נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ניצבים | גאולה מקצה השמים
	שקריו של היצר הרע
	להתפלל עם ה'סטענדער' במסירות-נפש
	כלו כל הקיצין
	האיש של הרבי במערכות הביטחון והחוץ של ארץ-הקודש
	פרשת נצבים
	"אלא במקום תורה"
	הלכות ומנהגי חב"ד
	מקורות

ההבדל בין תפילתו של אדמו"ר האמצעי, שעסקה בדרגות נעלות באלוקות, לבין תפילת אביו אדמו"ר הזקן, שהייתה "עם הסטענדער", מייצגת שני סוגי 'ביטול' לאלוקות * שכל לא יכול להוליד מסירות-נפש, כי מסירות-נפש דורשת ביטול, ושכל אינו יכול להתבטל * כיצד דור עקבתא דמשיחא נעלה אפילו ביחס למשה רבינו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [נתנו לכ"ק אדמו"ר שליט"א "שטענדער" מבית-הספר למלאכה בכפר-חב"ד, ואחר כך אמר:]

בעמדנו בערב ראש השנה, ישנו סיפור שמביא כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר באחד ממכתביו¹, שבו נתבאר ענין ה"שטענדער" בשייכות לעבודת ראש השנה:

"פעם שאל הוד כבוד קדושת רבינו הגדול את הוד כבוד קדושת בנו אדמו"ר האמצעי, במה התפללת בראש השנה העבר, ויענהו, כי התבונן במאמר "וכל² קומה לפניך תשתחוה" (עד כאן הוא הלשון במכתב כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, וחסידים מספרים בפרטיות יותר³, שהוסיף:) "בהביטול של הקומה דא"ק⁴".

והביאור בזה:

"א"ק" הוא ראשי תיבות "אדם קדמון", ומבואר בקבלה וחסידות⁵ שקאי על כל סדר ההשתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שזהו שרגלי א"ק מסתיימים בסיום עולם העשיה.

והנה, ראש השנה הוא "זכרון ליום ראשון"⁶, שבו צריכה להתחדש כל הבריאה מתחילתה, והיינו, דכשם שבששת ימי בראשית היתה הבריאה מאין ואפס המוחלט, כן הוא גם בכל ראש השנה, ולא רק בריאת עולם הזה הגשמי, אלא גם כללות סדר ההשתלשלות, שנקרא בשם "אדם קדמון".

וזהו הביאור בדברי אדמו"ר האמצעי, שבתפלת ראש השנה התבונן במאמר "וכל קומה לפניך תשתחוה", בהביטול של קומת א"ק, היינו, שכל סדר ההשתלשלות מתבטל לגמרי – שזהו ענין ההשתחוואה שמורה על ביטול בתכלית  – כי, כאשר כל סדר ההשתלשלות הוא באופן של השתחוואה פנימית וחיצונית גם יחד, הרי זה פועל את הענין של ראש השנה, שהקב"ה מקבל את בקשת בני ישראל: "מלוך על העולם כולו בכבודך", דקאי על כל סדר ההשתלשלות.

והמשך הסיפור: "ואחר כך שאל הוד כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי את הוד כבוד קדושת אביו רבינו הגדול, במה התפללת, ויענהו: מיט דעם שטענדער כו'".

ולכאורה אינו מובן: מהי השייכות של התפלה עם ה"שטענדער" לעבודה של ראש השנה?

ב. ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר:

"שטענדער" – יש בו שני עניינים הפכיים:

מחד גיסא – ה"שטענדער" אינו אלא דומם בלבד, והיינו, שגם "שטענדער" שנעשה ממין הצומח, הרי השימוש בו אינו בהיותו צומח – ואדרבה: בהיותו צומח אי אפשר להשתמש בו ביום טוב, ועל דרך זה בראש השנה, שהרי "אין עולין באילן כו'"⁷ – אלא לאחרי שנעשה דומם. ונמצא, ש"שטענדער" מורה על תכלית הירידה שבבריאה, שהרי בין ארבעה הסוגים מדבר חי צומח ודומם, הדומם הוא הדרגא התחתונה, ויתירה מזה – שהרי ה"שטענדער" לא הי' מלכתחילה בדרגא תחתונה זו, שהרי מלכתחילה היה בדרגת צומח, ואחר כך נפל ממדריגתו, ואם כן, הרי זו ירידה עמוקה יותר מאשר דבר שהי' מלכתחילה דומם.

ולאידך גיסא – עם היות ה"שטענדער" בדרגא היותר תחתונה לגבי האדם, הרי רואים בפועל שהשימוש ב"שטענדער" מסייע לאדם, אם על ידי זה שנשען עליו בגופו או על ידי זה שמניח עליו את הסידור וכיוצא בזה, ולא עוד אלא שה"שטענדער" מסייע לאדם בהיותו במעמד ומצב נעלה – בעסקו בלימוד התורה או בעבודת התפלה, כבנדון דידן, התפלה עם ה"שטענדער" בראש השנה.

והעניין בזה:

עבודת התפלה – תפלה מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי"⁸, כפירוש רש"י שהוא לשון חיבור – הוא עניין של התקשרות ועד לאופן של התחברות של היהודי המתפלל עם הקב"ה שמתפלל אליו.

וכמאמר הבעל שם טוב⁹: "זהו חסד גדול מהשי"ת שאדם חי אחר התפלה, שלפי דרך הטבע היה לו למות כו'", והיינו, שכאשר התפלה היא כדבעי למהוי, צריך להיות רצוא וכליון באלקות, בבחינת "ראשו מגיע השמימה"¹⁰, כי, על ידי ההתבוננות בעניינים שמהם מורכבת התפלה, באים למעמד ומצב ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"¹¹, כליון לאלקות, שזוהי תכלית השלימות שיכולה להיות אצל נברא – שנכלה ממציאותו ("ער גייט אויס") ומתחבר ומתאחד עם הקב"ה.

ובעבודת התפלה ניתוסף עזר וסיוע ע"י ה"שטענדער" – כבפשטות הענינים, שהאדם נעזר ב"שטענדער" להניח עליו את הסידור או להשעין עליו את גופו וכיוצא בזה, ומזה מובן שכן הוא גם בעבודה הרוחנית:

כאשר מדובר אודות "כל קומה", מי שהוא בעל-ציור, איזה "ציור" שיהיה, בעל שכל גדול ביותר, או בעל שכל קטן – הנה גם כאשר השכל מוכיח ומביא לידי מסקנא שצריך להיות "לך תשתחווה", הרי כיון שזוהי מסקנא שהגיע אליה על ידי התבוננות בשכל, אזי גם ההשתחוואה היא לפי מדת גודל השכל; עד היכן שמגיע שכלו, שם מגעת ההשתחוואה.

ומטעם זה "לא נזכר בתורה טעם (בשכל) על מסירות נפש" (כלשון החסידות¹²) – כי, מסירות נפש היא היפך עניין המציאות, ושכל לא יכול להכריח את היפך השכל, שיתבטל ממציאותו ("ווערן אויס מציאות").

ולכן, גם כאשר ישנו עניין ההשתחוואה, "וכל קומה לפניך תשתחווה", הרי זה אמנם עניין של ביטול, אבל הביטול הוא לפי הציור של ה"קומה".

ובעניין זה ניתוסף עזר וסיוע על ידי ה"שטענדער" – שלהיותו דומם, שהוא דרגא הכי תחתונה (ובפרט שמלכתחילה היה בדרגא נעלית יותר ואחר כך נפל ממדריגתו כו'), הנה ההתבוננות בה"שטענדער", שגם הוא אלקות, "כי הכל אלקות והוא לבדו הוא ואין זולתו", מגעת בעומק יותר וחודרת יותר מאשר ההתבוננות בביטול לקדוש ברוך הוא של מדבר או חי או צומח.

ג. ועל דרך כללות עניין מעלת דרא דעקבתא דמשיחא:

אף על פי שדור זה נקרא בשם "עקב", בדוגמת העקב שבגוף האדם שהוא החלק הכי תחתון שבגוף, וגם החיות שבעקב היא שלא בערך לגבי החיות שבשאר חלקי הגוף, ועד כדי כך, שבאבות דרבי נתן¹³ נקרא העקב בשם "מלאך המות" שבגוף – הנה דוקא בדור זה יש מעלה שאפילו משה רבינו התפעל ממנה, כפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור¹⁴.

ובמה מתבטאת מעלה זו – בעניין המסירות נפש:

אצל משה רבינו היה ענין המסירות נפש בפשיטות בכל זמן ובכל מצב שהיה צורך בו, אבל, אין זה דבר פלא, כאשר מדובר אודות כחות הנשמה שהיו אצל משה רבינו;

מה שאין כן כאשר מדובר אודות "שש מאות אלף רגלי"¹⁵, וברגל גופא – בעקבתא דמשיחא, שזהו מעמד ומצב של העדר ההבנה וההשגה וההתבוננות אפילו בחיות אלוקי כפי שהוא בדרגת חי או צומח, כי אם בדרגת דומם בלבד, ואף על פי כן הולכים מתוך אמונה פשוטה, ועד לאופן של מסירות נפש בפועל, כפי שראו בזמן הגזירות של דור השמד, דבר שאירע רחמנא ליצלן בדורנו זה – כלפי זה היה גם משה רבינו עניו בעיני עצמו, "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"¹⁶, ובמיוחד כלפי דרא דעקבתא דמשיחא, שהוא הדור האחרון של הגלות, ובקרוב ממש – הדור הראשון של הגאולה.

ד. ועל דרך זה יש לומר בנדון דידן:

ישנה ההתבוננות במאמר "וכל קומה לפניך תשתחווה", אשר, ב"קומה" זו גופא ישנו גם "עקב", אבל זהו עקב של הקומה שקשור גם עם הראש של הקומה, שלכן, אפילו רגלי אדם קדמון שבסיום עולם העשייה, הרי הם הרגלים של הראש דא"ק, כולל גם בחינת עתיק שלמעלה מרישא דא"ק (שזוהי דרגא שהיא למעלה מעלה כו', כמבואר בדרושי יום הכיפורים שבלקוטי תורה¹⁷).

אך ישנו עניין שהוא למטה יותר אפילו מה"עקבים" ד"וכל קומה" – שזהו ה"שטענדער", שהוא מחוץ לקומה, אבל עליו נשענת כל הקומה, וענינו בעבודה הוא עניין המעשה של אנשים פשוטים, שמגיע בפשיטות העצמות, כתורת הבעל שם טוב¹⁸.

ועל פי זה יש לבאר בדרך אפשר המענה של אדמו"ר הזקן לבנו אדמו"ר האמצעי, שהתפלל בראש השנה עם ה"שטענדער" – שתמורת ההתבוננות בעניין "וכל קומה לפניך תשתחווה" שהגביהה את התפילה דראש השנה, התפלל אדמו"ר הזקן עם ה"שטענדער" שהגביה את תפלת ראש השנה שלו לבחינת פשיטות העצמות שצריכה להיות בעבודה דראש השנה¹⁹.

ה. והנה, אף על פי אשר מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו שמץ מנהו, הרי הא גופא שמספרים לנו סיפור זה, מהווה הוכחה שכל אחד יכול למצוא מעין זה בענייניו, במעמדו ומצבו עתה:

לאחרי כל ההכנה בחודש אלול שנעשית כדי שתהיה ההתבוננות וההבנה וההשגה וכו' וכו', אין זה מגיע לנקודה העיקרית – הנקודה של ביטול אמיתי וביטול בתכלית, שלא לפי מדת ההגבלה של איזו התבוננות שתהיה.

והרי זהו גם החידוש של הקבלת עול של ראש השנה לגבי הקבלת עול של כל השנה כולה²⁰ – שהקבלת עול דכל השנה היא בנוגע לכח פרטי וכח פנימי, ואילו קבלת העול של ראש השנה הי קבלת עול כללית ועצמית.

ובאותיות פשוטות – ההנחה שמתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס מציאות") לגמרי, לא מצד הבנה והתבוננות, ולא לפי מדת השכל שלו או לפי מדת המדות שלו, ההרגש שלו וכו', אלא על דרך "שטענדער", דהיינו, הנחת עצמותו שבאה מצד פשיטות הנפש של ה"יהודי הפשוט" שבכל אחד מישראל, שמגעת בפשיטות העצמות.

(משיחת כ"ט אלול תשכ"ב.

תורת מנחם חלק לד עמ' 325 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

______________________

1)    אגרות קודש שלו חלק א עמ' תצא. וראה גם תורת מנחם – רשימות היומן עמ' שלה.

2)    נוסח תפלת "נשמת כל חי".

3)    ומה שלא נתפרט הדבר במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי זה לפי שהמכתב נכתב לאחד שכנראה לא היה קולט את סיום העניין.

4)    כן הוא גם באגרות קודש שלו חלק א עמ' שטז.

5)    ראה ספר הערכים חב"ד בערכו (כרך א' עמ' קעג ואילך).

6)    נוסח תפלת מוסף לראש השנה (מראש השנה כז, א).

7)    ביצה לו, ב (במשנה). טור ושלחן ערוך אורח חיים ריש סימן תקכ"ד.

8)    ויצא ל, ח.

9)    צוואת הריב"ש סימן לה. וראה גם סימן מב.

10)  ויצא כח, יב. וראה זהר חלק א רסו, ריש ע"ב. חלק ג שו, ריש ע"ב. תיקוני זהר תיקון מה (פג, א).

11)  תהלים עג, כה. וראה ספר המצוות לצמח צדק שרש מצוות התפלה פרק מ – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

12)  תורה אור מגילת אסתר צט, ב. וראה גם תורת מנחם חלק כט סוף עמוד 122 ואילך.

13)  סוף פרק לא.

14)  ראה תורה אור שמות נב, ב. וראה גם תורת מנחם ספר המאמרים תמוז ריש עמ' נח.

15)  בהעלותך יא, כא.

16)  שם יב, ג.

17)  סוף פרשת אחרי. וראה גם ליקוטי תורה דרושי יום הכיפורים בסופן.

18)  ראה כתר שם טוב בהוספות סימן קנה ואילך.

19)  ראה סידור עם דא"ח – רלד, א ואילך.

20)  ראה המשך תער"ב ח"א עמ' קמד ואילך. ספר המאמרים תרס"ב עמ' רכה ואילך. תרצ"ט עמ' 6. עמ' 13. תש"ב עמ' 8.

סיכום:

פעם שאל אדמו"ר הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי באיזו 'התבוננות' התפלל בראש השנה, וענה אדמו"ר האמצעי שהתבונן בביטול העצום של המדרגות הגבוהות ביותר שבסדר ההשתלשלות. ושאל האדמו"ר האמצעי את אביו במה הוא התפלל, וענה האדמו"ר הזקן: "עם הסטענדער".

ביאור העניין:

כאשר מציאות כלשהי מתבטלת כתוצאה מכך שהגיעה למסקנה שעליה להתבטל – הביטול לא יהיה ביטול מוחלט. ביטול הנובע מתוך מציאות, יהיה לפי ערך תכונות וגדרי המציאות המתבטלת, ומציאות – אפילו הזכה והנעלית ביותר – איננה ברת ביטול מוחלט, וכמבואר בחסידות שאי אפשר לתת הסבר הגיוני על מסירות נפש, שכן ההיגיון, להיותו 'מציאות', אינו יכול להוביל לידי ביטול מוחלט – עניינה של מסירות נפש.

אדמו"ר האמצעי התפלל מתוך התבוננות בביטול המדרגות הנעלות והזכות ביותר בסדר השתלשלות, אך סוף-כל-סוף זהו ביטול הנובע מתוך מציאות מסויימת, ואין זה ביטול מוחלט.

ואילו אדמו"ר הזקן התפלל "עם הסטענדער": סטענדער הוא דומם, המין הנחות ביותר בבריאה, חומר שאין בו שום חיות. כוונת מענה האדמו"ר הזקן היא, שהביטול הנדרש בראש השנה הוא ביטול שאינו נובע מתוך הסכמת המציאות, אלא ביטול מוחלט שאינו נובע מהסכמה ומסקנה – דומם – בדומה לביטול של מסירות-נפש.

בעבודת האדם היינו, מעשה המצוות של אנשים פשוטים הנובע מתוך קבלת עול פשוטה ללא כל נימוקים. וזו מעלתו של דורנו, דור עקבתא דמשיחא, שלמרות דרגתו הרוחנית הירודה, בבחינת עקב, דווקא בו מתגלים ביטויים של מסירות-נפש – הביטול הנעלה ביותר.

מכך שסיפרו לנו סיפור זה, מהווה הדבר הוראה גם עבורנו: בראש השנה, לאחר העבודה של חודש אלול, צריך להגיע לידי הנחה שהביטול אינו מצד הבנתו והסכמתו אלא ביטול גמור ומוחלט, המגיע מצד עצם הנפש.