נושאים נוספים
	דור מוכשר לגאולה
	הצלחה בשידור חי
	יהודי של שבת הגדול
	ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה
	פרשת מצורע
	במלחמתה של תורה
	טומאת ידיים במקדש
	הלכות ומנהגי חב"ד

השאלה שהציג הרבי ב'יחידות' לנכד הגאון רש"י זוין בחודש טבת תשכ"ו * הסבר הרבי בעל-פה בשעת מעשה כלל ביאור עפ"י נגלה וכן ביאור לאור החסידות בעבודת ה' * התכתבות עם ר' נחום זוין בעקבות ה'יחידות' כשהרבי דוחה את פירושו של ה'פני משה' בירושלמי * הסבא הרב זוין ביסס את שאלת הרבי והתפעל מהביאור החסידי * הרבי מגיב על ביאורו של הרב זוין – תחקיר.

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בספר 'אוצר חידושים בש"ס סנהדרין' (קה"ת תשנ"ט) בעריכת הרב שלום דובער הלוי וולפא שיחי', מופיע ביאור נפלא מהרבי בעניין 'כמיתת הבעלים כך מיתת השור', המשתרע על פני 22 עמודים (כ-מב).

הדברים נכתבו בשפה קולחת ובהירה, רוויה במראי-מקומות וציונים כרגיל בתורתו של נשיא-דורנו, המלאה בקיאות ועמקות והתייחסויות לסוגיות שונות, כולל פיענוחי המהדירים והארותיהם.

מקורו של ביאור זה – שהיא בעצם שיחה שלימה – ב...'יחידות'.

היה זה בחורף תשכ"ו. באותה שנה נמנה על תלמידי ה"קבוצה" – קבוצת הבחורים תלמידי ארץ-הקודש הלומדים שנה תמימה בחצרות-קדשנו 770 – האברך החשוב ר' נחום זוין, נכדו של הגאון החסיד רבי שלמה יוסף זוין.

הרבי הראה לו סימני קירוב (ראה לדוגמא: גם תורת מנחם כרך מו עמ' 193 הערה 360; אגרות-קודש כרך כד עמ' ז) ומשנכנס ל'יחידות' הציג לו שאלה במסכת סנהדרין – בלימודה עסק אז – אודות הלימוד של "כמיתת הבעלים כך מיתת השור" (סנהדרין ב, א).

השאלה הייתה: איך אפשר ללמוד ששור הנסקל נידון בבית דין של עשרים ושלושה כדיני נפשות, מהיקש מיתת בעלים למיתת השור. והרי מיתת השור היא דיני ממונות, ומיתת הבעלים היא דיני נפשות. וידוע הכלל שאין למדים דיני ממונות מדיני נפשות.

כשהרבי הציג את השאלה הוא הדגיש מיד: ולא הוזכר ברש"י או בתוספות (על אתר) באיזה מקום שמדובר ב"גזירת הכתוב"!

ר' נחום זוין ניסה לתרץ, והרבי פלפל עמו בדברים, והסביר לו הסבר נפלא הן על פי נגלה והן על פי חסידות. נקודת הדברים לאור הפנימיות: שיש לפעול על נפש-הבהמית, שתהיה שווה לנפש-האלוקית.

אחר מספר ימים ישב ר' נחום זוין וכתב לרבי כדלהלן: "ביום חמישי כשהייתי ב'יחידות' שאל כ"ק אד"ש על הלימוד של כמיתת בעלים כך מיתת השור הרי בבעלים זה דיני נפשות ובשור זה דיני ממונות ולא הוזכר ברש"י או בתוספות באיזה מקום דהוי גזירת-הכתוב ואם כן איך למדים זה מזה.

"וראיתי עכשיו בירושלמי סנהדרין פ"א הלכה ב' ששם הוזכר לימוד זה בתורת היקש "הקש מיתת בעלים למיתת שור", וב'פני משה' שם: 'יומת – להיקשא הוא דאתא'. וכן ברש"י סנהדרין לו עמוד ב' בדיבור-המתחיל 'לא תטה' גם כן הוזכר דהאי לימוד הוי היקשא וכן גם משמע מהתוספות סנהדרין טו עמוד ב' בדיבור-המתחיל אימא. "ובאנציקלופדיא תלמודית הוזכר בהיקש שורו, לתת בזה מה שכתוב בזה, אף-על-פי שאינם שוים במהות עצמם. ובשל"ה חלק תורה שבעל-פה בבאור בברייתא של רבי ישמעאל הביא מ'ספר הכריתות' בזה הלשון: "עזב ר' ישמעאל אותם המדות משום דלא חשיבי מדות אלא כמאן דכתיבי בקרא בהדיא כמו היקש וזולתו".

"וראיתי בתשובות נודע ביהודה (תנינא חלק חושן משפט תשובה ז' בהגהה שם בסופה) שכתב דגבי שור יש לנו היקש כמיתת בעלים כך מיתת השור והוי גזירת-הכתוב. והנה מה שמצינו בקידושין טז ע"א לגבי שטר מנא לי' ואמרו הקישה הכתוב לאחרת ושאלו: אלא למאן-דאמר אב כותבו מאי איכא למימר, ובריטב"א שם בדיבור-המתחיל הניחא הסביר דאי אפשר להקיש, דהא לא דמי כלל אין משם ראיה לכאן, ששם הפירכא היא לא מצד דלא דמי במהות עצמם, אלא מצד שאין זה אותו מעשה כמו באחרת מה שאין כן בנידון-דידן מאחר ואחר ההיקש אותו מעשה יהי' גם בשור אם-כן לזה בא ההיקש אעפ"י שאינם דומים במהות עצמם...".

נראה שה'יחידות' התקיימה שבוע לפחות לפני ו' שבט תשכ"ו, כלומר: ביום חמישי כ"א טבת, ואולי שבוע קודם לכן. במהלך ימי השבוע שלאחר מכן, כתב ר' נחום זוין לרבי את תגובתו. לפני כן הספיק לשגר גם לסבו את תוכן שאלת הרבי ואת תוכן הדברים שהוא מתכוון לכתוב לרבי.

עוד טרם קיבל את תשובת סבו הכניס לרבי את מכתבו, והרבי השיב לו תשובה נפלאה, שנדפסה ב'לקוטי שיחות' כרך וא"ו (שיצא לאור בשנת תשל"ג) עמ' 330-329. הרבי מתח קו תחת המילים "ולא הוזכר ברש"י או בתוספות באיזה מקום דהוי גזירת הכתוב" וכתב בהרחבה (תוכן הדברים):

מכך שרש"י ותוספות לא ציינו זאת, מובן שאכן אין זו גזירת הכתוב. ומכל מקום, אפשר ללמוד מיתת השור ממיתת הבעלים, והסברא בזה היא כה פשוטה – עד שאפילו רש"י ותוספות לא מצאו לנכון לפרטה מרוב פשטותה.

והיא: קביעת התורה, "השור יסקל וגם בעליו יומת", הגדרתה, שבעת שהשור ממית חוטא גם בעליו, וחטא שניהם נעשה באותה פעולה, ואין להפריד בין דיון על השור לדיון על בעליו.

בהמשך התייחס הרבי לדברי הירושלמי, אותם ביאר בפשטות, ודחה את פירושו של ה'פני משה'.

 - והדברים נדפסו מהעתקה הן בלקו"ש והן באגרות-קודש (כרך כד שהופיע בשנת תשנ"ח עמודים נט-ס). ונפלו בשניהם טעויות-דפוס (כן הועתקו ב'חידושים וביאורים בש"ס כרך ג' (קה"ת תשמ"ז) סימן מז עמודים רכב-רכג).

"לא זכיתי להבין פירוש ה'פני משה'... פירוש הירושלמי כפשוטו".

תוכן הדברים:

בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב איתא: "שור הנסקל כולו ממון הוא וגזירת הכתוב שיסקל".

וביאר ה'פני משה', שגזירת הכתוב היא לא רק על עצם סקילת השור, אלא על כך שהשור יסקל על-ידי בית דין של עשרים ושלושה.

ומקשה הרבי:

אבל לא זכיתי להבין פירוש ה'פני משה'", שהרי, "אם-כן העיקר (דמיתתו בכ"ג) חסר בירושלמי!". כלומר: לפי פירושו, היה צריך להיות לשון הירושלמי: "שור הנסקל ממון הוא, ודין הוא שיהא נידון בשלושה, וגזירת הכתוב שיהיה נידון בכ"ג.

ועוד כמה דיוקים לפי פירוש ה'פני משה' שאינם מתאימים.

ולכן קובע הרבי:

ולפי-עניות-דעתי פירוש הירושלמי [הוא] כפשוטו: "שור הנסקל כולו ממון הוא" – וממון בכל התורה "ענשו" גם-כן ממון ("שלם ישלם"), אלא דכאן גזירת-הכתוב דממון זה עונשו שיסקל גם כן... ועל-פי-זה יומתק לשון הירושלמי שור הנסקל כולו ממון הוא, וק"ל.

הסבר:

סקילת השור בכ"ג איננה משום 'דיני נפשות', שהרי גם זה הוא דין ממון, רק שיש כאן גזירת הכתוב שייסקל – היינו שהממון ייסקל – ואעפ"כ הדיון הממוני הזה הוא בכ"ג. ואכן, בירושלמי שם איתא שגם הדיון הממוני על הכופר צריך להיות בכ"ג, ואין חילוק ביניהם.

(והרבי הסביר את ההבדל שבין הבבלי שם לא נזכר כלל גזירת-הכתוב כהירושלמי).

מכתב מירושלים הוכנס לרבי

בינתיים הגיע מכתבו של הסבא הרה"ג ר' שלמה יוסף זוין מ"יום ה' ו' שבט תשכ"ו" (נדפס ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו חוברת כב (ניסן תשמ"ב) עמודים 27-26): "והנה כתבת שכ"ק שליט"א שאל... ואמרת שזהו היקש וגזירת-הכתוב... וכתבת מכמה-מקומות שמבואר שזהו היקש".

הרב זוין מבסס את שאלת הרבי:

"וכתבת... זה לא מספיק, כי אני מבין שאלת כ"ק, שבבעלים יש טעם מיוחד להצריך סנהדרין כ"ג מ"ושפטו העדה והצילו העדה", כמבואר ברפ"ק דסנהדרין, וא"כ זהו ענין של הצלת נפשות... ומכיון שכן, הרי בהיקש כשיש טעם מיוחד בהמלמד שאינו בהלמד אין למדים...".

על ביאורו של הרבי עפ"י חסידות ("ומה שאמר כ"ק ע"פ חסידות שנפש-הבהמית יהא שוה לנפש-האלקית כו'") הגיב הרב זוין: "זהו דבר יקר".

אבל את מה ש"יש להבין גם מבחינת ההלכה" – הציע הרב זוין לתרץ – לאור דברי הרשב"א בחידושיו למסכת בבא קמא קיב, א. שמהם עולה: "לא הדינים של בעלים שיהא בשור אלא כל הגדר של מיתת השור, שזהו דיני נפשות, ואם כן שייך גם בשור והצילו העדה, שהרי זהו כל הלימוד ששור נקרא דיני נפשות".

ר' נחום זוין הכניס את מכתבו של הרב לרבי והרבי הגיב עליו (הדברים נדפסו בלקו"ש שם עמ' 331 ובאג"ק שם עמ' ס'):

כדברי הרשב"א לבבא קמא קיב, א – באם נפרשו כפשוטם (כמבואר במכתב המצורף בזה) שמיתת השור –  מצד עצמו נחשבת כמיתת בעלים (לא מפני שהוא חיי הבעל, כנ"ל במכילתא שמות רבה הובאו ברמב"ן לבשלח יז, ג). אלא שלפי זה – זהו גזירת הכתוב שאין כמוהו ולא דומה לה. אין כל הסברה שרק דין כ"ג [עשרים ושלשה] יש בשור הנסקל ולא שאר עשרה דברים שבדיני נפשות (סנהדרין לו, ב);

בפרט צריך-עיון-גדול על פי זה בלשון רש"י שם ד"ה לא: ...דשקלא-וטריא כזו שייכת לענין שבסברא ולא בגזירת-הכתוב (ובפרט גזירת-הכתוב כהנ"ל – שהוא היפך הסברא) ולכן פירשתי דמיתת השור הוי דיני נפשות מפני שאז "גם בעליו יומת" ולא מצד עצמו (וככתבי מאז) וגם בהרשב"א יש לפרש כן.

לפני כן ניסה הרבי לתרץ עפ"י המכילתא, שבהמתו של אדם נחשבת לחייו... – אך דחה זאת:

דאם-כן הי' צריך להיות כדיני נפשות גם בדיני מיתת שורו שמסרו לשומרים וכיוצא-בזה.

בשולי הדברים, חשוב לתקן ולעדכן לפחות 4 עובדות:

1) מדובר בשני מענים – כפי שהרבי מציין במענה על דברי הגרש"י "וככתבי מאז"; ועל דברי הסב ציין הרבי לנכד "במכתב המצורף בזה".

2) התאריך שמופיע באגרות-קודש אינו מדוייק (בלקוטי שיחות אכן לא צויין תאריך), כי בתאריך זה כתב הרב זוין לנכדו את תגובתו, המכתב הגיע לפחות שבוע לאחר מכן. ובינתיים כבר הגיב ר' נחום בכתב על דברי הרבי ב"יחידות" שעליה הגיב הרבי מיד – במענה ארוך, כנ"ל. ואילו מכתב הסב הוכנס לרבי רק אחרי הגעתו לארה"ב.

3) העובדה שצויינה באג"ק שם: "והוא מענה להאברך ר' נחום שי' זוין" נכונה, אך ההמשך "לשאלתו: איך אפשר ללמוד" אינו נכון כי זו הייתה שאלת כ"ק.

4) בספר 'שמן ששון מחבריך' (תשנ"ח) כרך ב' עמ' 108 כתב שדברי הרבי בשני המענים הם תגובה לדברי הסב הגרש"י זוין, ולא היא, רק המענה השני נסוב לדברי הגרש"י.