באחד הפרוורים המוריקים של פטרבורג, בירת רוסיה של אותם ימים, התנוססה חווילה מפוארת, שבעליה היה עשיר גדול ובעל-נכסים. פחות ידוע היה כי איש זה הוא יהודי, ולא סתם יהודי אלא בן למשפחה חסידית.

הסטייה מדרך הישר החלה אצלו לאחר שההצלחה האירה לו פנים. יותר ויותר מצא עצמו טרוד בענייני עסקיו ופחות בענייני התורה והמצוות. גם האקלים החברתי שבו שהה לרגל עסקיו, עשה את שלו. תחילה השתנתה הופעתו החיצונית. אחר-כך מצא עצמו מוותר פה ושם על תפילה ועל קיום מצווה כלשהי, לרגל עניינים 'בוערים'. ולבסוף השיל מעליו לחלוטין את עול התורה והמצוות וכל סימן-היכר יהודי.

בעליית ביתו שכן חדרו האישי, שממנו ניהל את עסקיו. חלון גדול היה פעור בקיר שלצידו, דרכו יכול היה להשקיף בהנאה ברחוב. משם נראו לו האנשים קטנים ממידתם, דבר שהוסיף עוד יותר לתחושת הגאווה והסיפוק העצמי.

אולם מעל ראשו התנוסס ציור גדול ומרהיב של דיוקנו של רבי שניאור-זלמן, הרב מליאדי. זה היה ציור מדהים ביופיו, שהוזמן על-ידו לפני שנים אצל אחד מטובי הציירים. שכן למרות הניתוק מענייני התורה והמצוות, חש לא-אחת משיכה פנימית אל המורשת החסידית שממנה צמח.

הוא לא חש בסתירה שבין סגנון חייו לבין תמונתו של הרבי. אדרבה, בכך חש כי עדיין הוא שומר קשר מסויים עם מורשתו. ואולי באורח בלתי-מודע ראה בכך מעין פתח-מילוט לימים יבואו...

יום אחד, בעודו יושב במשרדו וסוקר את תכולתו בעונג, נחו עיניו על התמונה שעל הקיר. עיניו של הרבי הביטו בו, אך כאילו היה שקוף, לא נעצרו בו אלא המשיכו הלאה במבטן הצופה למרחוק. בלא-משים עלעל בלוח-השנה שנח על שולחנו. פתאום זז משהו בליבו. הוא גילה, כי למחרת בערב יחול י"ט בכסלו. בבת-אחת צפו ועלו בראשו זיכרונות ילדות. "י"ט כסלו, י"ט כסלו", מלמל, "חג הגאולה"...

שעה קלה היה נתון בהרהוריו. מרגע לרגע חש געגועים עזים יותר להתוועדויות-של-פעם. בהיותו איש-עסקים המחליט מהר, החליט מיד - לכנס בביתו התוועדות של י"ט בכסלו. הוא הכיר כמה מבני החסידים באזור מגוריו ובתוך זמן קצר דאג להעביר אליהם את ההזמנה.

למחרת בערב הסבו בטרקלין ביתו המפואר כמניין חסידים. מטבע הדברים זו לא הייתה התוועדות שגרתית. החסידים הנרגשים מן העובדה כי בעל-הבית העשיר, שסר מן הדרך, עודנו זוכר את גרסת ינקותו ואף מבקש להתחמם מעט לאורה, התוועדו כביכול בינם לבין עצמם, אך את דבריהם כיוונו בעיקר לאוזניו. הוא החליף לקראת ההתוועדות את בגדיו הנכריים, בניסיון להידמות ככל האפשר לאורחיו החסידים.

ישבו אפוא החסידים והתוועדו. שרו ניגוני דבקות ושמחה, השמיעו דברי תורה וחסידות, חזרו מאמרותיו של הרבי בעל הגאולה, ושוב שרו וכך הלאה. שעות מספר נמשכה ההתוועדות, כשבין אמירה לחברתה ובין ניגון למשנהו לוגמים החסידים כוסיות 'לחיים' ומכבדים גם את בעל-הבית בלגימה מקרבת.

ככל שנקפו השעות, הבחינו החסידים כי המעטה החיצוני של האיש מתקלף אט-אט מעליו, וכי מתוכו מבצבצת נפשו היהודית, הכמהה למעט רוחניות אלוקית.

אולם בנקוף השעות שקעו החסידים בעולמם שלהם והפסיקו לעקוב אחר בעל-הבית, מעשיו ותגובותיו. הם עצמו את עיניהם והפליגו בשירה נרגשת, שנשאה אותם אל עולמות אחרים.

קרניים ראשונות של השחר המפציע חדרו בעד החלון אל הטרקלין. החסידים החלו מתנערים ממושבם, כדי לפנות לבתיהם ולהכין את עצמם לקראת יום חדש בעולמו של הקב"ה. פתאום הבחינו כי מקומו של בעל-הבית נפקד. תחילה חשבו כי שכב לישון. אולם כעבור רגע שמעו קולות מוזרים מתוך הבית. מתוך דאגה לשלומו, החלו לצעוד בין החדרים בעקבות הקולות. הם הגיעו עד גרם המדרגות שהובילם אל חדרו הפרטי שבעליית הבית.

מחזה מדהים נגלה לעיניהם. בעל-הבית היה שרוע מלוא קומתו על שולחן העץ המפואר כשראשו נישא אל התמונה התלויה על הקיר. בעיניים זולגות דמעות ובקול ניחר זעק מעומק ליבו: "אנא, רבי, עזור לי! רוצה אני לשוב בתשובה שלמה. מבטיח אני לך כי אשוב להיות יהודי כשר ומקפיד על קלה כחמורה! אנא, רבי, עזור לי! עזור לי!"...

החסידים עמדו כמסומרים למקומותיהם. הם לא האמינו כי זה האיש. שעה ארוכה נמשך המחזה בעוד הם, החסידים, עוקבים אחר תהפוכותיה הסוערות של נפש יהודית בהתעוררותה. ואכן, מאותו יום שינה הגביר את אורחות חייו וחזר להיות יהודי וחסיד.

את הסיפור הזה גולל, בעת התוועדות י"ט בכסלו, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש. כשסיים את הסיפור, חזר על מילותיו של רבי שניאור-זלמן, בעל הגאולה, שאמר על היום הזה כי "בו יתגדל ויתקדש שמיה רבא ויתעוררו אלפי לבבות ישראל בתשובה"...