חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:42 י"ד בתמוז התש"פ, 6/7/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

פינחס מקדים רפואה לגלות
דבר מלכות

נושאים נוספים
פרשת פינחס | שערים ונתיבים
סגולה לשינה רגועה
פינחס מקדים רפואה לגלות
גאולת נשיא הדור – זמן מסוגל ומוכשר לקירוב וזירוז הגאולה
חשיבות לימוד וידיעת הלכות הצריכות?
עדות מיוחדת או 'חצי' עדות
עת לדעת
"אלא במקום תורה"
הלכות ומנהגי חב"ד

פרשת פינחס, מבשר הגאולה, מקדימה רפואה למכה של הגלות ולתקופת ג' השבועות * הגאולה קיימת לפני בריאת העולם, ואם כן הגלות איננה אלא אחיזת עיניים * עניינו של פינחס הוא עבודה בכוח עצמו; אפשר להסתייע בנשיא הדור, אך על האדם להיתלות בעבודתו הרוחנית *  משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אמרו רז"ל1 "פינחס זה אליהו".

ובנוגע לאליהו – הרי אף שהיו אצלו כמה וכמה ענינים, הנה עניינו העיקרי הוא "מבשר טוב"2, שבא לבשר על הגאולה3 (בכדי שיתכוננו לזה, ככל ענייני קדושה שצריכים לבוא על ידי עבודה ויגיעה, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"4).

ולהעיר, שכיוון שעניינו של אליהו הוא עניין הגאולה, לכן מצינו שאמר לבני ישראל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו"5 (דבר שלא מצינו בשאר נביאים) – דלכאורה אינו מובן6: הייתכן לומר "אם הבעל לכו אחריו", שזהו טוב יותר מאשר "פוסחים על שתי הסעיפים"?! – כי, עניין הגאולה בא דווקא על ידי עבודת הבירורים, שמבררים הפסולת מתוך האוכל כו', כך, שכל דבר עומד בפני עצמו כו', ולכן אמר "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", כיון שיש צורך בבירור וליבון המעמד ומצב כו'.

וכיון ש"פינחס זה אליהו", הרי מובן, שגם עניינו העיקרי של פינחס הוא עניין הגאולה.

וכמובן גם מדברי הגמרא7 "הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו", וכמו שנתבאר לעיל8 שאין זה בגלל שהשם פינחס מתחיל באות פ', אלא כפירוש רש"י "כמו שנעשה לפינחס, כדאמרינן בסנהדרין"9, שמזה מובן, שאף שהיו אצלו כמה וכמה עניינים (כמו עניין השלום – "הנני נותן לו את בריתי שלום"10, וכיוצא בזה), הנה ענינו העיקרי הוא ש"פלא נעשה לו". והרי גם כללות ענין הגאולה הוא עניין של "פלא".

ועל פי זה מובן עניינה של פרשת פינחס בתור הכנה והקדמה לג' השבועות ד"בין המצרים" – שלפני שמתחיל "בין המצרים" שקשור עם מיצר הגלות, מקדים הקב"ה רפואה למכה (כמובא גם בפירוש רש"י11 מדברי הגמרא12) על ידי "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה.

ב. ויש להוסיף בזה:

בנוגע לפינחס ואליהו – הרי כיון שאליהו היה לאחרי פינחס, מתאים יותר לומר "אליהו זה פינחס", ואף-על-פי-כן, אומרים "פינחס זה אליהו", שזהו בודאי בדיוק, כידוע שגם הסדר בתורה הוא תורה13.

ומבואר בזה14 – על פי מה שכתוב בזהר15 שאליהו היה כבר "מקדמת דנא", קודם בריאת העולם, ולכן אומרים ש"פינחס (שהיה לאחרי כן) זה אליהו" (שהיה עוד מקודם לכן).

וכן הוא בנוגע לעניין הגאולה – עניינם של אליהו ופינחס – כדאיתא במדרש16 על הפסוק17 "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח", והיינו, שעוד קודם בריאת העולם, ואפילו קודם המאמר "יהי אור"18, היה' כבר ענין הגאולה – "רוחו של מלך המשיח".

והעניין בזה:

תכלית כוונת הבריאה היא שעל ידי זה יגיעו למדרגה נעלית יותר מכמו שהיה קודם בריאת העולם (שזהו כללות הענין דירידה צורך עליה, היינו, שתהיה עליה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיה קודם הירידה, דאם לא כן, הרי זה ללא תועלת, ובודאי שהקב"ה אינו עושה דבר בחנם), כי, קודם הבריאה היו נשמות ישראל במדרגת צדיקים, כמאמר רז"ל19 "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", ואילו על ידי בריאת העולם ניתוסף העילוי דעבודת התשובה20, שלמעלה מעבודת הצדיקים21.

וזהו שקודם בריאת העולם הייתה כבר "רוחו של מלך המשיח" – בבחינת הקדמת רפואה למכה – שהרי ענינו של משיח הוא עניין התשובה, כמאמר22 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא".

כלומר: נוסף לכך שבסופו של דבר "לא ידח ממנו נדח"23, הנה כבר מלכתחילה ישנו ענין התשובה מצד "רוחו של מלך המשיח".

ובזה מודגש יותר שעניינו של אליהו – עניין הגאולה – הוא מקדמת דנא (שלכן אתי שפיר הלשון "פינחס זה אליהו"), שזהו עניין "רוחו של מלך המשיח" שהייתה כבר קודם הבריאה.

ג. ועניין זה נוגע גם לעבודת האדם:

כיוון שעניין הגאולה ישנו כבר מקדמת דנא, והיינו, שעוד לפני התחלת הגלות היה כבר עניין הגאולה, כאמור שהקב"ה מקדים רפואה למכה, "אקדימא טעניתא"24 – הרי מובן, שכללות ענין הגלות והמניעות והעיכובים שבו כו', אינם מציאות אמיתית.

כלומר: לא זו בלבד שכללות עניין הגלות הוא בדוגמת "נהרות המכזבין", שכיון שפוסקת נביעתם, הרי זו הוכחה שגם מלכתחילה אינם בבחינת "מים חיים"25 – שעניין זה נעשה רק לאחרי שפוסקת נביעתם, אלא יתירה מזה – שכבר מלכתחילה ישנו עניין הגאולה שמבטל את עניין הגלות, וכיוון שכן, הרי כל מציאות הגלות אינה אלא כדי שיבטלו אותה (ועל דרך שמצינו בנגלה דתורה לגבי נדרים, שיש נדרים שכל קיום מציאותם אינו אלא כדי שיבטלו אותם26).

וכאשר יודעים שכל עניין הגלות והמניעות והעיכובים כו' אינם מציאות אמיתית, וכל מציאותם אינה אלא כדי שיבטלו אותם על ידי העבודה, ובידו לבטל אותם כו' (כיון שבידו ה"מפתח" לפעול זאת) – אזי נעשית העבודה שבזמן הגלות בנקל יותר ומתוך שמחה וטוב לבב.

ועד שעל ידי זה פועלים את ענין הגאולה, החל מהגאולה הפרטית של כל אחד מישראל, ומזה באים לגאולה הכללית של כל בני ישראל, באופן ש"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"27, בביאת משיח צדקנו, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

ד. על פי האמור, שפרשת פינחס באה כהכנה והקדמה לג' השבועות בבחינת הקדמת רפואה למכה, מובן, שעניין זה צריך להתבטא גם בעבודת האדם, שבזמן זה צריכה להיות עבודת כל אחד ואחד מישראל באופן העבודה של פינחס.

ובהקדמה – שעניין זה שגם עכשיו ישנה הפעולה של פינחס, מצינו גם בנגלה דתורה (ככל העניינים שישנם גם בנגלה, בגלוי או על כל פנים ברמז)28, כדאיתא בספרי29 על הפסוק30 "ויכפר על בני ישראל", "לכפר על בנ"י לא נאמר כאן, אלא ויכפר על בנ"י, שעד עכשיו לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים".

ה. והעניין בזה:

בנוגע לפינחס נאמר בכתוב31 ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל... לכן... הנני נותן לו את בריתי שלום".

ולכאורה אינו מובן32: הרי גם בנוגע למשה רבינו מצינו כמה פעמים שהשיב את חמתו של הקב"ה מעל בנ"י33, ולמה דווקא בנוגע לפינחס נאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום"?

והביאור בזה:

בנוגע למשה רבינו – כיון שכל ענינו הוא היותו רועה ישראל, הרי חובתו היא להתעניין ולעשות כל התלוי בו לטובתם של ישראל, ובנדון דידן, להשיב את חמת הקב"ה מעליהם; מה שאין כן פינחס, שלא היה מחוייב לקנא כו' (שזוהי הפעולה שעל ידה השיב את חמת הקב"ה מעל בני ישראל), ואילו היה בא לשאול על זה, לא היו מורין לו לעשות זאת (שהרי על פי תורה "הבא לימלך אין מורין לו"34), ואף-על-פי-כן עשה זאת מתוך מסירות נפש בפועל שלמעלה מהבנה והשגה (כדאיתא במדרשי רז"ל35 ששבט שמעון רצו להרגו, ואף על פי כן לא התפעל מזה, אף שאין סומכין על הנס כו').

ונקודת הענין – שפעולתו של פינחס הייתה בכח עצמו, ואפילו לא מצד בחי' משה שבנפשו,

– כמבואר בתניא36 בפירוש "מה שכתוב בגמרא37 על פסוק38 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו', דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא שואל מעמך כתיב, אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום וכו'" –

שהרי בנוגע למשה רבינו עצמו – "נתעלמה ממנו הלכה"39, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לניצוץ משה.

ואף שפינחס "אמר לו למשה מקובלני ממך"40 – הרי זה רק ענין של נתינת כח, ואילו עצם הענין היה באופן ש"ראה מעשה ונזכר הלכה", בכח עצמו דווקא.

וכיון שפעולתו של פינחס הייתה בכח עצמו, לכן זכה לעניין ד"הנני נותן לו את בריתי שלום".

ו. וההוראה מזה – בנוגע למעלת העבודה בכוח עצמו:

ידוע41 שכל החידוש של חסידות חב"ד הוא – שצריכה להיות עבודה בכח עצמו דווקא, ולא לסמוך על מישהו אחר כו', כמו השיטה שהעיקר היא עבודתו של הצדיק, ו"צדיק באמונתו יחי'"42, "אל תקרי יִחְי-ה אלא יְחַיֶ-ה", כך, שיכולים לסמוך על הרבי... אלא בהכרח שתהיה העבודה בכוח עצמו, מלמטה למעלה.

בוודאי יש צורך וישנה הנתינת כוח של רבותינו נשיאינו בנוגע לכל הענינים, אבל, יחד עם זה, צריכה להיות העבודה בכוח עצמו דווקא, "אַליין טאָן", "אַליין האָרעווען", אלא, שכדי לידע שאכן הולכים בדרך הנכונה, צריכים לילך בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו'.

ועל ידי העבודה בכוח עצמו דווקא, בדוגמת עבודתו של פינחס, פועלים העניין דתחיית המתים (היפך ענין המגפה רח"ל), החל מענין התחיה בנוגע ל"מאן דנפיל מדרגי' (ד)איקרי מית"43, ועד לעניין דתחיית המתים כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו כו', בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

(משיחת שבת פרשת מטות מסעי, מברכים החודש מנחם אב, תשכ"ו.

תורת מנחם חלק מ"ז עמ' 243 ואילך. הנחת השומעים בלתי מוגה)

_____________________

1)    תרגום יהונתן בן עוזיאל וארא ו, יח. פרקי דרבי אליעזר פרק מז. זהר חלק ב קצ, סוף עמוד א. חלק ג (רע"מ פינחס) רטו, א. ילקוט שמעוני ר"פ פינחס. פירוש רש"י ב"מ קיד, ב(ד"ה לאו מר כהן). רלב"ג מלכים - א יז, א.

2)    ישעיה נב, ז.

3)    ראה עירובין מג, ב ובתוספות ד"ה דלא אתא. תרגום יהונתן בן עוזיאל וילקוט שמעוני שבהערה 12. רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב. פירוש רש"י בחוקותי כו, מב.

4)    ראה ירושלמי ערלה פרק א הלכה ג. הובא בליקוטי תורה צו ז, רע"ד. ובכמה מקומות.

5)    מלכים-א יח, כא.

6)    ראה גם תורת מנחם חלק יט ע' 101 ואילך. וש"נ.

7)    ברכות נו סע"ב.

8)    שיחת שבת פרשת פינחס, כ"א תמוז ס"ב (לעיל ע' 227). וש"נ.

9)    פב, ב.

10)  פינחס כה, יב.

11)  אסתר ג, א. וראה גם ואתחנן ד, כה.

12)  מגילה יג , ב.

13)  ראה פסחים ו, ב. של"ה חלק תורה שבעל פה, כלל לשונות בתחילתו (תב, ב).

14)  ראה תורת מנחם חלק כו ע' 79. וש"נ.

15)  ח"א מו, ב.

16)  בראשית רבה פרק ב, ד. פ"ח, א.

17)  בראשית א, ב.

18)  שם, ג.

19)  שם פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, ג.

20)  ראה ליקוטי תורה בלק ע"ג, א. ובכמה מקומות.

21)  ראה ברכות לד, ב. רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד.

22)  ראה זוהר חלק ג קנג, ב. ליקוטי תורה דרושי שמיני עצרת צב, ב. ובכמה מקומות.

23)  ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה הלכות תלמד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ד סה"ג. תניא ספל"ט.

24)  לשון חז"ל – זוהר חלק א קעט, א-ב.

25)  פרה פ"ח מ"ט.

26)  ראה גם תורת מנחם חלק י ע' 202. חלק כט ע' 7. ע' 35.

27)  ברכות ח, רע"א.

28)  ראה גם לעיל ע' 183. וש"נ.

29)  סוף פרשת בלק. וראה סנהדרין שם.

30)  פינחס כה, יג.

31)  שם, יא-יב.

32)  ראה גם ליקוטי שיחות חלק יח ע' 344 ואילך. וש"נ.

33)  ראה פירוש רש"י קרח טז, ד.

34)  סנהדרין פב, א.

35)  ראה תנחומא ובמדבר רבה סוף פרשת בלק.

36)  רפמ"ב.

37)  ברכות לג, ב.

38)  עקב יו"ד, יב.

39)  פירוש רש"י בלק כה, ו – מסנהדרין שם.

40)  פירוש רש"י שם, ז – מסנהדרין שם.

41)  ראה ליקוטי דיבורים חלק א קלא, א. קמא, ב. ספר השיחות תש"ד ע' 133 ועוד.

42)  חבקוק ב, ד. וראה מכות בסופה, תניא פרק לג.

43)  ראה זוהר חלק ג קל"ה, ה. הנסמן באגרת הקודש ח"ב ס"ע ד.

סיכום:

פרשת פינחס לעולם נקראת בסמיכות לתחילת שלושת השבועות או בתחילתן ממש.

העניין בזה:

אמרו חז"ל: פינחס זה אליהו, ועניינו העיקרי של אליהו הוא – בשורת הגאולה. וזהו שפרשת פינחס נקראת בתחילת שלושת השבועות, להורות, שעוד קודם שמתחילים ענייני האבלות מקדים הקב"ה את רפואתם, בשורת הגאולה.

ועל דרך זה הוא בכללות הבריאה, שעוד קודם בריאת העולם הייתה "רוח אלוקים מרחפת", ומבואר במדרש דהיינו "רוחו של מלך המשיח".

עניין זה – הקדמת עניין הגאולה לכל העניינים הבלתי רצויים – נוגע גם לעבודת האדם: כאשר יודע האדם שכל ענייני הגלות אינם מציאות אמיתית, שהרי עוד קודם שנתהוו כבר קדמה רפואתן, נעשית עבודתו במשך זמן הגלות ביתר קלות ומתוך שמחה.

פרשת פינחס נקראת כהקדמה ל-3 השבועות, ועל כן אופן העבודה בתקופה זו צריך להיות בדוגמת עבודתו של פינחס.

והעניין בזה:

עבודתו של פנחס הייתה באופן של מלמטה למעלה – עבודה בכוח עצמו, ולכן עשה את המעשה הקנאי, אף שאינו מנהיג ולא מוטל עליו לשאת באחריות כל ישראל. ואף לוּ היה שואל מראש, לא היו מורים לו לעשות כן. ובכל זאת קם ופעל, והביא כפרה לכל ישראל.

כך נדרש מכל אחד ואחד בימי בין המצרים להוסיף בעבודה בכוח עצמו. בוודאי ישנה נתינת כוח מרבותינו נשיאינו, אך יחד עם נתינת הכוח, צריכה להיות העבודה בכוח עצמו דווקא.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)