המפקד ערבב את הפתקים והוציא מהערימה פתק אחד. דממה שרתה במקום. את המתח והחרדה אפשר היה לחתוך בסכין. שמו של האיש שעלה בגורל הוקרא, והוא החוויר כסיד. ברגליים כושלות החל להתקדם לעבר המשאית, נפרד בליבו מבני משפחתו.
הימים ימי המצור על ירושלים, שנת תש"ח. החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, על 'תכנית החלוקה' של ארץ ישראל בין היהודים לערבים, העמידה במוקד המאבק את הקרב על ירושלים. על-פי ההחלטה, ירושלים וסביבתה היו אמורות להיות אזור בין-לאומי. היהודים לא הסכימו לוותר על ירושלים, וגם הערבים מצידם תבעו ריבונות מלאה עליה.
לשני הצדדים היה ברור שהקרב על ירושלים יכריע את גורל המערכה כולה. היישוב היהודי ריכז מאמץ גדול לחיזוק העמידה של ירושלים, שהייתה למעשה נצורה. נתיב האספקה מהשפלה עבר בדרך המפותלת, שהייתה חשופה לפעולות איבה רבות מצד הערבים. משאיות שניסו לפרוץ את המצור הותקפו והועלו באש.
בעקבות זאת הוחלט על תנועה בשיירות, כדי לספק את הצרכים החיוניים של תושבי ירושלים. המשאיות, שהובילו מזון, דלק ותחמושת, נסעו בשיירה, שאותה ליוו כוחות חמושים.
ואולם הערבים הוסיפו לארוב לשיירות ולירות לעברן. כל נסיעה כזאת הייתה כרוכה במסירות נפש גדולה. סכנה גדולה במיוחד נשקפה למוביל השיירה, שבמקרה של מארב היה היעד הראשון לתקיפה.
מפקד השיירות החליט כי הנהג המוביל ייבחר בהגרלה. מי ששמו יעלה בגורל, יעלה אל תא הנהג של המשאית הראשונה ויוביל את השיירה.
האיש ששמו עלה עכשיו בגורל היה יהודי ניצול שואה. הוא חווה על בשרו את כל מוראותיה של השואה הנוראה. בניסי ניסים ניצל מידי המרצחים, עלה לארץ, הקים משפחה ופתח בחיים חדשים.
לנגד עיניו עלו דמויות רעייתו וילדיו הקטנים. מי יודע אם יזכה לשוב ולראותם? חבריו כבשו את פניהם בקרקע, שותפים לחרדת המוות שאופפת את חברם לנשק.
ופתאום קם חסיד גור צעיר, מאיר טיפנברון שמו, וניגש בצעדים נחושים אל המשאית המובילה. אותות שנות העינוי והרעב שעבר בשואה האיומה עדיין ניכרו על גופו הכחוש. "תן לי את המפתחות. אני אחליף אותך!", אמר לנהג בטון תקיף.
מאיר נולד בעיירה ביליץ, שעל גבול פולין-גליציה. כשהיה בן שלוש-עשרה פרצה המלחמה. את רוב בני משפחתו איבד בתופת, ונותר לפליטה עם שתיים מאחיותיו בלבד. השלושה התגלגלו לסיביר, שרדו ברעב ובכפור, והגיעו על סיפונה של האונייה 'אקסודוס' לחופי ארץ ישראל. כאן גויס, כרבים מהעולים, למאמץ המלחמה מול הפורעים הערבים.
במקורו בא ממשפחת אדמו"רי צאנז, ואולם בשנות המלחמה פגש את החסיד הנודע ר' לייבל קוטנר, ובעקבותיו התקרב לעולמה של חסידות גור.
הנהג היסס. "אני עליתי בגורל, לא אתה", אמר.
"תן לי את המפתחות!", חזר מאיר על דרישתו, והפעם ביתר תקיפות.
לאחר רגע של דממה הוסיף: "גם אני וגם אתה ניצלנו בניסי ניסים מהתופת. אכן, יש לי חלומות להקים משפחה בישראל, אולם החלומות שלי טרם התממשו. אתה כבר זכית להקים משפחה ויש לך ילדים קטנים. הם זקוקים לך. אם יקרה לי אסון, חס וחלילה, חלומותיי יאבדו. ואולם אתה – אם לא תחזור בשלום – תותיר אחריך אלמנה ויתומים. לכן אני נוסע בראש השיירה ולא אתה!".
דבריו המצמררים של מאיר הצעיר הותירו את האיש פעור פה. בלי אומר ודברים, כמי שחזר מעמוד התלייה, ירד מן המשאית, מביט במאיר המטפס בזריזות אל מקומו ומתיישב על כיסאו. בחצי חיוך המרחף על שפתיו נופף מאיר לשלום, לחץ על דוושת ההאצה – והמשאית זינקה קדימה, מותירה אחריה את הלוחמים האחרים משתאים לנוכח מסירות נפשו של חברם.
חסדי ה' הוסיפו ללוות את מאיר. הנסיעה עברה בשלום, וכך הקרבות שבהם השתתף במלחמת השחרור. הוא זכה להיחלץ בשלום מהמערכה, והקים דור ישרים מבורך בארץ ישראל. הוא דבק באדמו"ר ה'בית ישראל' מגור, ואף זכה להתברך מפיו בבית מדרשו, ביום הכיפורים תשל"ד, בשעה שגויס בעיצומה של התפילה ביום הקדוש היישר לקרבות המרים בסיני.
במהלך המלחמה נפצע ר' מאיר קשה בקרב. מתוך הכרתו המעורפלת שמע את צוותי החילוץ סבורים שכבר אינו בין החיים. באותם רגעים נשא תפילה חרישית לקב"ה ובה התחנן כי ידאג שארבעת ילדיו ייכנסו לחופה.
ואולם ניסי שמים הוסיפו ללוותו. הוא החלים, ולאורך כל חייו נשא שבח והודיה לבורא העולם על חסדיו. התגורר בבני-ברק ונפטר בי' בניסן תשע"ד, בהיותו בן 83, מוקף בילדיו, מניח אחריו דור ישרים מבורך.
(תודה לנכדו, ר' יונתן טיפנברון) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
