עבודת ישראל נחלקת לשתיים - עבודה ד"ארץ ישראל" בענייני קדושה ועבודה ד"חוץ לארץ" בענייני חול * חלוקה זו קיימת גם בזמן - עבודת יום השבת ועבודת ששת ימי השבוע * עניין זה חודר אף לגדרי המקום, כאשר יהודי על-ידי עבודתו קובע את מהותו ושמו של המקום שבו הוא נמצא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסיום וחותם¹ פרשת השבוע² נאמר "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים", ומפרש רש"י: "ויפגעו בו מלאכי אלוקים - מלאכים של ארץ-ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ",  "מחניים - שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ-ישראל שבאו לקראתו".

ובביאור הכרחו של רש"י לפרש כל הנ"ל בפשוטו של מקרא³ - יש לומר בפשטות:

בתחילת הפרשה⁴ נאמר "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", ומפרש רש"י: "עולים תחילה ואחר-כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו", ומסתבר בפשטות שמלאכים אלה (מלאכי חוצה לארץ) נלוו אליו והיו עמו כל משך הזמן שהיה בחוץ לארץ לשומרו כו'⁵.

ועל-פי זה אינו מובן מה שכתוב בסיום הפרשה "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים", שבלכתו לדרכו פגעו בו מלאכי אלוקים - הרי "מלאכי אלוקים" היו עמו גם מקודם לכן?!

ומתרץ רש"י⁶ ש"ויפגעו בו מלאכי אלוקים" הם מלאכים אחרים (שלא היו עמו עד עתה) - "מלאכים של ארץ-ישראל", שבלכתו לדרכו לארץ-ישראל, "באו לקראתו ללוותו לארץ"⁷.

וממשיך בכתוב "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה" (לשון יחיד) - הוא המחנה דמלאכי ארץ-ישראל שנוסף על המחנה דמלאכי חוצה לארץ שבאו עמו, ולכן "ויקרא שם המקום ההוא מחניים", על-שם "שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ-ישראל שבאו לקראתו".

והשינוי בין התחלת הפרשה לסיומה⁸:

בהתחלת הפרשה נאמר ש"מלאכי אלוקים עולים ויורדים", "עולים תחילה ואחר-כך יורדים, היינו, שתחילה עלו לרקיע מלאכי ארץ-ישראל שליווהו בארץ, ואחר-כך ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחוץ לארץ - שלא היה משך זמן שהיו עמו ב' סוגי המלאכים. ובסיום הפרשה נאמר "ויקרא שם המקום ההוא מחניים", על-שם שתי מחנות, של חוצה לארץ... ושל ארץ-ישראל", שרק במקום זה היו שתי המחנות של המלאכים באותו זמן.

ב. ובהקדם הידוע שכל ענייני התורה (גם הסיפורים שבתורה⁹) הם הוראות נצחיות¹⁰ בעבודת בני-ישראל, ובפרט הסיפורים אודות האבות¹¹, ש"מעשה אבות סימן¹² לבנים"¹³, הוראה ונתינת-כוח לבני-ישראל בכל הזמנים¹⁴ - שעל-פי זה יש לומר, שבעניין ד"ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים גו' ויקרא שם המקום ההוא מחניים" נרמז סדר העבודה דכל אחד ואחד מישראל במשך כל הדורות¹⁵.

וביאור העניין:

כל אחד ואחד מישראל כלול מנשמה וגוף - נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"¹⁶, שירדה ""מאיגרא¹⁷ רמה לבירא עמיקתא"¹⁸, לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ונתלבשה בגוף גשמי וחומרי, אשר, גם לאחרי ירידת והתלבשות הנשמה בגוף הרי הם בריחוק הערך זה לזה בדוגמת ריחוק הערך שבין ארץ-ישראל לחוץ לארץ, כי, הנשמה גם בירידתה למטה "(נשמה שנתת בי) טהורה היא"¹⁹, כמו ארץ-ישראל שהיא ארץ קדושה וטהורה, ואילו הגוף נקרא "משכא דחויא"²⁰, כמו חוץ לארץ (שגושה ואווירה טמא)²¹.

ובהתאם לכך נחלקת גם העבודה דכל אחד ואחד מישראל לב' חלוקות (כלליות) - העבודה דארץ-ישראל, בענייני קדושה (שעיקרה מצד הנשמה), והעבודה דחוץ לארץ, בענייני חול (שעיקרה מצד הגוף), אשר, ב' חלוקות אלה ישנן גם בזמן - העבודה דיום השבת בענייני קדושה (מלאכת שמים), והעבודה דששת ימי השבוע (שעיקרה) בענייני חול, כמו שכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"²², "שש²³ שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"²⁴.

ועל-פי זה מובן שבעבודת כל אחד ואחד מישראל²⁵ ("ויעקב הלך לדרכו") ישנו העניין ד"מחניים", "שתי מחנות (של מלאכים), של חוצה לארץ... ושל ארץ-ישראל":

ידוע²⁶ שמכל מעשה ועבודה דכל אחד ואחד מישראל נברא מלאך וכיוון שאצל כל אחד ואחד מישראל ישנם ב' סוגי עבודה, עבודה דחוץ לארץ ועבודה דארץ-ישראל, יש אצלו ב' מחנות (סוגים) של מלאכים, מלאכי חוץ לארץ (מהעבודה דחוץ לארץ) ומלאכי ארץ-ישראל (מהעבודה דארץ-ישראל)²⁷.

ונוסף לכך שהעניין ד"מחניים" (שתי מחנות של מלאכים) הוא ב(עבודת) כל אחד ואחד מישראל , הרי הוא פועל גם בהמקום שנמצא בו (חלקו בעולם) - "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" - שנעשה בעל-הבית על המקום. שלכן הוא הקובע את שם המקום, שמחיה ומהוה (ומורה על תוכנו של) המקום²⁸, והשם שקורא הוא "מחניים", על-שם שתי המחנות של המלאכים - שבזה מודגש שעניינם של שתי המחנות של המלאכים (שנעשו על-ידי עבודתו בענייני ארץ-ישראל וחוץ לארץ) נמשך וחודר בגדרי העולם ("המקום"), עד כדי כך שנעשה שמו של המקום.

ג. ויש להוסיף בביאור העניין ד"ויפגעו בו מלאכי אלוקים גו' מחניים" בעבודת האדם - שהעבודה ד"שתי המחנות" ("של חוצה לארץ ושל ארץ-ישראל", עבודת הגוף ועבודת הנשמה) היא באופן שניכר ונרגש העילוי ד"מלאכי אלוקים":

"אלוקים" הוא א' מז' שמות שאינם נמחקים²⁹, ופירושו מלשון כוח וחוזק³⁰, "תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם"³¹. ומזה מובן הפירוש ד"מלאכי אלוקים" בעבודת האדם - שהעבודה היא מתוך כוח וחוזק, היינו, עבודה מתוך יגיעה גדולה, על-ידי תוספת כוח וחוזק, ועד לכוח וחוזק (שמתבטא ביגיעה שהיא) למעלה מגדרי האדם³².

ועניין זה מודגש גם בתואר "עובד אלוקים" - על-שם העבודה והיגיעה, הן בעבודת הגוף (מלאכי חוץ לארץ) והן בעבודת הנשמה (מלאכי ארץ-ישראל) :

בעבודת הגוף - כפי שמבאר רבנו הזקן בתורה-אור³³ בפירוש הכתוב³⁴ "שש שנים יעבוד", ש"יעבוד הוא מלשון עבוד עורות³⁵... עורות עבודין שעלו מן הרחצה כו'", דקאי על העבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית, שמפני חומריותם וגסותם צריך להיות הבירור והזיכוך שלהם על-ידי עבודה ויגיעה עצומה בדוגמת העבודה דעיבוד עורות, שהיא עבודה קשה, ועוד וגם זה עיקר - שהיא עבודה בזויה, שלכן, "אין מעמידין מלך ולא כהן גדול... בורסקי (מעבד עורות)... הואיל ואומנתם נקלה העם מזלזלין בהם"³⁶.

ובעבודת הנשמה - כפי שמבאר רבנו הזקן בתניא³⁷ בפירוש מאמר רז"ל³⁸ על הכתוב³⁹ "ושבתם וראיתם גו' בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", ש"עובד אלוקים היינו, מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד", כלומר אף-על-פי ש"לא⁴⁰ עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן, ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומיה מגירסא"⁴¹ ("תורתו אומנתו"⁴²), מכל-מקום, כיוון ש"שונה פרקו מאה פעמים לבד", כפי ש"היתה הרגילות (בימיהם) לשנות כל פרק מאה פעמים" (שעל-ידי זה נחקק במוח הזכרון בשלימות), ואינו מתייגע "לשנות טבע הרגילות", נקרא "לא עבדו", כי, התואר "עובד אלוקים" (לשון הווה) שייך רק על עבודה ויגיעה לשנות טבע הרגילות (כולל גם טבע ורגילות דקדושה), שהיא עבודה קשה ביותר, על-דרך ובדוגמת היגיעה שבעיבוד עורות⁴³.

ד. ובעומק יותר:

תוכן ונקודת ה"עבודה" ("עובד אלוקים") היא בכל ענייני העבודה (עבודת הגוף ועבודת הנשמה) - עבודה ויגיעה מתוך כוח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם ("מלאכי אלוקים"⁴⁴), אשר, עניין זה בא בכל עבודה לפי עניינה: בעבודת הגוף ונפש הבהמית - בבירור וזיכוך החומריות והגסות באופן של עיבוד עורות, ש"על-ידי העיבוד משתנים הרבה למעליותא"⁴⁵, היינו, שהעבודה היא באופן שיוצא ומתעלה מגדרי הגוף ונפש הבהמית; ובעבודת הנשמה (לאחרי שלימות עבודתו בבירור וזיכוך החומריות, שאז עבודתו היא בענייני קדושה, "תורתו אומנתו") - בשינוי טבע הרגילות דקדושה, היינו, שיוצא ומתעלה גם מהציור דטבע הרגילות דקדושה עד לדרגה שלמעלה מציור והגבלה, אשר, ריחוק הערך שביניהם הוא עד כדי כך שבשביל זה יש צורך בעבודה שהיא בדוגמת עיבוד עורות⁴⁶.

בסגנון אחר קצת:

גם בעבודת הגוף ונפש הבהמית עיקר ההדגשה היא (לא כל-כך בבירור וזיכוך החומריות והגסות, אלא) בהיציאה מגדרי מציאותו, אלא, כיוון שגדר מציאות הגוף ונפש הבהמית הוא עניין החומריות, מתבטאת היציאה מגדרי מציאותו בבירוך וזיכוך החומריות.

ולכן, גם לאחרי שהשלים העבודה דבירור וזיכוך חומריות הגוף ונפש הבהמית, ועיקר התעסקותו היא בעבודה בענייני קדושה (עבודת הנשמה), צריך להמשיך בעניין ה"עבודה" - לצאת מגדרי מציאותו בהווה, על-ידי שינוי טבע הרגילות דקדושה, ומוסיף והולך בהיציאה מגדרי מציאותו (בקדושה גופא) בעילוי אחר עילוי, עד אין-סוף.

ועוד וגם זה עיקר: המשך עבודתו בשינוי טבע הרגילות דקדושה מהוה הוכחה גם על שלימות עבודתו בבירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית - שעבודתו בבירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית אינה מפני הטבע דנפש האלוקית (היפך טבע החומריות דהגוף ונפש הבהמית), וראיה לדבר, שגם לאחרי שלימות העבודה בבירור הגוף ונפש הבהמית, עובד עבודתו בענייני קדושה באופן שמשנה טבע הרגילות דקדושה, שמזה מוכח, שגם עבודתו לפני זה היתה (לא מפני הטבע דנפש האלוקית, אלא) מפני היותו "עובד אלוקים"⁴⁷, באופן שלמעלה מההגבלה דגדרי מציאותו, מצד ה"מלאכי אלוקים"שלו.

ה. ויש להוסיף, שהתנועה שלמעלה מהגבלה (נקודת ותוכן העבודה) היא גם בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית⁴⁸ - ובשתיים: (א) העדר ההגבלה בנוגע לריבוי ענייני העבודה, ועד שבכל פעולה ניכר ונרגש שהיא גם הכנה לפעולה נוספת⁴⁹, (ב) העדר ההגבלה בנוגע למעלת ואיכות הבירור והזיכוך, שמוסיף והולך בבירור לאחרי בירור, לברר ולזכך גם ישות ומציאות שבדקות.

ויש לומר, שב' עניינים אלה מרומזים בסימני טהרה דבהמות (כולל גם הרמז בנוגע ל"בהמה" שבאדם, נפש הבהמית) - "מפרסת פרסה... מעלה גרה"⁵⁰.

ובהקדם המבואר במקום אחר⁵¹ ש"סימנים" אלה הם לא רק בירור שישנה הטהרה, אלא גם גורמים הטהרה להיותם ממהות הטהרה⁵², היינו, תכונות של טהרה, שלכן ראויים הם למאכל שיהיה דם ובשר כבשרו דבני-ישראל, ועל-פי זה יש לומר גם בנוגע לסימני טהרה דנפש הבהמית:

הצד השווה דמפרסת פרסה ומעלת גרה הוא עניין הכפל: מפרסת פרסה, "סדוקה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי תפרנין"⁵³ - שמחולק לשתיים. ומעלת גרה, "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטוחנו הדק"⁵³ - שלאחרי לעיסת המאכל חוזרת ולועסת המאכל פעם שנייה. ועניין ה"כפל" מורה על תנועה שלמעלה מהגבלה, כי, הפירוש ד"כפל" הוא לא רק עוד פעם אחת, אלא כולל גם כל ענייני הוספה בעילוי אחר עילוי.

ותנועה זו דהעדר ההגבלה היא בשתיים: (א) "מפרסת פרסה"⁵⁴ - שכאשר פוסע פסיעה לצאת לעבודתו בחלקו בעולם, ניכר שזוהי פסיעה שכוללת שתי פסיעות, היינו, שחושב כבר אודות פעולה נוספת ונעלית יותר, שזהו עניין העדר ההגבלה בנוגע לריבוי ענייני העבודה, (ב) "מעלת גרה" - שבירור וזיכוך והעלאת ה"בהמה" (נפש הבהמית) להיות דם ובשר כבשרו  דהאדם (שזהו עניין האכילה⁵⁵) הוא באופן שאינו מסתפק בבירור ראשון אלא מוסיף בירור שני, שזהו עניין העדר ההגבלה במעלת ואיכות הבירור גם בדקות.

ו. על-פי זה יש לבאר העניין ד"ויקרא שם המקום ההוא מחניים" - שבמקום זה היו שתי המחנות של המלאכים, מלאכי חוץ לארץ ומלאכי ארץ-ישראל, גם יחד:

קריאת שם המקום "מחניים" על-שם שתי מחנות שנמצאים במקום זה באותו זמן, מדגישה, שהעבודה במקום זה היא באופן כפול, שמורה על תנועה שלמעלה מהגבלה, כנ"ל.

ובפשטות - שגם בהיותו בחוץ לארץ, שעוסק בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית, נרגש אצלו (לא רק הכוח והחוזק דמלאכי חוץ לארץ הדרוש לעבודה זו שעוסק בה עתה, אלא גם) הכוח והחוזק דמלאכי ארץ-ישראל בנוגע לעבודת הנשמה, היינו, שעבודתו בבירור הגוף ונפש הבהמית היא באופן שניכרת ונרגשת בה (לא כל-כך בירור וזיכוך החומריות, אלא בעיקר) תנועה של יציאה מההגבלה דגדרי מציאותו, שלכן גם לאחרי שיושלם בירור הגוף ונפש הבהמית (העבודה דחוץ לארץ בכוח מלאכי חוץ לארץ), בוודאי לא יסתפק בעבודה שמצד טבע הרגילות דקדושה, אלא יוסיף בעבודתו באופן של שינוי טבע הרגילות דקדושה, בכוח "מלאכי אלוקים" דארץ-ישראל.

וכיוון שהחידוש שב"מחניים" (שתי מחנות) הוא שגם ב(עבודה ד) חוץ לארץ ישנם (לא רק מלאכי חוץ לארץ, אלא גם) מלאכי ארץ-ישראל⁵⁶, לכן:

בסיום הפרשה, כשיעקב הלך לדרכו, בהיותו עדיין בדרך (לפני שנכנס ממש לארץ-ישראל - ), בחוץ לארץ - מדגישים החידוש ד"ויפגעו בו מלאכי אלוקים", שעוד בהיותו בחוץ לארץ פגעו בו כבר המלאכים של ארץ-ישראל, ועד ש"ויקרא שם המקום ההוא מחניים",  שנרגש במקום ההוא (חוץ לארץ) הפעולה ד"שתי מחנות", מלאכי חוץ לארץ וגם מלאכי ארץ-ישראל;

מה-שאין-כן בהתחלת הפרשה, בהיותו בארץ-ישראל (ובארץ-ישראל עצמה במקום המקודש ביותר, "בית אלוקים... שער השמים") - אין צורך (וחידוש) שנוסף על מלאכי ארץ-ישראל יהיו גם מלאכי חוץ לארץ, "כיוון דמלאכי חוץ לארץ גריעי ממלאכי ארץ-ישראל"⁵⁷, ואדרבה, "אין זה מכבוד מלאכי ארץ-ישראל שיתחברו אליהם מלאכי חוץ לארץ"⁵⁸, ולכן לא היו שתי מחנות ביחד, אלא "עולים (תחילה ואחר-כך) ויורדים", "מלאכים שליווהו בארץ... עלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא, ז' בכסלו ה'תנש"א; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך א, עמ' 345-351)

----------

1) להעיר ממארז"ל "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב,א)

2)  לב,ב-ג.

3) ועד שאינו מקדים "רבותינו דרשו" (וכיו"ב). שזוהי "אגדה המיישבת דברי המקרא" (פרש"י בראשית ג,ח. ועוד) אלא פשוטו של מקרא ממש.

4) כח,יב.

5) וכמו שכתוב בהמשך הכתובים (שם,טו) "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" - ששמירה זו היתה (בפשטות) על-ידי "מלאכי אלוקים".

6) וכדרכו בכ"מ - ללא הקדמת השאלה.

7) ואף שמלאכי ארץ-ישראל אין יוצאים חוצה לארץ (ואיך יצאו לקראתו לחוץ לארץ) - ה"ז רק ביציאה שהיא בשביל להשאר שם משך זמן, מה-שאין-כן היציאה "ללוותו לארץ" שמלכתחילה אינה בגדר של יציאה מן הארץ (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ה עמ' 150 ואילך , וש"נ).

8) כקושיית מפרשי רש"י (משכיל-לדוד פרשתנו כח,יב. נחלת-יעקב סוף פרשתנו. ועוד) - והבא לקמן הוא (בעיקר) בנוגע ללימוד והוראה בעבודת האדם, כדלקמן בפנים.

9) ראה זח"ג קנב,א. מכתבי-תורה (להרגצ'ובי) מכתב צט.

10) שהרי התורה היא נצחית (תניא רפי"ז. ובכ"מ). כולל גם ההוראות שבתורה מלשון הוראה (ראה זח"ג נג,ב. ועוד), שהם הוראות נצחיות.

11) ובפרט יעקב - "בחור שבאבות" (ב"ר רפע"ו). - ולהעיר מאגה"ק (ס"ז) ש"נשמתו (של יעקב).. כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם".

12) לא רק "סימן" שמברר הדבר. אלא גם "סימן" שפועל ועושה הדבר, כבסימני טהרה - ראה לקמן ס"ה.

13) ראה תנחומא לך-לך ט. ב"ר פ"מ. ו. רמב"ן לך לך יב,ו. לקו"ש חט"ו עמ' 76, וש"נ.

14) ובהדגשה יתירה בזמן שבו קורין (ולומדים) עניין זה בתורה - ראה לקמן ס"ט.

15) ויומתק יותר - שכל אחד ואחד מהם  נקרא בשם "ישראל"*, שמו של יעקב** שעל-פי זה מובן ש"ויעקב הלך לדרכו וגו' מחניים" קאי (גם) על כל אחד ואחד מישראל

*) ועד ש"אע"פ שחטא שישראל הוא" (סנהדרין מד, רע"א).

**) ובזה גופא - שם המעלה דיעקב, היינו, לא כפי שנקרא "יעקב" מלשון "עקב" (ועד ש"ידו אוחזת בעקב עשו" (תולדות כה,כו) אלא כפי שנקרא "ישראל", מלשון "ראש" (ועד - "לי ראש" (דרמ"צ יד, סע"ב - בשם הזוהר)), על-שם "כי שרית עם אלוקים גו'" (וישלח לב,כט).

16) תניא רפ"ב

17) ע"פ ל' חז"ל - חגיגה ה,ב.

18) כמרומז גם בהתחלת פרשתנו: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - שרומז על יציאת הנשמה ממקורה ושרשה ("באר שבע") לירד למטה מטה ("חרנה"), כמשנת"ל בארוכה (קונטרס משיחות ש"פ תולדות. וש"נ).

19) נוסח ברכות-השחר (ברכות ס,ב).

20) ראה תקו"ז תכ"א (מח,ב). ע"ח שער קיצור אבי"ע פ"ב. תניא פל"א (בשם הזוהר). רפמ"ז. וראה ספר-החקירה להצ"צ סח,א ואילך.

21) ראה שבת טו,ב. גיטין ח, סע"א ואילך. רמב"ם הל' טומאת מת רפי"א.

22) יתרו כ,ט.

23) בהר כה,ג.

24) ומ"ש בהתחלת העניין "ושבתה הארץ שבת לה'" - ה"ז הכוונה והתכלית דכללות העבודה. אבל העבודה בפועל במשך ה"שש שנים" היא ב"שדך" וב"כרמך", ענייני חול.

25) ויש לומר, שהעניין ד"מחניים" ישנו גם לפני התחלת העבודה - כי, "לכל איש ישראל... יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה כו' ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא ספ"א ורפ"ב), די"ל  שגם הנפש שמצד הקליפה היא בכלל "מלאכי* אלוקים"** (כמו שהמלאך שהוא "שרו של עשו" נקרא בשם "אלוקים" (וישלח לב,כט-לא. לג,י ובפרש"י)).

*) ולהעיר שגם כוחות הטבעיים (ובכללם כוחות האדם) נקראים לפעמים בשם "מלאכים" (ראה מו"נ ח"ב פ"י, וראה לקו"ש ח"ה עמ' 320).

**) אלא שעיקר ושלימות העניין ד"מלאכי אלוקים" הוא בנוגע להנשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" (וראה לקמן הערה 27).

26) ראה מפרשי המשנה אבות פ"ד מי"א.

27) וכיוון שהעבודה דארץ-ישראל היא נעלית יותר מהעבודה דחוץ לארץ, מובן, שמלאכי ארץ ישראל הם בדוגמא נעלית יותר ממלאכי חוץ לארץ .

ועל-פי זה יומתק דיוק ואריכות לשון הכתוב "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה" - שבראותו את מלאכי ארץ-ישראל ("ויפגעו בו מלאכי אלוקים") שניתוספו על מלאכי חוץ לארץ שהיו עמו עד עתה. אזי "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה. שמחנה זה (דווקא) של מלאכי ארץ-ישראל הוא "מחנה אלוקים" לאמיתתו ובשלימותו.

28) ראה שעהיוה"א פ"א, ובכ"מ.

29) שבועות לה, סע"א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.

30) טור או"ח סוס"ה.

31) טושו"ע ודאדה"ז שם.

32) כלומר: נוסף לכך ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (סוכה נב, רע"ב. וש"נ) "עוזרו" (האדם) דייקא, עזר וסיוע בעבודה שע"פ גדרי האדם - נעשית העבודה מתוך כח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם מתוך כוח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם.

33) משפטים עו,א.

34) משפטים כא,ב.

35) להעיר משיעורי הרמב"ם דימים אלה בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה, שבהם נתבאר גם אופן עיבוד העורות - "לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחילה, ואחר-כך מולחין אותו במלח, ואחר-כך מעבדין אותו בקמח וכו'" (הל' תפילין פ"א ה"ו)

36) קידושין פ"ב. סע"א. רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ו.

37) פט"ו (הובא גם בתו"א שם).

38) חגיגה ט,ב.

39) מלאכי ג,יח.

40) לשון אדה"ז בתניא שם.

41) כולל גם שאין בו עוון ביטול תורה. שלמרות חומר העניין (ראה תניא בתחילתו), "אין אדם ניצול ממנו בכל יום" (שם פכ"ה).

42) שבת יא,א.

43) כלומר, הדימיון הוא בנוגע ליגיעה שבעיבוד עורות בלבד. ולא בנוגע להבירור וזיכוך דעיבור עורות, כיוון שמדובר כאן בטבע ורגילות דקדושה (וראה לקמן הערה 46).

44) ועפ"ז יומתק לשון הכתוב "עובד אלוקים" (ולא "עובד הוי'*) - שבזה מודגש עניין הכוח והחוזק שלצורך העבודה והיגיעה.

*) וראה תניא שם: "ההפרש בין עובד אלוקים לצדיק, הוא, שעובד הוא לשון הווה שהוא באמצע העבודה... אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כו'" - שמשנה (לא רק מ"עובד", לשון הווה, ל"עבד", בשם התואר, אלא) גם מ"(עובד) אלוקים" ל"(עבד) ה'" (וראה גם לקוטי לוי"צ לתניא שם).

45) תו"א שם.

46) ועל-פי זה י"ל שהדמיון הוא לא רק בנוגע ליגיעה שבעיבוד עורות, אלא גם בנוגע להבירור וזיכוך שבעיבוד עורות, כי, לגבי הדרגה שלמעלה מציור והגבלה נחשבת העבודה שע"פ טבע הרגילות דקדושה כמו בדוגמת עורות שצריכים עיבוד.

47) ראה עד"ז תו"א תולדות יט, סע"ב ואילך - בביאור מעשה דר' יוסי בן קיסמא עם רבי חנינא בן תרדיון (ע"ז יח,א) שר"ח שאל "מה אני לחיי העוה"ב". כיוון שהיה מסופק אם עבודתו היא לש"ש בלבד או שמעורב בזה גם טבעו ותכונותיו. ור"י השיב "כלום מעשה בא לידך כו'". שמזה מוכח שעבודתו היא רק לפי שאין בלבו אלא אחד. ללא תערובת טבעו (וראה לקו"ש ח"כ עמ' 306-7).

48) נוסף לכך שהמשך עבודתו בשינוי טבע הרגילות דקדושה מוכיחה שגם עבודתו לפנ"ז (בבירור הגוף ונה"ב) לא היתה מצד הטבע, אלא מפני היותו "עובד אלוקים", כנ"ל ס"ד.

49) ועל-דרך משנת"ל בפירוש ויתן (בוא"ו), "יתן ויחזור ויתן" (פרש"י תולדות כז,כח), שהתחלת הנתינה היא באופן ד"יתן ויחזור ויתן", נתינה כפולה (קונטרס משיחות ש"פ תולדות סי"ב).

50) שמיני יא,ג. ראה יד,ו.

51) ראה צפע"נ לרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות.

52) ראה לקו"ש ח"א עמ' 222 ואילך, ח"ב עמ' 375 ואילך. ועוד.

53) פרש"י שמיני שם.

54) ולהעיר גם מאוה"ת שמיני (ס"ע מה): "הקלוט הוא שמכוין לגשמיות בלבד לתאוות נה"ב, אבל התחלקות הפרסה זהו שאפילו בבחינת מעשה בהמה רצוף עוד כוונה לה'".

55) ולהעיר שמקום האכילה הוא בבית דווקא (בפנים ולא בחוץ) - שהרי "האוכל בשוק דומה כו'" (קידושין מ, סע"ב).

56) מה-שאין-כן ב(עבודה ד) ארץ-ישראל - שאין צורך (וחידוש) במלאכי חוץ לארץ. כדלקמן בפנים.

57) משכיל-לדוד שבהערה 8.

58) נחלת-יעקב שבהערה 8.