאם יימנעו מהתבלטות ככל האפשר ויסתירו את יהודתם, יזכו להשיג את אהדת שכניהם הגויים, בעוד ההשקפה ההפוכה זוכה להכרתם של הרבה יותר אנשים. חוץ מזה, אנטישמיות ודעות-קדומות אינן דורשות שום סיבות חיצוניות, אלא שהרחבה בנושא זה תהווה סטייה גדולה מדי מהנושא העיקרי שלנו.

סוף הפרשה - האור ניצח

המכתב, שנשא את התאריך ג' בטבת, מסכם הרב ברוד, הגיע לוועד הקהילה היהודית בטינק רק לפני פורים. כל אותו זמן חזרתי ואמרתי להם שאתבע אותם לדין בבית-המשפט העליון אם לא יורשה לי להקים חנוכייה ציבורית. בתגובה, השיבו לי כמה ראבייס אורתודקסים במכתב, שלדעתם יש נושאים יותר חשובים מנושא החנוכייה שבעטיים אפשר להביא יהודים לבית-משפט, אבל הודיעו שהם מסכימים לכך שהחנוכייה תוצב במקום ציבורי.

עד כאן סיפורו של השליח הרב ישראל ברוד.

על סיום הפרשה סיפר השליח הנוכחי במחוז ברגן, הרב מרדכי וייס:

"בשנת תשמ"ח עברתי ליד בית מסויים בטינק וראיתי בחלון אחד חנוכייה ובחלון שני סמל נוצרי שקשור ליום אידם. רציתי להבין מה קורה שם; דפקתי בדלת, נכנסתי ובקשתי הסבר. כששאלו מי אני, אמרתי שאני שכן המכהן בתפקיד רב חב"די בקהילה, ואז הסבירו לי את פשר השוני בחלונות: האישה יהודייה והבעל לא-יהודי.

"בהמשך התפתחו בינינו יחסים ידידותיים. שנים אחדות לאחר-מכן הבעל נבחר לוועד הקהילה הכללי, ואז ניצלתי  את ההזדמנות לשיחה על האפליה השוררת בעיר והסברתי לו עד כמה אין זה הוגן שהם יכולים להציב נורות על גבי עצים ולקבוע שלטים בספריות וכו', ואילו אנחנו היהודים איננו רשאים להציב חנוכייה בשטח ציבורי. הוא הסכים אתי, ובשלב זה התברר שהוא-עצמו תומך בהצבת החנוכייה, אבל דווקא אשתו היהודייה מתנגדת לכך... בסופו-של-דבר הוא שהכריע והחנוכייה הוצבה במקום ציבורי בעיר. הוא העלה את הנושא להצבעה בוועד הקהילה, אמר מה שאמר לפני חברי הוועד, ובהצבעה שהתקיימה בסיום הדיון, הרוב תמך בהצבת החנוכייה. מאז החנוכייה מוצבת בעיר מדי שנה".       


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)