נושאים נוספים
	פרשת מטות | צבא חדור באהבת ישראל
	התעסקות בחינוך – צינור של שפע
	להפיץ המעיינות או לנהוג בפרישות
	טעימה והתחלה של הגאולה
	"עבודה תמה" של תלמידי 'תומכי תמימים' בדור השביעי
	מעלת מצוות תפילין
	פרשת מטות
	ויהי מורא שמים עליכם
	עת לדעת
	תשמ"ה
	הלכות ומנהגי חב"ד

עיקר העבודה של התלמיד: לימוד התורה * להצלחה – דרושה יגיעה * התלמיד נדרש להשפיע גם על חבריו * ה'דילמה' בין לימוד עם חבר ולימוד עצמי – והפתרון * לכתחילה ללמוד תורה 'לשמה', ובדיעבד אפילו 'שלא לשמה' * נדרשת בקיאות ב'תוספות', ב'שאגת אריה' ובעוד ספרים * לימוד התורה הוא הדרך ל'התקשרות' לרבי, כיון שזהו רצונו החזק ביותר * עיקר ה'בנין' של תומכי תמימים – הם התלמידים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כך קבע הרבי בהתוועדות אחרון-של-פסח תשל"ו ('לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 322-320):

אף שכל סוגי העבודות המוטלות על תלמידי תומכי תמימים – גם עבודת התפלה, הפצת המעינות וכו' – כל-אחד-ואחד מהם עיקר ועבודה לעצמו, מכל-מקום ה"עבודה תמה" של תלמיד הישיבה היא – לימוד התורה, וכל שאר העבודות הן בערכן הכנה להתכלית.

... ואף שברור הדבר שעליו להתייגע גם בעבודת התפלה, וכדרישת רבותינו נשיאינו – תפילה באריכות וכו' . . וכן להתעסק בהפצת המעינות חוצה (בזמן דחוף לסדרי הישיבה כו');

...עם-כל-זה עליו לדעת שענינים הנ"ל הם בבחינת עבודה שאינה תמה, ומוכרחת להיות עבודה תמה, הגורמת ומתממת כל זה שלפניה – והיא להתייגע בלימוד התורה.

שנים רבות קודם לכן בש"פ קדושים תשי"ט (תורת מנחם כרך כה עמ' 266) הסביר הרבי:

בישיבות בכלל, ובישיבות תומכי-תמימים בפרט, שבהם לומדים גליא דתורה ופנימיות התורה... "המעשה הוא העיקר".

ענין המעשה אצל התלמידים הוא – הלימוד בפועל, היינו, שבחור צריך לישב וללמוד נגלה וחסידות, הן בסדרי הישיבה, והן – באופן של "ופרצת" – בכל כ"ד (24) שעות המעת-לעת (מלבד הזמנים הדרושים לצרכי הגוף).

אמנם, כדי שהלימוד יהיה כדבעי יש צורך בענינים של הכנה: לפנימיות התורה – ענין הביטול במציאות, שבא על-ידי עבודת התפילה, היינו, שלא יהיה מציאות לעצמו.. וגם לנגלה דתורה – נדרשת הקדמת האהבה ויראה.. אלא שענינים הנ"ל הם הכנות בלבד, ואילו התכלית היא – "המעשה הוא העיקר", שאצל תלמידי הישיבה הרי זה הלימוד דנגלה וחסידות בפועל.

.. וממילא צריך התלמיד לידע, שעליו להפשיט את עצמו מכל הענינים, ועיקר ענינו הוא – "ופרצת" בלימוד הנגלה, בלימוד החסידות ובעבודת התפילה.

ההצלחה – באמצעות יגיעה בתורה

וסיכם הרבי באחרון-של-פסח תשל"ו ('לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 322):

...מכל-הנזכר-לעיל – הוראה ברורה בדבר הנהגת תלמידי ישיבת תומכי תמימים:

עיקר ענינו של התלמיד הוא לימוד התורה; ואי-אפשר לו להצליח בלימוד התורה כי-אם על-ידי היגיעה וכמאמר רז"ל "יגעתי ומצאתי תאמין": באם אינו מתייגע בתורה (יגיעה אמיתית – לימוד יותר מרגילותו, היפך טבעו) – גם אם מדייק בשמירת זמני הלימוד – אי-אפשר לו להצליח בלימודו.

ב"יחידות" האחרונה לעת-עתה לתלמידי הישיבות, בא' דראש-חודש מרחשון תשנ"ב (תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב כרך א' עמ' 213), אמר הרבי:

כאשר מסתכלים על בחור-ישיבה אמיתי, צריכים לראות את מציאותו האמיתית – שכל מציאותו, כל עולמו וכל חייו, הוא-ענין התורה... שהלומד נכלל ומתבטל לגמרי בהתורה עד שלא רואים את מציאותו כי אם את מציאות התורה, כשם שלא רואים את מציאות הים אלא את המים שמכסים על הים.. שמציאותו נעשית מכוסה ובטלה לגמרי בתורה.

ולא זו בלבד כשמדובר אודות הנהגתו בעצמו – "צריך [הוא] להשפיע גם על חבריו, ובפרט החברים שלומד עמהם בחברותא [שנים.. או שלשה, חמשה, עשרה, או ריבוי גדול יותר.. שעוסקים בתורה יחדיו] שממנו יראו וכן יעשו, שגם אצלם יהיה לימוד התורה באופן האמור...

לימוד ראשוני בחברותא, ואחר-כך לימוד עצמי

באותה הזדמנות התייחס הרבי ל'דילמה' בין לימוד אישי ולימוד בחברותא, והסביר (הדברים צוטטו שם בהערה 24):

ואף שבשביל תועלת העיון וההעמקה בלימוד התורה יש צורך במנוחת הנפש על-ידי לימוד ביחידות – הרי-זה לאחרי הלימוד ברבים, בדיבוק חברים ופלפול התלמידים, שאז מתבודד לעצמו וחוזר להתבונן ולהתעמק ביתר שאת וביתר עוז בהענין שאודותיו היה הפלפול והשקלא-וטריא.

השאיפה והייחול אותם ביטא הרבי באותה יחידות ('התוועדויות תשנ"ב' כרך א' עמ' 213):

אצל כל אחד מתלמידי הישיבות... יתוסף בלימוד כל התורה כולה, לימוד כל חלקי התורה... ומחלק הוספה יתירה בהתמדה ושקידה בלימוד השיעורים בתורה, ויתירה מזה, שלימוד התורה יהיה למעלה משיעור ולמעלה ממדידה והגבלה, כך, שהמחשבה הראשונה שנופלת במוחו ברגע שניעור משנתו היא בעניני תורה ולא עוד אלא שאפילו באמצע השינה הרי הוא חולם ('ס'חלום'ט זיך") אודות עניני תורה ופלפול בתורה.

התקשרות לרבי – על ידי לימוד התורה

בחודש תשרי תשכ"ז שהה בחצר הרבי הרה"ג הרה"ח ר' מאיר צבי גרוזמן ז"ל – ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד. במהלך החודש זכה להיכנס פעמיים ל'יחידות'.

לפני ה'יחידות' השנייה העלה על הכתב את תוכן ה'יחידות' הראשונה, וביקש שהרבי יואיל להבהיר משמעותם של עניינים שונים כדי להיטיב את הבנתו בה. להלן ננסה לגבש את הדברים ולהגישם כמקשה אחת (הדברים כמובן הם בבחינת בלתי מוגה כלל, והובאו מתשורה גרוזמן, כ"א סיון תשע"ט):

שאלה: אחת הסיבות למצב השורר בישיבה הוא שלא מחנכים את התלמידים ללמוד 'שלא לשמה' – דבר שעושים בישיבות אחרות – והתוצאות ניכרות.

מענה: בוודאי! אכן, צריכים ללמוד תורה 'לשמה', אך בְּמָקום שהדבר לא מסתייע – בוודאי צריכים ללמוד (אפילו) 'שלא לשמה'...

 - ובדוגמת המבואר בלקוטי תורה (תבוא מא, ג) בנוגע להשגת הנשמות בגן-עדן שצריכים ללמוד נגלה דתורה –

השגה אמיתית אכן לא יכולה להיות ללא לימוד נגלה דתורה!

ומכיון שדורשים לעסוק גם בהפצת המעיינות, הרי גם לצורך זה צריכים לדעת ללמוד הרבה תורה. דהנה, כשנוסעים בשליחות ה'מרכז לעניני חינוך', כשמגיעים לעיר ונכנסים לשוחח עם הרב – אם הלה יתרשם מידיעותיהם בלימוד הנגלה, יסייע בידם להפיץ חסידות.

 - לשם כך צריכים להיות בקיאים ב'תוספות', 'שאגת אריה' ועוד (הרבי הזכיר עוד כמה ספרים), ואם לא – גורמים לחילול ה' ומוציאים לעז (ח"ו) על נשיאי החסידות (הבעש"ט, הרב המגיד, אדמו"ר הזקן, הלאה והלאה עד כב' קדושת מורי-חמי אדמו"ר).

שאלה: מכיוון שהבחורים עוסקים היום בעניין 'התקשרות' (לרבי), האם אפשר לומר להם שעל-ידי לימוד התורה כדבעי – מתחזק ענין ה'התקשרות'?

מענה: בוודאי שכן, שהרי התקשרות פירושה מילוי הרצון (של זה שקשורים אליו) ומכיוון שזהו רצוני – אפשר לומר להם בלשון הכי חזק והכי נעלה, שעניין זה הוא אצלי רצון פנימי, רצון עצמי, רצון חזק, רצון עז, רצון גדול. אם-כן, מילוי רצון זה שייך ל'התקשרות'.

עיסוק ב'תומכי תמימים' – התקשרות לרבי

ב'יחידות' נוספת מיום א' כ"ג אדר-ב' תשל"ג השיב הרבי על שאלתו של הגרמ"צ גרוזמן אותה העלה בפתקא: "איני יודע מה זה התקשרות פנימית ואמיתית לאדמו"ר שליט"א ויש לי מזה צער רב וזה גורם לי טרדא ובלבול, ואיני יודע איך לתקן זה...".

וכה היה המענה:

בקשר להשאלה ל'התקשרות' – הנה למה צריכים לחפש עצות, יעסוק ב'תומכי תמימים'. שכיון שאני עוסק בזה בלהט ("פארקאכט אין דעם"), וכששניים עוסקים באותו ענין זהו ענין של 'יחוד' (אמנם לא כמו 'יחוד נפלא' שעל-ידי לימוד התורה, אך זהו גם כן יחוד) – וממילא ישקיע עצמו בזה.

בשיחת ש"פ קדושים תשי"ט (תורת מנחם כרך כה עמ' 266) אמר הרבי:

גם אם יש איזה חסרון, אם בענינים הגשמיים הנצרכים לתלמיד, או בענין ההשגחה וההשפעה ע"י הר"מים המשפיעים וההנהלה – אין זה צריך לגרום לחסרון ומיעוט בלימוד התלמיד כיון שכל אלה אינם אלא טפל בלבד.

דברים דומים השמיע הרבי באזני הגרמ"צ גרוזמן ז"ל ביחידות תשרי תשכ"ז – כשהגיש לרבי מכתב מלא תלונות שכתב אחד התלמידים על ההנהלה:

עיקר ה'בנין' של תומכי-תמימים – אלו תלמידי התמימים. ראשי-הישיבה, המשפיעים והמשגיחים נועדו להוות כלי עזר עבור התלמידים כדי שיוכלו לגדול כראוי.

המוצא חסרונות ב'תומכי-תמימים' – יש לדעת שזהו בעיקר אצל הבחורים. ומכיון שהוא אחד – 'תמים' בין ה'תמימים' – עליו לפשפש ולתקן בעניניו שלו ולא לחפש זאת אצל ההנהלה.