כשם שבנשמה נעשית עלייה והילוך למעלה מהגבלתה דווקא על-ידי ירידתה בגוף, כך גם בתורה – על-ידי לימוד מבלי להתחשב בהגבלות – "ופרצת", נעשית עלייה בתורה וחיבור עם עצמות ומהות, ועל-ידי כך נעשה גם "ופרצת" בעולם לגבי כל הדרוש בעניינים גשמיים * הוראה מיוחדת בעניין יוקר ושמירת הזמן, וגם מענה לתלונות תלמידים... * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ימי הספירה הם הימים שמקשרים יציאת מצרים ומתן תורה: מיציאת מצרים באים מיד למתן-תורה, כמו שכתוב1 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". והימים שבינתיים אינם עניין בפני עצמו, אלא הם מקשרים העניינים של יציאת מצרים ומתן תורה, דכולא חד.
ואם הדברים אמורים בנוגע לכל ימי הספירה, הרי בוודאי שכן הוא בנוגע לשבתות שבימי הספירה:
ביום השבת באה לידי גילוי כללות עבודת ששת ימי החול, שעניינה הוא הכנה לשבת, כמאמר רז"ל2 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", דקאי על כל ימי השבוע, החל מיום ראשון בשבוע, שבהם צריכים להתכונן ולהזכיר את יום השבת, וכמו שכתוב הרמב"ן3 שמנין ימי השבוע לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת כו', נכלל במצות "זכור את יום השבת"3.
ונמצא, שהעניינים שהם בהעלם בששת ימי החול – הנה ביום השבת באים הם לידי גילוי.
ומזה מובן גם בנוגע לימי הספירה שבהם היא ההכנה למתן תורה וקבלת התורה – שביום השבת הרי זה בגילוי.
ב. [...] ההכנה לקבלת התורה היא – שיהיה "ופרצת" בתורה4.
ובהקדמה – שאף שלכאורה פשוט הדבר שלימוד התורה צריך להיות באופן של "ופרצת", שהרי התורה היא בלי גבול, כמו שכתוב5 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים", מכל מקום, יש צורך בתוספת כוח וחיזוק בדבר.
וטעם הדבר – שהרי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת"6, וגם לא לנשמות כפי שהם למעלה, כי אם, לנשמות כפי שירדו למטה והתלבשו בגופים, והרי הגוף הוא בהגבלה, והגבלת הגוף פועלת גם על הנשמה כפי שנתלבשה בגוף.
ולהעיר: גם הנשמה מצד עצמה כפי שהיא למעלה יש לה הגבלה, כמו שכתוב גבי אליהו ואלישע7 "חי הוי' (או חי הוי' אלקי ישראל) אשר עמדתי לפניו", "עמדתי" דייקא, שפירוש עניין עמידה היינו שאינה יכולה לצאת ממעמדה ומצבה, שזהו עניין של הגבלה. ונוסף על הגבלת הנשמה מצד עצמה – הנה בירידתה למטה ניתוסף אצלה גם הגבלות הגוף.
ואף על פי כן, הנה דווקא בירידתה למטה נעשית בבחינת "מהלך"8, שהפירוש בזה הוא – הילוך עד אין קץ, בלי גבול.
והיינו, שעל ידי ירידתה למטה מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה למעלה "תחת כסא הכבוד"9, ולמעלה יותר, בבחינת "טהורה היא"10, דקאי על הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות11 – שהרי גם אצילות הוא רק מלשון אצלו וסמוך12, אבל עדיין אין זה עצמותו יתברך, ואילו על ידי ירידת הנשמה למטה הרי היא מגעת "לאשתאבא בגופא דמלכא"13, בעצמותו יתברך.
ועל דרך זה בנוגע לתורה: ישנו עניין התורה כפי שהיא למעלה – שעל זה נאמר "נעלמה מעיני כל חי"14, "ואהיה אצלו גו' שעשועים"15; אבל עדיין אין זה עצמותו יתברך. ודווקא כאשר התורה יורדת למטה ונלמדת על ידי איש ישראל למטה – הרי הוא מחבר את התורה בהקב"ה16, שהוא עניין החיבור עם עצמותו יתברך (כפי שעניין זה שייך בתורה).
וכשם שאצל הנשמה, הנה דווקא על ידי זה שיורדת למטה, ומקבלת את הגבלות הגוף ונפש הבהמית, ואף על פי כן פורצת היא את הגבלות הגוף ונפש הבהמית, אזי היא יוצאת מכל ההגבלות (גם מהגבלות של הנשמה מצד עצמה) – כן הוא גם בתורה, שדווקא על ידי זה שהתורה יורדת למטה בהגבלה, ויהודי לומד תורה מבלי להתחשב כלל בהגבלות, "ופרצת", אזי נעשית עלייה בתורה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיא בשרשה למעלה.
ג. כשם שבנשמות קשורה העלייה עם עניין הירידה למטה בגוף ונפש הבהמית, ודווקא הירידה למטה מטה ביותר קשורה עם הגבוה גבוה ביותר17 – כמו כן קשור עניין "ופרצת" בתורה עם ירידה בעניין של גשמיות, שזהו עניין "גדולה לגימה שמקרבת"18, היינו, שעל ידי לגימה גשמית נעשה קירוב לעניין ה"ופרצת" בלימוד התורה.
ובמכל שכן ממה שמצינו עניין של קירוב על ידי לגימה בקו ההפכי, כדאיתא בגמרא19 ש"גזרו על יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה), שזהו הקצה הכי תחתון בקו ההפכי. ומרובה מדה טובה20 – לפעול על ידי לגימה קירוב לקדושה.
וכן נהגו רבותינו נשיאינו בכל דור, החל מרבינו הזקן, וגם המגיד, ובעיקר הבעל שם טוב, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שכאשר הוצרכו לפעול עניין של קירוב, פעלו זאת על ידי התוועדות, "גדולה לגימה שמקרבת".
ועל ידי הנהגה זו נתנו רבותינו נשיאינו כוח לכל השייכים אליהם – שעל ידי לגימה יפעלו קירוב לקדושה בכלל, ול"ופרצת" בתורה, שזהו העניין הנוגע לימי הספירה ביחוד, כנ"ל.
ד. מטעם הנ"ל – היתה צריכה להיות התוועדות גם בשבת שלפני זה (פרשת אמור). אבל, כיון שנערכה "ברית מילה" אצל ראש- ישיבה כו'21, חשבתי שיתוועדו שם, וידברו אודות העניינים שצריך לדבר אודותם – בעניין "ופרצת"; אך כנראה לא כיוונתי ("איך האָב ניט צוגעטראָפן")...
כבר ניסיתי לדבר בעניין "ופרצת" בכל האופנים22 – על דרך מה שכתב רש"י בפרשת אחרי23 – נסיתי לדבר, לצעוק, לרגוז כו', וללא הועיל! ממני – יוצאים הדברים, ולזולת – אינם מגיעים, אלא נשארים באיזה מקום ("ערגעץ וואוּ") באמצע... וגם אם ישנם כאלו שהדברים הגיעו בפנימיות נקודת לבבם – אינם מדברים על זה; חוסכים את הזמן, את הטירחא כו', מלדבר בעניין זה.
בשיחות שנת ה'ש"ת – היה זה אכן בשבת פרשת אמור – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר24, מהי עבודה – אינני יודע, אבל, מרוב העדר הרצון בזה ("דאָס ווילט זיך זייער ניט"), הנני מבין, שזהו דבר טוב מאד.
ועל דרך זה בנדון דידן: מזה גופא שלא רוצים בשום אופן עניין של "ופרצת", לצאת מההגבלות – היו צריכים להבין שזהו דבר טוב מאד. אבל לפועל, גם חשבון זה אינו מועיל.
ולכאורה, כיון שאין הדברים מועילים, הרי, "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"25.
אבל, ישנם כאלו שאינם אשמים בכך, הנה אליהם הנני מדבר – שצריך להיות "ופרצת" בתורה. וכיון ש"גדולה לגימה שמקרבת" – הנה על זה נערכה ההתוועדות, כדי לעורר ולפעול שיהיה "ופרצת" בתורה.
וכאמור, שזהו עניין שנוגע ביחוד להכנה למתן תורה שבימי הספירה – "וספרתם לכם"26, כפירוש רבינו הזקן27 "וספרתם" מלשון בהירות, "צריכים לעשות שיהיה ה'לכם' בהיר", להאיר את כל שבעת המדות כפי שכל אחת כלולה משבע, שזהו עניין שבעה שבועות שבכל אחד יש שבעה ימים – הנה בכל עניינים אלו צריך לפעול "ופרצת" בתורה.
ה. ולכל לראש – אמורים הדברים בנוגע לתלמידי הישיבה.
וכמדובר בהתוועדות שלפני זה4 בנוגע לתלמידי הישיבה, שגם אם חסרים עניינים מסויימים, אין זה ממעט את הזכות, החוב והאחריות של התלמידים לעסוק בלימוד התורה. החיסרון בעניינים אלו מהוה רק ראיה שנותנים להם יותר כוחות, וכיון שנותנים להם יותר כוחות, אזי האחריות היא גדולה יותר.
וכיון שאמרו "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"28 – הנה על ידי עניין "ופרצת" בתורה, יומשך "ופרצת" גם בעולם, היינו, שמרוחניות הישיבה יומשך גם בגשמיות הישיבה, ועל ידי זה גם ברוחניות וגשמיות העולם.
[כ"ק אדמו"ר אמר "לחיים", ואחר כך אמר:]
כאשר צריכים לפעול אצל התלמידים את עניין "ופרצת" בתורה על ידי דרכים השייכים לחסידות פולין ("פּוילישע דרכים") ... – צריכה להיות ה"לגימה שמקרבת" אצל התלמידים עצמם, ועל ידי זה יפעלו הקירוב ל"ופרצת" בתורה.
ו. [...] וכאמור לעיל בעניין "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שעל ידי "ופרצת" בתורה, נעשה "ופרצת" גם בעולם.
והמדובר הוא הן בנוגע לבעלי-עסקים, ובפרט בנוגע ליושבי-אוהל, וביחוד בנוגע לתלמידי הישיבה – שצריך להיות אצלם "ופרצת" בתורה, ועל ידי זה יומשך הדבר גם בעולם.
והיינו, שגם אם ישנם טרדות, מצד בנים ובנות, מצד בריאות הגוף, או מצד פרנסה – אזי העצה היחידה היא שלא להתחשב בהטרדות, ולעסוק בעניין "ופרצת" בתורה, ועל ידי זה יומשך "ופרצת" גם בבני חיי ומזוני רויחי.
* * *
ז. בהתחלת פרשת השבוע נאמר: "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'".
וידועה הקושיא29, שמסגנון לשון הכתוב משמע שכאשר "תבואו אל הארץ" הנה מיד צריך להיות "ושבתה הארץ שבת לה'" – היפך הדין ששנת השמיטה באה לאחר שש השנים שבהם עוסקים בעבודת האדמה, כמפורש בהמשך הכתוב30: "שש שנים תזרע שדך גו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ גו'"?
והביאור בזה – נרמז בפירוש רש"י "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית"31:
בשבת (שבת בראשית) – ישנם ב' עניינים32: א) עניין השבת כפי ששייך לבריאת העולם – "ויכולו השמים והארץ גו'"33, שעל זה נאמר "זכר למעשה בראשית", ב) עניין השבת כפי שהוא מצד (וקשור עם) יציאת מצרים – "זכר ליציאת מצרים".
וב' עניינים אלו ישנם בכל שבת, ונחלקים לב' זמנים34: ליל שבת – שאז אומרים "ויכולו", ויום שבת – שבתפלת שחרית אין אומרים "זכר למעשה בראשית".
וכללות החילוק ביניהם35 – שעניין השבת הקשור עם הבריאה הוא באופן של "מקדשא וקיימא"36, שהוא עניין הקדושה הבאה מלמעלה, ואילו עניין השבת הקשור עם יציאת מצרים הוא באופן שבא על ידי עבודת האדם – "לעשות את השבת"37.
וכמו כן ישנם ב' עניינים אלו בשנת השמיטה:
ישנה קדושת שנת השמיטה שבאה מלמעלה, ללא הקדמת עבודת האדם – שעל זה נאמר "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'"; וישנה קדושת השמיטה שבאה על ידי עבודת האדם – שעל זה נאמר "שש שנים תזרע שדך גו' ובשנה השביעית שבת שבתון".
ואף שעניין זה בא על ידי העבודה מלמטה, הנה ההמשכה שנעשית על ידי העבודה היא נעלית יותר מאתערותא דלעילא שמצד עצמה – שזהו מה שנאמר "ובשנה השביעית שבת שבתון", היינו, לא רק שבת סתם, אלא "שבת שבתון", כפי שנאמר ביום הכיפורים38, שזהו מעין ודוגמת "יום שכולו שבת כו'"39.
[המשך השיחה – בעניין מה שכתוב40 "וצויתי את ברכתי גו' בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", שכאשר יהודי מתנהג על פי רצון הקב"ה, נמשכת לו ברכה באופן נסי שלמעלה מהטבע לגמרי41, שדווקא בשנה הששית, שהשדה היא כחושה ביותר, מצמחת תבואה לשלש השנים – נכלל בשיחה מוגהת בלקוטי-שיחות חכ"ז ע' 189 ואילך42].
ח. בעניין הנ"ל – "וצויתי את ברכתי גו' בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" – יש גם הוראה בנוגע ליוקר הזמן, שזהו עניין הקשור גם עם ימי הספירה:
לכאורה אינו מובן: מהו העניין בספירת הזמן – הרי מהלך הזמן הוא תמיד באותו אופן?
אך העניין הוא – שניצול הזמן יכול להיות בכמה אופנים: ישנו אופן שממלאים את הזמן בתוכן של עבודת ה', ומצד זה הנה גם ריבוי זמן נחשב "כימים אחדים"43; וישנו אופן שהזמן אינו ממולא כו'. אדם יכול לחיות שבעים שנה, שמונים שנה ומאה ועשרים שנה, ולא לפעול מאומה; ויכול להיות מעמד ומצב ש"בשעה אחת" הרי הוא "קונה עולמו"44, עד כדי כך, שרבינו הקדוש מקנא בו!
וזהו גם פירוש מאמר רז"ל45 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא":
ב"כל חיי העולם הבא" נכללים כל פרטי המדריגות: תענוג המורגש, תענוג הבלתי מורגש כו', עד לדרגת "יום שכולו שבת ומנוחה". וכיון שכל זה נעשה על ידי העבודה עכשיו, הרי מובן, שהעבודה עכשיו היא למעלה אפילו מ"יום שכולו שבת ומנוחה".
וכל זה הוא ב"שעה אחת" – שכל שעה, אם מנצלים אותה כדבעי, אזי היא נעלית יותר מהגילויים שלעתיד, למעלה גם מהעילוי של "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
וזהו גם עניין "ופרצת" בנוגע לזמן – שנוסף על שמירת הזמן באופן שכל כמות הזמן ממולא בלימוד התורה וקיום המצוות, צריך להיות גם "ופרצת" בנוגע לאיכות הזמן, היינו, שמילוי הזמן בענייני תורה ועבודה יהיה מתוך מסירה ונתינה וחיות כו', כך שגם מיעוט הזמן בכמות כולל ריבוי זמן באיכות, על דרך שבשנה הששית נעשית צמיחת תבואה לשלש השנים.
ט. כיון שנכנסים עתה לפרשת בחוקותי – ייתן השם יתברך שיהיה עניין "בחוקותי תלכו"46, "שתהיו עמלים בתורה"47, שעל ידי זה יהיה גם "את מצוותי תשמרו"46, ועל ידי זה יומשכו גם כל ההשפעות בגשמיות, בכל הברכות האמורות בפרשה.
(קטעים מהתוועדות ש"פ בהר ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כה, ע' 275-279; 283-285, בלתי מוגה)
___________________________________
1) שמות ג, יב ובפרש"י. וראה שמו"ר פ"ג, ד.
2) ע"ז ג, סע"א.
3) יתרו כ, ח.
4) ראה משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר שנה זו (לעיל ע' 266 ואילך). וש"נ.
5) איוב יא, ט. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה.
6) ברכות כה, ב. וש"נ.
7) מלכים-א יז, א. יח, טו. מלכים-ב ג, יד. ה, טז. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 147 הערה 53. וש"נ.
8) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). לקו"ת ר"פ בחוקותי. ובכ"מ.
9) ראה זח"ג כט, רע"ב. ובהנסמן בנצו"ז לזח"א קיג, א.
10) נוסח ברכת אלקי נשמה כו' (מברכות ס, ב. רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ג. ועוד).
11) לקו"ת פ' ראה כח, סע"ג. המשך תרס"ו ע' תעב. ע' תפה ואילך. ועוד.
12) פרדס שער אבי"ע בתחלתו.
13) זח"א ריז, ב.
14) איוב כח, כא.
15) משלי ח, ל.
16) ראה זח"ג רכב, ב. ס' הבהיר סנ"ח (קצו). סה"מ תש"ה ע' 121 ואילך. ועוד.
17) ראה לקו"ת ראה יט, ג. ובכ"מ.
18) ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
19) שבת יז, ב (ובפרש"י).
20) ראה יומא עו, א. וש"נ.
21) אצל נכדו של הרא"י סימפסון שהי' חבר בהנהלת הישיבה.
22) ראה גם תו"מ חכ"ד ע' 257.
23) בתחלתה.
24) סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 105.
25) יבמות סה, ב.
26) אמור כג, טו.
27) "התמים" ח"ו ע' צד (נעתק ב"היום יום" י אייר). וראה גם מכתב ה' אייר שנה זו (אג"ק חי"ח ע' שנז).
28) יבמות סה, ב.
29) ראה לקו"ת ריש פרשתנו. סה"מ תרכ"ז ריש ע' רנו. המשך תרס"ו ע' רכ. וראה גם מכ' ט"ז אייר שנה זו (אג"ק חי"ח ע' שעה).
30) שם, ג.
31) ראה גם לקו"ש חי"ב ע' 111 ואילך.
32) ראה מו"נ ח"ב פל"א. הובא ברמב"ן ואתחנן ה, טו. מט"מ סתל"ז.
33) בראשית ב, א.
34) ראה שער הכולל פי"ז סכ"ט.
35) ראה גם ד"ה את שבתותי דש"פ בהר ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ס"ע 79 ואילך).
36) ביצה יז, א.
37) תשא לא, טז.
38) אחרי טז, לא. אמור כג, לב.
39) תמיד בסופה.
40) פרשתנו כה, כא.
41) כידוע שבענין הנסים גופא יש כמה מדריגות: יש נסים שעם היותם למעלה מהטבע, מ"מ יש בהם סדר כו' (ראה סה"מ תרנ"ז ע' רנב. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכא. סה"מ תרע"ח ע' רכב. אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו), ויש נסים שהם למעלה לגמרי מסדר והגבלה. ובלשון המדרש (ב"ר פנ"ט, ה) על הפסוק (בשלח יז, טו) "ה' נסי": "משה – ניסן של ישראל כו' ומי הוא ניסו של משה – הקב"ה".
42) בשילוב עם שיחת ש"פ בהר תשל"ג, וליל ב' דחג הפסח תשכ"ח.
43) ויצא כט, כ.
44) ע"ז יו"ד, סע"ב. וש"נ.
45) אבות פ"ד מי"ז.
46) ר"פ בחוקותי.
47) תו"כ ופרש"י עה"פ.
סיכום:
חג פסח מורה על דילוג וקפיצה "פסח הקדוש ברוך הוא .. ". אף על פי שבדרך כלל עבודת האדם צריכה להיות באופן של הליכה, דהיינו, שרק רגל אחת נמצאת באוויר ואילו רגלו השנייה ניצבת על הקרקע, מורה לנו חג הפסח כי לפעמים יש צורך להתקדם באופן של דילוג וקפיצה ששתי רגליו למעלה מהקרקע.
ובהמשך לחג הפסח מגיע פסח שני, שעניינו הוא, קפיצה ודילוג גם בערך לקפיצה של חג הפסח.
והעניין בזה:
הקפיצה והדילוג שבחג הפסח הינם מצד התגלות והשפעה מלמעלה, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים", ואילו הקפיצה והדילוג של פסח שני מגיעים מצד עבודת המטה, שכן פסח שני בא כתוצאה מדרישתם של בני ישראל "למה נגרע". הרי שיש מעלה גדולה בפסח שני, שהקפיצה והדילוג שבו הם בבחינת "קב שלו", חדורים בפנימיותו, מה שאין כן בפסח ראשון.
והנה, בזמן שבית המקדש קיים והייתה הקרבת קרבן פסח בפועל, הייתה ניכרת מעלת חג הפסח דווקא, שכן כמה עניינים מיוחדים נוהגים דווקא בקרבן פסח ולא בפסח שני. ברם, בזמן הגלות, שאין הקרבת קרבן בפועל, ניכר יותר התוכן הרוחני שבו, ומצד התוכן הרוחני הרי יש מעלה דווקא בפסח שני.
נמצא אם כן שדווקא בזמן הגלות בולט יותר העילוי של פסח שני, ומכאן יש להשיב על טענת היצר שמנסה להחליש את האדם בעבודתו בטענה שעתה שהמקדש חרב אי אפשר לקיים תורה ומצוות בשלימות. והמענה על זה: אדרבה מצינו בעניין פסח שני שיש בו מעלה בזמן הגלות שאינה בזמן שהמקדש קיים.
ועניין זה מהווה עידוד עבור העבודה בזמן הגלות, שדווקא מתוך חושך הגלות באים לידי עליה "יתרון האור מתוך החושך", שעל ידי העבודה בזמן הגלות מגיעים לגילויים של הגאולה האמיתית והשלימה.
יחד עם התביעה של "פסח שני" – קפיצה ודילוג נוספים, ישנה גם נתינת כח על כך, שכן "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו", ואם תובע מהם דבר, בהכרח שגם נותן ומשפיע את הכח לעשותו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
