לעתיד לבוא יתגלו טעמי המצוות, ואילו כיום רק מקצת המצוות מובנות לנו, ואילו מצוות אחרות איננו מבינים כלל את טעמיהן. האם אי-ידיעת הטעם פוגמת ביכולתנו לקיים כראוי את המצוות, או אולי העיקר הוא לקיים את המצוות מתוך קבלת עול מוחלטת, וממילא אין משמעות לידיעת הטעם?
בסוגיה זו דן הרמב"ם ב'שמונה פרקים' שלו (פרק ו). הוא מביא בתחילה את הפסוק: "נפש רשע איוותה רע" (משלי כא,י), ומסביר שכאשר יש בליבו של אדם תשוקה ותאווה לדבר עבירה, אף-על-פי שלא עולה על דעתו לעשותה בפועל – הוא רשע. בהמשך מביא הרמב"ם מאמר חז"ל הסותר לכאורה את הפסוק הנ"ל. רבי שמעון בן-גמליאל אומר: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי". נמצא שהשלמות היא דווקא כאשר האדם מתאווה לדבר עבירה, וכופה את רצון ה' על רצונו האישי.
דרושה הזדהות
מסביר הרמב"ם שאין סתירה בין הדברים. הפסוק במשלי מכוּון למצוות השכליות, איסורי גניבה, גזל, רצח וכדומה. אם יאמר האדם 'אפשי' על דברים כאלה – הרי הוא אדם מושחת. ואולם במצוות העל-שכליות, שאין להסבירן הסבר הגיוני – אותן האדם צריך לקיים אך ורק מפני שכך ציווה הקב"ה, ולא על בסיס שכלו והבנתו. עליו לומר: "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי".
משמעות הדברים במבט שטחי היא, שאת המצוות השכליות (כיבוד אב ואם, הימנעות מגזל ורצח וכדומה) צריך האדם לקיים מפני שההיגיון האנושי מחייב את קיומן. והרי ידוע שהיסוד לקיום כל המצוות, גם השכליות, צריך להיות הציווי האלוקי ולא ההבנה האנושית. אם כן, למה לא יוכל אדם לומר 'אפשי' גם במצוות השכליות?!
מסבירה תורת החסידות, שמשמעות דברי הרמב"ם עמוקה יותר. ודאי שכל מצווה, גם מצווה שכלית, צריך לקיים אך ורק בגלל ציווי ה'. הרמב"ם אינו מדבר על המניע לקיום המצוות הללו, אלא על מהות הציווי. במצווה שכלית חלק מהמצווה הוא שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שלא תהיה לו שום תאווה ומשיכה לחטא.
היסוד: קבלת עול
בכל מצווה יש הצד המעשי והצד הנפשי – התחושה שצריכה להיות בנפש האדם. במצווה על-שכלית רצון ה' הוא שהתחושה בשעת קיומה תהיה התבטלות וקבלת עול מוחלטת. ואולם במצוות השכליות לא דיי בעצם הקיום המעשי, אלא יש צורך שהאדם יזדהה עמן בתוך נפשו, עד שהוא עצמו, מבחינת אישיותו הפנימית, ירגיש שכיבוד אב ואם הוא הכרחי וטבעי, וגניבה וגזל הם דבר שלילי ומושחת.
בעבודת ה' דרושה התבטלות מוחלטת לקב"ה, מתוך כפיית מרותו של הקב"ה על האישיות הפרטית; ובה בעת צריכה עבודת ה' לזכך ולעדן את אישיותו של האדם ולשנות את כוחות נפשו. לכן נתן לנו הקב"ה שני סוגים של מצוות: מצוות שכליות ומצוות על-שכליות. המצוות השכליות נועדו לזכך ולעדן את כוחות נפשו של האדם, כל מצווה על-פי אופייה ותוכנה; ואילו המצוות העל-שכליות נועדו לטעת בנפש האדם את ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'.
שתי הגישות הללו שלובות זו בזו, ושתיהן צריכות לבוא לידי ביטוי בקיום התורה ומצוותיה. פרשת פרה מדגישה את היסוד העל-שכלי ואת חשיבותה של קבלת העול בעבודת ה', אך בה בעת יש צורך שהתורה והמצוות יחדרו גם לתוך אישיותו והכרתו של האדם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
