נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ואתחנן | לדעת לראות
	ב"אמת" אין פשרות
	ט"ו באב בערב שבת – רפואה מיוחדת ל'תשעה באב'
	משיח צדקנו רוצה לבוא ולגאול את בני-ישראל תיכף ומיד
	הרבי וגדולי ספרד ה"ראשונים לציון" – רבנים ראשיים בארץ-הקודש
	פרשת ואתחנן
	דברי ימי חב"ד
	יומן
	הלכות ומנהגי חב"ד

עניינם של חמשה עשר באב ו'שבת נחמו' הוא רפואה ונחמה לעניינים הבלתי רצויים שהיו בתשעה באב * כאשר 'שבת נחמו' באה לאחרי חמשה עשר באב, היא פועלת נחמה גדולה יותר מכמו שהייתה פועלת אילו היה חל ט"ו באב בשבת עצמה * בשנה זו צריכים להיות ענייני חמשה עשר באב באופן נעלה במיוחד * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התוועדות זו, ב"שבת נחמו", יש לה קשר ושייכות גם עם חמשה עשר באב – מכיוון ש"שבת נחמו" וחמשה עשר באב שייכים זה לזה:

"שבת נחמו" היא השבת הראשונה שלאחרי תשעה באב, שכן, "שבת חזון" היא לעולם השבת שלפני תשעה באב, או בתשעה באב עצמו (כקביעות שנה זו), ומיד לאחרי זה באים "שבעה דנחמתא", שבע שבתות שבהן מפטירים בענייני נחמות, החל מההפטרה הראשונה – "נחמו נחמו עמי"¹, שזוהי ההפטרה דשבת זו, אשר על שמה נקראת השבת כולה – "שבת נחמו".

ונמצא, שהתוכן של "שבת נחמו" הוא – נחמה ותיקון על הענינים הבלתי – רצויים של תשעה באב.

וזהו גם עניינו של חמשה עשר באב:

אודות חמשה עשר באב – אמרו חז"ל²: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב". והטעם הראשון – בזמן – על יום טוב זה הוא: "יום שכלו בו מתי מדבר"³, שכן, בכל תשעה באב "היו עושין קבריהן ושוכבין בתוכן, ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים, ואותה שנה שכלתה הגזרה קמו כולם, והיו סבורים שמא טעו בחודש, עד שראו שנתמלא הלבנה בט"ו בחודש, ואז ידעו שכלתה הגזרה ועשאוהו יום טוב"⁴.

ונמצא, שגם חמשה עשר באב הוא עניין של תיקון על תשעה באב – גזירת מתי מדבר, שזהו העניין הבלתי רצוי הראשון של תשעה באב, והתיקון לזה היה בחמישה עשר באב, שאז כלתה הגזירה כו'.

ויש לקשר עניין זה עם פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, שקורין לעולם בשבת נחמו (כי שבת חזון קורין לעולם בפרשת דברים) – שבה נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"⁵, והרי פסוק זה נאמר על אלו שנשארו לאחר הגזירה דמתי מדבר, ובלשון רש"י⁶:" כבר כלו מתי מדבר, ואלו – מאותן שכתוב בהן חיים כולכם היום".

ב. ...הקשר דשבת נחמו עם חמישה עשר באב – שייך בכל שנה ושנה אך בקביעות שנה זו – כאשר חמישה עשר באב חל בערב שבת נחמו – יש בכך הדגשה יתירה⁷.

ובהקדמה:

בהשקפה ראשונה, הרי הקשר דשבת נחמו עם חמישה עשר באב מודגש יותר כאשר חמישה עשר באב חל בשבת נחמו עצמה. אמנם, מכיוון שכל עניין שבעולם הוא בהשגחה פרטית (כתורת הבעל שם טוב הידועה⁸), ועל אחת כמה וכמה בעניינים הקשורים בתורה ומצוותיה, כבנידון דידן, קביעות השנה, הרי כאשר חמישה עשר באב חל בערב שבת נחמו, בהכרח לומר שיש מעלה מיוחדת בקביעות כזו גם לגבי הקביעות של חמישה עשר באב בשבת נחמו עצמו.

ועניין זה צריך להיות מובן לכל אחד ואחת מישראל, גם לאיש פשוט – שמכיוון שכל ענינים אלו, תשעה באב, שבת נחמו וחמישה עשר באב כו', שייכים גם אליו, הרי גם הביאור בעניינים אלו צריך להיות באופן המובן אליו, כדלקמן.

ג. ובהקדמה, שהקשר והשייכות עם יום השבת הוא - בשניים:

א)"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"⁹, וככל שהטירחא של ערב שבת גדולה ונעילת יותר, כך תגדל יותר מעלת האכילה (תענוג) של יום השבת, וכמו כן מובן שכאשר בערב שבת נמצא האדם במצב נעלה יותר, אזי התענוג של יום השבת הוא באופן נעלה יותר. – אמנם, מובן וגם פשוט שלא ייתכן לומר שיום השבת הוא בבחינת ,"מקבל" מימי החול, בודאי ישנו העילוי של יום השבת מצד עצמו, אבל אף על פי כן, כאשר בערב שבת נמצא כבר בדרגא ומצב של עילוי מיוחד, אזי נוסף עוד יותר בתענוג דשבת.

ב) ביום השבת נפעל העילוי ד"ויכולו"¹⁰ בכל עניני ערב שבת (וכל ימי השבוע), ועד לעילוי שבאין ערוך לגמרי, שכן, החילוק שבין יום השבת לימי החול הוא באופן שבאין-ערוך לגמרי, שכן, החילוק שבין יום השבת לימי החול הוא באופן שבאין ערוך, עד כדי כך, שצריך להיות עניין של "קידוש" – כאשר נכנסים מימי החול ליום השבת (מלמטה למעלה), וכן עניין של "הבדלה" – כאשר יוצאים מיום השבת לימי החול (מלמעלה למטה).

ובנידון דידן – כאשר ערב שבת הוא חמישה עשר באב:

(א) כאשר בערב שבת נחמו ישנו כבר העילוי דחמישה עשר באב – הרי מובן שהתענוג דשבת נחמו הוא באופן נעלה יותר. (ב) ונוסף לזה, נפעל גם העילוי ד"ויכולו" של כל ענייני חמישה עשר באב.

ומזה מובן העילוי דחמישה עשר באב שחל בערב שבת  נחמו לגבי חמישה עשר באב שחל בשבת נחמו עצמו – שכן, אינו דומה דבר שנוסף בו עילוי לאחרי שכבר נשלם לגבי דבר השלם שלא נוסף בו עילוי.

חמישה עשר באב שחל בשבת, יש בו אומנם עילוי מיוחד – "אַ שבת'דיקער חמישה עשר באב", אבל לאידך, אין כאן עניין של הוספה לאחרי שכבר נשלם הדבר.

מה שאין כן כאשר חמישה עשר באב חל בערב שבת – יש כאן עניין של עילוי והוספה גם לאחרי שכבר נשלם העניין, שכן, בערב שבת ישנו העניין דחמישה עשר באב בתכלית השלימות [ואף שאין בו העילוי דחמישה עשר באב שחל בשבת – הרי מכיוון שכן הוא על פי תורה, מצד קביעות השנה, מובן, שלא חסר בו דבר], ולאחרי זה ישנו עניין של הוספה – הן ההוספה בשבת נחמו מפני העילוי המיוחד שהיה עוד בערב שבת, והן ההוספה בחמישה עשר באב מצד העניין ד"ויכולו".

ומובן, שאף שלכאורה אין זה אלא עניין של המשך בלבד, שהרי עיקר העניין היה כבר בחמישה עשר באב מכל מקום, המשך זה הוא באופן של הוספה ועילוי, "מעלין בקודש"¹¹, וכפי שמצינו דוגמתו בנוגע ל"פנים חדשות" בשבעת ימי המשתה של שמחת נישואין, שאף שכבר הייתה עיקר שמחת הנישואין, ואין זה אלא המשך בלבד לעיקר השמחה, מכל מקום, פועל הדבר הוספה בעניין השמחה, ומכיון שזהו עניין של הוספה – הרי זה בוודאי באופן של "מעלין בקודש" לגבי עיקר שמחת הנישואין.

ד. אמנם, עילוי הנ"ל ישנו, לכאורה, גם כאשר חמשה עשר באב חל באמצע השבוע – שכן, גם אז בא יום השבת לאחרי העילוי דחמשה עשר באב, ואם כן, מהי איפוא המעלה המיוחדת כאשר הקביעות דחמשה עשר באב היא בערב שבת?

והביאור בזה – בפשטות:

"ערב שבת" – אינו רק יום שישי בשבוע, אלא יש בו מעלה יתירה לגבי כל שאר ימי השבוע – להיותו "ערב שבת".

וכפי שיודע גם יהודי פשוט, שעיקר ההכנה לשבת היא ביום שישי, שכן, אף שבמשך כל השבוע, החל מיום ראשון בשבת, חושב ועוסק בעניינים של הכנה ליום השבת, היינו, שהעניין ד"מי שטרח בערב שבת" הוא במשך כל השבוע, מכל מקום, אין זה בדומה לאופן ההכנה לשבת בערב שבת ממש, ביום שישי.

וכפי שמצינו בהלכה שהדין ד"רץ ברשות", מפני שעוסק בהכנות לשבת – אינו אלא ביום שישי, ערב שבת ממש¹².

ולכן, כאשר חמשה עשר באב חל ב"ערב שבת" – הרי זה באופן נעלה יותר לגבי הקביעות בשאר ימי השבוע, מפני העילוי המיוחד ד"ערב שבת" לגבי שאר ימי השבוע.

ובמילא, גם העילוי שנפעל בשבת נחמו להיותו לאחרי שכבר ישנו מקודם לכן העילוי דחמשה עשר באב – עיקרו כאשר חמשה עשר באב חל בערב שבת, שכן, עיקר ההכנה לשבת היא – בערב שבת ממש.

ונוסף לזה: גם העילוי ש"ויכולו" שפועל שבת בכל ענייני חמשה עשר באב שלפניו, הוא באופן נעלה יותר כאשר חמשה עשר באב חל בערב שבת – שכן, אף שהעילוי ד"ויכולו" הוא בנוגע לכל ימי השבוע, מכל מקום, יש מעלה יתירה בנוגע לערב שבת, מפני שייכותו המיוחדת ליום השבת.

ה. והנה, על פי האמור לעיל אודות גודל העילוי שבקביעות שנה זו – מובן, שכל ענייני העבודה השייכים לחמשה עשר באב צריכים להיות באופן נעלה ביותר, ביתר שאת וביתר עוז.

ובכן: עניינו של חמשה עשר באב (בנוגע למעשה בפועל) הוא – כדברי הגמרא¹³: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו"¹⁴.

והוראה זו שייכת לכל אחד ואחד מישראל, גם ליהודי פשוט – שעליו להוסיף בלימוד התורה, אף שגם מקודם לכן יצא ידי חובת לימוד התורה על ידי לימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית¹⁵.

וכאמור, מצד המעלה המיוחדת שבקביעות שנה זו -  מובן, שההוספה בלימוד התורה צריכה להיות באופן נעלה יותר, הן בכמות הן באיכות.

ועניין זה נמשך על כל השנה כולה – ככל העניינים שהם "אחת בשנה", ועל אחת כמה וכמה בנוגע לחמשה עשר באב שמעלתו היא בדוגמת יום הכיפורים, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים", שעניינו – "אחת בשנה"¹⁶.

(משיחת כ"ק אדמו"ר ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, תשמ"ה.
תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה ח"ה עמ' 2666, 2670-2673. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

____________________________

1)    ישעיה מ, א.

2)    תענית כו, ריש ע"ב – במשנה. בבא בתרא קכא, א.

3)    תענית ל, סוף ע"ב. בבא בתרא שם.

4)    ירושלמי סוף תענית. פתיחתא דאיכה רבה לג. הובא בפירוש רש"י ותוספות תענית שם. וברשב"ם ותוספות בבא בתרא שם.

5)    ד, ד.

6)    חוקת כ, כב.

7)    ויש להוסיף, שהעילוי בקביעות שנה זו היא לא רק לגבי הקביעות דט"ו באב בשאר ימי השבוע, אלא גם לגבי הקביעות דט"ו באב בשבת נחמו עצמו.

8)    ראה בארוכה כתר שם טוב הוספות סימן קי"ט ואילך. וש"נ.

9)    עבודה זרה ג, א.

10)  בראשית ב, א. וראה אור התורה על הפסוק (כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, א ואילך).

11)  ברכות כח, א. וש"נ.

12)  בבא קמא לב, א. רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ט. טור ושלחן ערוך חושן משפט סימן שע"ח סעיף ח.

13)  ענית בסופה. בבא בתרא קכב, ב.26

14)  פירוש רש"י תענית שם.

15)  ראה מנחות צט, ב. רמ"א יורה דעה ריש סימן רמ"ו. הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ג סעיף ד.

16)  סוף פרשת תצווה. אחרי טז, לד.

סיכום:

'שבת נחמו' וט"ו באב, עניינם אחד הוא: תיקונו של תשעה באב.

שבת נחמו – הראשונה משבע שבתות הנחמה, בה קוראים את הנבואה "נחמו נחמו עמי יאמר ה' אלוקיכם".

ט"ו באב – בו התברר כי "כלו מתי מדבר", והגזירה שהייתה על דור המדבר, שימותו בתשעה באב, הסתיימה.

בקביעות בה ט"ו באב חל בערב 'שבת נחמו', התיקון לתשעה באב הינו באופן נעלה ביותר:

שבת פועלת עלייה בכל ענייני ששת ימי החול שקדמו לה. ומובן, שככל שענייני ימי החול הינם נעלים יותר, כך העלייה הנפעלת בשבת שלאחריהם גדולה יותר.

ולענייננו: כאשר 'שבת נחמו' באה לאחרי התיקון שנפעל בימי החול שלפניה, בט"ו באב, אזי העלייה והנחמה הנפעלות בשבת הינן גדולות עוד יותר.

וכאשר ט"ו באב חל בערב 'שבת נחמו', העניין מודגש במיוחד, שכן, יום שישי – ערב שבת קשור לשבת באופן מיוחד – כנראה במוחש שעיקר ההכנה ליום השבת נעשית ביום שישי דווקא. וממילא, העלייה שפועלת השבת בענייני היום השישי גדולה יותר מהעלייה של שאר ימי השבוע.

על פי האמור עולה כי בשנה זו, שט"ו באב חל בערב שבת צריכים ליישם את ההוראה של ט"ו באב באופן מיוחד: בגמרא מבואר שההוראה מט"ו באב היא – הוספה בלימוד התורה. ומצד התוכן המיוחד שבקביעות שנה זו ההוספה בתורה צריכה להיות באופן נעלה במיוחד.