חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 ט"ו בחשון התש"פ, 13/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 539 - כל המדורים ברצף


גיליון 539, ערב שבת פ' ויצא, ו' בכסלו ה'תשס"ה (19.11.2004)

דבר מלכות

"מלאכי אלוקים" - עבודה ויגיעה מתוך כוח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם

עבודת ישראל נחלקת לשתיים - עבודה ד"ארץ ישראל" בענייני קדושה ועבודה ד"חוץ לארץ" בענייני חול * חלוקה זו קיימת גם בזמן - עבודת יום השבת ועבודת ששת ימי השבוע * עניין זה חודר אף לגדרי המקום, כאשר יהודי על-ידי עבודתו קובע את מהותו ושמו של המקום שבו הוא נמצא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסיום וחותם1 פרשת השבוע2 נאמר "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים", ומפרש רש"י: "ויפגעו בו מלאכי אלוקים - מלאכים של ארץ-ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ",  "מחניים - שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ-ישראל שבאו לקראתו".

ובביאור הכרחו של רש"י לפרש כל הנ"ל בפשוטו של מקרא3 - יש לומר בפשטות:

בתחילת הפרשה4 נאמר "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", ומפרש רש"י: "עולים תחילה ואחר-כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו", ומסתבר בפשטות שמלאכים אלה (מלאכי חוצה לארץ) נלוו אליו והיו עמו כל משך הזמן שהיה בחוץ לארץ לשומרו כו'5.

ועל-פי זה אינו מובן מה שכתוב בסיום הפרשה "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים", שבלכתו לדרכו פגעו בו מלאכי אלוקים - הרי "מלאכי אלוקים" היו עמו גם מקודם לכן?!

ומתרץ רש"י6 ש"ויפגעו בו מלאכי אלוקים" הם מלאכים אחרים (שלא היו עמו עד עתה) - "מלאכים של ארץ-ישראל", שבלכתו לדרכו לארץ-ישראל, "באו לקראתו ללוותו לארץ"7.

וממשיך בכתוב "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה" (לשון יחיד) - הוא המחנה דמלאכי ארץ-ישראל שנוסף על המחנה דמלאכי חוצה לארץ שבאו עמו, ולכן "ויקרא שם המקום ההוא מחניים", על-שם "שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ-ישראל שבאו לקראתו".

והשינוי בין התחלת הפרשה לסיומה8:

בהתחלת הפרשה נאמר ש"מלאכי אלוקים עולים ויורדים", "עולים תחילה ואחר-כך יורדים, היינו, שתחילה עלו לרקיע מלאכי ארץ-ישראל שליווהו בארץ, ואחר-כך ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחוץ לארץ - שלא היה משך זמן שהיו עמו ב' סוגי המלאכים. ובסיום הפרשה נאמר "ויקרא שם המקום ההוא מחניים", על-שם שתי מחנות, של חוצה לארץ... ושל ארץ-ישראל", שרק במקום זה היו שתי המחנות של המלאכים באותו זמן.

ב. ובהקדם הידוע שכל ענייני התורה (גם הסיפורים שבתורה9) הם הוראות נצחיות10 בעבודת בני-ישראל, ובפרט הסיפורים אודות האבות11, ש"מעשה אבות סימן12 לבנים"13, הוראה ונתינת-כוח לבני-ישראל בכל הזמנים14 - שעל-פי זה יש לומר, שבעניין ד"ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים גו' ויקרא שם המקום ההוא מחניים" נרמז סדר העבודה דכל אחד ואחד מישראל במשך כל הדורות15.

וביאור העניין:

כל אחד ואחד מישראל כלול מנשמה וגוף - נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"16, שירדה ""מאיגרא17 רמה לבירא עמיקתא"18, לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ונתלבשה בגוף גשמי וחומרי, אשר, גם לאחרי ירידת והתלבשות הנשמה בגוף הרי הם בריחוק הערך זה לזה בדוגמת ריחוק הערך שבין ארץ-ישראל לחוץ לארץ, כי, הנשמה גם בירידתה למטה "(נשמה שנתת בי) טהורה היא"19, כמו ארץ-ישראל שהיא ארץ קדושה וטהורה, ואילו הגוף נקרא "משכא דחויא"20, כמו חוץ לארץ (שגושה ואווירה טמא)21.

ובהתאם לכך נחלקת גם העבודה דכל אחד ואחד מישראל לב' חלוקות (כלליות) - העבודה דארץ-ישראל, בענייני קדושה (שעיקרה מצד הנשמה), והעבודה דחוץ לארץ, בענייני חול (שעיקרה מצד הגוף), אשר, ב' חלוקות אלה ישנן גם בזמן - העבודה דיום השבת בענייני קדושה (מלאכת שמים), והעבודה דששת ימי השבוע (שעיקרה) בענייני חול, כמו שכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"22, "שש23 שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"24.

ועל-פי זה מובן שבעבודת כל אחד ואחד מישראל25 ("ויעקב הלך לדרכו") ישנו העניין ד"מחניים", "שתי מחנות (של מלאכים), של חוצה לארץ... ושל ארץ-ישראל":

ידוע26 שמכל מעשה ועבודה דכל אחד ואחד מישראל נברא מלאך וכיוון שאצל כל אחד ואחד מישראל ישנם ב' סוגי עבודה, עבודה דחוץ לארץ ועבודה דארץ-ישראל, יש אצלו ב' מחנות (סוגים) של מלאכים, מלאכי חוץ לארץ (מהעבודה דחוץ לארץ) ומלאכי ארץ-ישראל (מהעבודה דארץ-ישראל)27.

ונוסף לכך שהעניין ד"מחניים" (שתי מחנות של מלאכים) הוא ב(עבודת) כל אחד ואחד מישראל , הרי הוא פועל גם בהמקום שנמצא בו (חלקו בעולם) - "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" - שנעשה בעל-הבית על המקום. שלכן הוא הקובע את שם המקום, שמחיה ומהוה (ומורה על תוכנו של) המקום28, והשם שקורא הוא "מחניים", על-שם שתי המחנות של המלאכים - שבזה מודגש שעניינם של שתי המחנות של המלאכים (שנעשו על-ידי עבודתו בענייני ארץ-ישראל וחוץ לארץ) נמשך וחודר בגדרי העולם ("המקום"), עד כדי כך שנעשה שמו של המקום.

ג. ויש להוסיף בביאור העניין ד"ויפגעו בו מלאכי אלוקים גו' מחניים" בעבודת האדם - שהעבודה ד"שתי המחנות" ("של חוצה לארץ ושל ארץ-ישראל", עבודת הגוף ועבודת הנשמה) היא באופן שניכר ונרגש העילוי ד"מלאכי אלוקים":

"אלוקים" הוא א' מז' שמות שאינם נמחקים29, ופירושו מלשון כוח וחוזק30, "תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם"31. ומזה מובן הפירוש ד"מלאכי אלוקים" בעבודת האדם - שהעבודה היא מתוך כוח וחוזק, היינו, עבודה מתוך יגיעה גדולה, על-ידי תוספת כוח וחוזק, ועד לכוח וחוזק (שמתבטא ביגיעה שהיא) למעלה מגדרי האדם32.

ועניין זה מודגש גם בתואר "עובד אלוקים" - על-שם העבודה והיגיעה, הן בעבודת הגוף (מלאכי חוץ לארץ) והן בעבודת הנשמה (מלאכי ארץ-ישראל) :

בעבודת הגוף - כפי שמבאר רבנו הזקן בתורה-אור33 בפירוש הכתוב34 "שש שנים יעבוד", ש"יעבוד הוא מלשון עבוד עורות35... עורות עבודין שעלו מן הרחצה כו'", דקאי על העבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית, שמפני חומריותם וגסותם צריך להיות הבירור והזיכוך שלהם על-ידי עבודה ויגיעה עצומה בדוגמת העבודה דעיבוד עורות, שהיא עבודה קשה, ועוד וגם זה עיקר - שהיא עבודה בזויה, שלכן, "אין מעמידין מלך ולא כהן גדול... בורסקי (מעבד עורות)... הואיל ואומנתם נקלה העם מזלזלין בהם"36.

ובעבודת הנשמה - כפי שמבאר רבנו הזקן בתניא37 בפירוש מאמר רז"ל38 על הכתוב39 "ושבתם וראיתם גו' בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", ש"עובד אלוקים היינו, מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד", כלומר אף-על-פי ש"לא40 עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן, ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומיה מגירסא"41 ("תורתו אומנתו"42), מכל-מקום, כיוון ש"שונה פרקו מאה פעמים לבד", כפי ש"היתה הרגילות (בימיהם) לשנות כל פרק מאה פעמים" (שעל-ידי זה נחקק במוח הזכרון בשלימות), ואינו מתייגע "לשנות טבע הרגילות", נקרא "לא עבדו", כי, התואר "עובד אלוקים" (לשון הווה) שייך רק על עבודה ויגיעה לשנות טבע הרגילות (כולל גם טבע ורגילות דקדושה), שהיא עבודה קשה ביותר, על-דרך ובדוגמת היגיעה שבעיבוד עורות43.

ד. ובעומק יותר:

תוכן ונקודת ה"עבודה" ("עובד אלוקים") היא בכל ענייני העבודה (עבודת הגוף ועבודת הנשמה) - עבודה ויגיעה מתוך כוח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם ("מלאכי אלוקים"44), אשר, עניין זה בא בכל עבודה לפי עניינה: בעבודת הגוף ונפש הבהמית - בבירור וזיכוך החומריות והגסות באופן של עיבוד עורות, ש"על-ידי העיבוד משתנים הרבה למעליותא"45, היינו, שהעבודה היא באופן שיוצא ומתעלה מגדרי הגוף ונפש הבהמית; ובעבודת הנשמה (לאחרי שלימות עבודתו בבירור וזיכוך החומריות, שאז עבודתו היא בענייני קדושה, "תורתו אומנתו") - בשינוי טבע הרגילות דקדושה, היינו, שיוצא ומתעלה גם מהציור דטבע הרגילות דקדושה עד לדרגה שלמעלה מציור והגבלה, אשר, ריחוק הערך שביניהם הוא עד כדי כך שבשביל זה יש צורך בעבודה שהיא בדוגמת עיבוד עורות46.

בסגנון אחר קצת:

גם בעבודת הגוף ונפש הבהמית עיקר ההדגשה היא (לא כל-כך בבירור וזיכוך החומריות והגסות, אלא) בהיציאה מגדרי מציאותו, אלא, כיוון שגדר מציאות הגוף ונפש הבהמית הוא עניין החומריות, מתבטאת היציאה מגדרי מציאותו בבירוך וזיכוך החומריות.

ולכן, גם לאחרי שהשלים העבודה דבירור וזיכוך חומריות הגוף ונפש הבהמית, ועיקר התעסקותו היא בעבודה בענייני קדושה (עבודת הנשמה), צריך להמשיך בעניין ה"עבודה" - לצאת מגדרי מציאותו בהווה, על-ידי שינוי טבע הרגילות דקדושה, ומוסיף והולך בהיציאה מגדרי מציאותו (בקדושה גופא) בעילוי אחר עילוי, עד אין-סוף.

ועוד וגם זה עיקר: המשך עבודתו בשינוי טבע הרגילות דקדושה מהוה הוכחה גם על שלימות עבודתו בבירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית - שעבודתו בבירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית אינה מפני הטבע דנפש האלוקית (היפך טבע החומריות דהגוף ונפש הבהמית), וראיה לדבר, שגם לאחרי שלימות העבודה בבירור הגוף ונפש הבהמית, עובד עבודתו בענייני קדושה באופן שמשנה טבע הרגילות דקדושה, שמזה מוכח, שגם עבודתו לפני זה היתה (לא מפני הטבע דנפש האלוקית, אלא) מפני היותו "עובד אלוקים"47, באופן שלמעלה מההגבלה דגדרי מציאותו, מצד ה"מלאכי אלוקים"שלו.

ה. ויש להוסיף, שהתנועה שלמעלה מהגבלה (נקודת ותוכן העבודה) היא גם בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית48 - ובשתיים: (א) העדר ההגבלה בנוגע לריבוי ענייני העבודה, ועד שבכל פעולה ניכר ונרגש שהיא גם הכנה לפעולה נוספת49, (ב) העדר ההגבלה בנוגע למעלת ואיכות הבירור והזיכוך, שמוסיף והולך בבירור לאחרי בירור, לברר ולזכך גם ישות ומציאות שבדקות.

ויש לומר, שב' עניינים אלה מרומזים בסימני טהרה דבהמות (כולל גם הרמז בנוגע ל"בהמה" שבאדם, נפש הבהמית) - "מפרסת פרסה... מעלה גרה"50.

ובהקדם המבואר במקום אחר51 ש"סימנים" אלה הם לא רק בירור שישנה הטהרה, אלא גם גורמים הטהרה להיותם ממהות הטהרה52, היינו, תכונות של טהרה, שלכן ראויים הם למאכל שיהיה דם ובשר כבשרו דבני-ישראל, ועל-פי זה יש לומר גם בנוגע לסימני טהרה דנפש הבהמית:

הצד השווה דמפרסת פרסה ומעלת גרה הוא עניין הכפל: מפרסת פרסה, "סדוקה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי תפרנין"53 - שמחולק לשתיים. ומעלת גרה, "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטוחנו הדק"53 - שלאחרי לעיסת המאכל חוזרת ולועסת המאכל פעם שנייה. ועניין ה"כפל" מורה על תנועה שלמעלה מהגבלה, כי, הפירוש ד"כפל" הוא לא רק עוד פעם אחת, אלא כולל גם כל ענייני הוספה בעילוי אחר עילוי.

ותנועה זו דהעדר ההגבלה היא בשתיים: (א) "מפרסת פרסה"54 - שכאשר פוסע פסיעה לצאת לעבודתו בחלקו בעולם, ניכר שזוהי פסיעה שכוללת שתי פסיעות, היינו, שחושב כבר אודות פעולה נוספת ונעלית יותר, שזהו עניין העדר ההגבלה בנוגע לריבוי ענייני העבודה, (ב) "מעלת גרה" - שבירור וזיכוך והעלאת ה"בהמה" (נפש הבהמית) להיות דם ובשר כבשרו  דהאדם (שזהו עניין האכילה55) הוא באופן שאינו מסתפק בבירור ראשון אלא מוסיף בירור שני, שזהו עניין העדר ההגבלה במעלת ואיכות הבירור גם בדקות.

ו. על-פי זה יש לבאר העניין ד"ויקרא שם המקום ההוא מחניים" - שבמקום זה היו שתי המחנות של המלאכים, מלאכי חוץ לארץ ומלאכי ארץ-ישראל, גם יחד:

קריאת שם המקום "מחניים" על-שם שתי מחנות שנמצאים במקום זה באותו זמן, מדגישה, שהעבודה במקום זה היא באופן כפול, שמורה על תנועה שלמעלה מהגבלה, כנ"ל.

ובפשטות - שגם בהיותו בחוץ לארץ, שעוסק בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית, נרגש אצלו (לא רק הכוח והחוזק דמלאכי חוץ לארץ הדרוש לעבודה זו שעוסק בה עתה, אלא גם) הכוח והחוזק דמלאכי ארץ-ישראל בנוגע לעבודת הנשמה, היינו, שעבודתו בבירור הגוף ונפש הבהמית היא באופן שניכרת ונרגשת בה (לא כל-כך בירור וזיכוך החומריות, אלא בעיקר) תנועה של יציאה מההגבלה דגדרי מציאותו, שלכן גם לאחרי שיושלם בירור הגוף ונפש הבהמית (העבודה דחוץ לארץ בכוח מלאכי חוץ לארץ), בוודאי לא יסתפק בעבודה שמצד טבע הרגילות דקדושה, אלא יוסיף בעבודתו באופן של שינוי טבע הרגילות דקדושה, בכוח "מלאכי אלוקים" דארץ-ישראל.

וכיוון שהחידוש שב"מחניים" (שתי מחנות) הוא שגם ב(עבודה ד) חוץ לארץ ישנם (לא רק מלאכי חוץ לארץ, אלא גם) מלאכי ארץ-ישראל56, לכן:

בסיום הפרשה, כשיעקב הלך לדרכו, בהיותו עדיין בדרך (לפני שנכנס ממש לארץ-ישראל - ), בחוץ לארץ - מדגישים החידוש ד"ויפגעו בו מלאכי אלוקים", שעוד בהיותו בחוץ לארץ פגעו בו כבר המלאכים של ארץ-ישראל, ועד ש"ויקרא שם המקום ההוא מחניים",  שנרגש במקום ההוא (חוץ לארץ) הפעולה ד"שתי מחנות", מלאכי חוץ לארץ וגם מלאכי ארץ-ישראל;

מה-שאין-כן בהתחלת הפרשה, בהיותו בארץ-ישראל (ובארץ-ישראל עצמה במקום המקודש ביותר, "בית אלוקים... שער השמים") - אין צורך (וחידוש) שנוסף על מלאכי ארץ-ישראל יהיו גם מלאכי חוץ לארץ, "כיוון דמלאכי חוץ לארץ גריעי ממלאכי ארץ-ישראל"57, ואדרבה, "אין זה מכבוד מלאכי ארץ-ישראל שיתחברו אליהם מלאכי חוץ לארץ"58, ולכן לא היו שתי מחנות ביחד, אלא "עולים (תחילה ואחר-כך) ויורדים", "מלאכים שליווהו בארץ... עלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא, ז' בכסלו ה'תנש"א; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך א, עמ' 345-351)

----------

1) להעיר ממארז"ל "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב,א)

2)  לב,ב-ג.

3) ועד שאינו מקדים "רבותינו דרשו" (וכיו"ב). שזוהי "אגדה המיישבת דברי המקרא" (פרש"י בראשית ג,ח. ועוד) אלא פשוטו של מקרא ממש.

4) כח,יב.

5) וכמו שכתוב בהמשך הכתובים (שם,טו) "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" - ששמירה זו היתה (בפשטות) על-ידי "מלאכי אלוקים".

6) וכדרכו בכ"מ - ללא הקדמת השאלה.

7) ואף שמלאכי ארץ-ישראל אין יוצאים חוצה לארץ (ואיך יצאו לקראתו לחוץ לארץ) - ה"ז רק ביציאה שהיא בשביל להשאר שם משך זמן, מה-שאין-כן היציאה "ללוותו לארץ" שמלכתחילה אינה בגדר של יציאה מן הארץ (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ה עמ' 150 ואילך , וש"נ).

8) כקושיית מפרשי רש"י (משכיל-לדוד פרשתנו כח,יב. נחלת-יעקב סוף פרשתנו. ועוד) - והבא לקמן הוא (בעיקר) בנוגע ללימוד והוראה בעבודת האדם, כדלקמן בפנים.

9) ראה זח"ג קנב,א. מכתבי-תורה (להרגצ'ובי) מכתב צט.

10) שהרי התורה היא נצחית (תניא רפי"ז. ובכ"מ). כולל גם ההוראות שבתורה מלשון הוראה (ראה זח"ג נג,ב. ועוד), שהם הוראות נצחיות.

11) ובפרט יעקב - "בחור שבאבות" (ב"ר רפע"ו). - ולהעיר מאגה"ק (ס"ז) ש"נשמתו (של יעקב).. כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם".

12) לא רק "סימן" שמברר הדבר. אלא גם "סימן" שפועל ועושה הדבר, כבסימני טהרה - ראה לקמן ס"ה.

13) ראה תנחומא לך-לך ט. ב"ר פ"מ. ו. רמב"ן לך לך יב,ו. לקו"ש חט"ו עמ' 76, וש"נ.

14) ובהדגשה יתירה בזמן שבו קורין (ולומדים) עניין זה בתורה - ראה לקמן ס"ט.

15) ויומתק יותר - שכל אחד ואחד מהם  נקרא בשם "ישראל"*, שמו של יעקב** שעל-פי זה מובן ש"ויעקב הלך לדרכו וגו' מחניים" קאי (גם) על כל אחד ואחד מישראל

*) ועד ש"אע"פ שחטא שישראל הוא" (סנהדרין מד, רע"א).

**) ובזה גופא - שם המעלה דיעקב, היינו, לא כפי שנקרא "יעקב" מלשון "עקב" (ועד ש"ידו אוחזת בעקב עשו" (תולדות כה,כו) אלא כפי שנקרא "ישראל", מלשון "ראש" (ועד - "לי ראש" (דרמ"צ יד, סע"ב - בשם הזוהר)), על-שם "כי שרית עם אלוקים גו'" (וישלח לב,כט).

16) תניא רפ"ב

17) ע"פ ל' חז"ל - חגיגה ה,ב.

18) כמרומז גם בהתחלת פרשתנו: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - שרומז על יציאת הנשמה ממקורה ושרשה ("באר שבע") לירד למטה מטה ("חרנה"), כמשנת"ל בארוכה (קונטרס משיחות ש"פ תולדות. וש"נ).

19) נוסח ברכות-השחר (ברכות ס,ב).

20) ראה תקו"ז תכ"א (מח,ב). ע"ח שער קיצור אבי"ע פ"ב. תניא פל"א (בשם הזוהר). רפמ"ז. וראה ספר-החקירה להצ"צ סח,א ואילך.

21) ראה שבת טו,ב. גיטין ח, סע"א ואילך. רמב"ם הל' טומאת מת רפי"א.

22) יתרו כ,ט.

23) בהר כה,ג.

24) ומ"ש בהתחלת העניין "ושבתה הארץ שבת לה'" - ה"ז הכוונה והתכלית דכללות העבודה. אבל העבודה בפועל במשך ה"שש שנים" היא ב"שדך" וב"כרמך", ענייני חול.

25) ויש לומר, שהעניין ד"מחניים" ישנו גם לפני התחלת העבודה - כי, "לכל איש ישראל... יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה כו' ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא ספ"א ורפ"ב), די"ל  שגם הנפש שמצד הקליפה היא בכלל "מלאכי* אלוקים"** (כמו שהמלאך שהוא "שרו של עשו" נקרא בשם "אלוקים" (וישלח לב,כט-לא. לג,י ובפרש"י)).

 

*) ולהעיר שגם כוחות הטבעיים (ובכללם כוחות האדם) נקראים לפעמים בשם "מלאכים" (ראה מו"נ ח"ב פ"י, וראה לקו"ש ח"ה עמ' 320).

**) אלא שעיקר ושלימות העניין ד"מלאכי אלוקים" הוא בנוגע להנשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" (וראה לקמן הערה 27).

 

26) ראה מפרשי המשנה אבות פ"ד מי"א.

27) וכיוון שהעבודה דארץ-ישראל היא נעלית יותר מהעבודה דחוץ לארץ, מובן, שמלאכי ארץ ישראל הם בדוגמא נעלית יותר ממלאכי חוץ לארץ .

ועל-פי זה יומתק דיוק ואריכות לשון הכתוב "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה" - שבראותו את מלאכי ארץ-ישראל ("ויפגעו בו מלאכי אלוקים") שניתוספו על מלאכי חוץ לארץ שהיו עמו עד עתה. אזי "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה. שמחנה זה (דווקא) של מלאכי ארץ-ישראל הוא "מחנה אלוקים" לאמיתתו ובשלימותו.

28) ראה שעהיוה"א פ"א, ובכ"מ.

29) שבועות לה, סע"א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.

30) טור או"ח סוס"ה.

31) טושו"ע ודאדה"ז שם.

32) כלומר: נוסף לכך ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (סוכה נב, רע"ב. וש"נ) "עוזרו" (האדם) דייקא, עזר וסיוע בעבודה שע"פ גדרי האדם - נעשית העבודה מתוך כח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם מתוך כוח וחוזק שלמעלה מגדרי האדם.

33) משפטים עו,א.

34) משפטים כא,ב.

35) להעיר משיעורי הרמב"ם דימים אלה בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה, שבהם נתבאר גם אופן עיבוד העורות - "לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחילה, ואחר-כך מולחין אותו במלח, ואחר-כך מעבדין אותו בקמח וכו'" (הל' תפילין פ"א ה"ו)

36) קידושין פ"ב. סע"א. רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ו.

37) פט"ו (הובא גם בתו"א שם).

38) חגיגה ט,ב.

39) מלאכי ג,יח.

40) לשון אדה"ז בתניא שם.

41) כולל גם שאין בו עוון ביטול תורה. שלמרות חומר העניין (ראה תניא בתחילתו), "אין אדם ניצול ממנו בכל יום" (שם פכ"ה).

42) שבת יא,א.

43) כלומר, הדימיון הוא בנוגע ליגיעה שבעיבוד עורות בלבד. ולא בנוגע להבירור וזיכוך דעיבור עורות, כיוון שמדובר כאן בטבע ורגילות דקדושה (וראה לקמן הערה 46).

44) ועפ"ז יומתק לשון הכתוב "עובד אלוקים" (ולא "עובד הוי'*) - שבזה מודגש עניין הכוח והחוזק שלצורך העבודה והיגיעה.

 

*) וראה תניא שם: "ההפרש בין עובד אלוקים לצדיק, הוא, שעובד הוא לשון הווה שהוא באמצע העבודה... אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כו'" - שמשנה (לא רק מ"עובד", לשון הווה, ל"עבד", בשם התואר, אלא) גם מ"(עובד) אלוקים" ל"(עבד) ה'" (וראה גם לקוטי לוי"צ לתניא שם).

 

45) תו"א שם.

46) ועל-פי זה י"ל שהדמיון הוא לא רק בנוגע ליגיעה שבעיבוד עורות, אלא גם בנוגע להבירור וזיכוך שבעיבוד עורות, כי, לגבי הדרגה שלמעלה מציור והגבלה נחשבת העבודה שע"פ טבע הרגילות דקדושה כמו בדוגמת עורות שצריכים עיבוד.

47) ראה עד"ז תו"א תולדות יט, סע"ב ואילך - בביאור מעשה דר' יוסי בן קיסמא עם רבי חנינא בן תרדיון (ע"ז יח,א) שר"ח שאל "מה אני לחיי העוה"ב". כיוון שהיה מסופק אם עבודתו היא לש"ש בלבד או שמעורב בזה גם טבעו ותכונותיו. ור"י השיב "כלום מעשה בא לידך כו'". שמזה מוכח שעבודתו היא רק לפי שאין בלבו אלא אחד. ללא תערובת טבעו (וראה לקו"ש ח"כ עמ' 306-7).

48) נוסף לכך שהמשך עבודתו בשינוי טבע הרגילות דקדושה מוכיחה שגם עבודתו לפנ"ז (בבירור הגוף ונה"ב) לא היתה מצד הטבע, אלא מפני היותו "עובד אלוקים", כנ"ל ס"ד.

49) ועל-דרך משנת"ל בפירוש ויתן (בוא"ו), "יתן ויחזור ויתן" (פרש"י תולדות כז,כח), שהתחלת הנתינה היא באופן ד"יתן ויחזור ויתן", נתינה כפולה (קונטרס משיחות ש"פ תולדות סי"ב).

50) שמיני יא,ג. ראה יד,ו.

51) ראה צפע"נ לרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות.

52) ראה לקו"ש ח"א עמ' 222 ואילך, ח"ב עמ' 375 ואילך. ועוד.

53) פרש"י שמיני שם.

54) ולהעיר גם מאוה"ת שמיני (ס"ע מה): "הקלוט הוא שמכוין לגשמיות בלבד לתאוות נה"ב, אבל התחלקות הפרסה זהו שאפילו בבחינת מעשה בהמה רצוף עוד כוונה לה'".

55) ולהעיר שמקום האכילה הוא בבית דווקא (בפנים ולא בחוץ) - שהרי "האוכל בשוק דומה כו'" (קידושין מ, סע"ב).

56) מה-שאין-כן ב(עבודה ד) ארץ-ישראל - שאין צורך (וחידוש) במלאכי חוץ לארץ. כדלקמן בפנים.

57) משכיל-לדוד שבהערה 8.

58) נחלת-יעקב שבהערה 8.

משיח וגאולה בפרשה

לא נותרה אלא הפעולה הכי אחרונה ד"עמדו הכן כולכם"

החזרה ממילוי השליחות היא חלק מהשליחות עצמה

מיד בהתחלת מילוי השליחות, כשיעקב יוצא מבאר-שבע כדי ללכת לחרן - מבטיח לו הקב"ה (לא רק ש"אנוכי עמך ושמרתיך גו'", אלא גם) "והשיבותיך אל האדמה הזאת", ועל-דרך זה בתפילתו של יעקב - שמבקש (לא רק ש"יהיה אלוקים עמדי ושמרני גו'", אלא גם) "ושבתי בשלום אל בית אבי".

ולכאורה, דרוש ביאור והסבר:

מכיוון שתכליתה ומטרתה של שליחות זו, היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים - מהי ההדגשה (וביותר) את העניין ד"והשיבותיך גו'", "ושבתי בשלום גו'", ואיזה ערך וחשיבות יש להשיבה מהשליחות לגבי גודל פעולת השליחות, מילוי הרצון והתאווה דהקב"ה להיות לו דירה בתחתונים?!

ועיקר השאלה היא בנוגע ליעקב: כאשר מקבל מהקב"ה שליחות הכי נעלית, למלא את הרצון והתאווה להיות לו דירה בתחתונים (בחרן) - יתפלל ויבקש ויאריך (ועד ש"וידר נדר") בקשר עם ההשבה משליחות זו, "ושבתי בשלום", וכי יש דבר נעלה יותר מאשר מילוי השליחות בעניין שהוא תאווה ורצון דהקב"ה?!

ועל כן צריך לומר, שההשבה מהשליחות היא חלק ועניין עיקרי בכוונה העליונה, היינו, שהכוונה העליונה (אינה שיישאר ב"חרן", חס-ושלום (עם היותו במעמד ומצב ד"מיטתו שלימה", עד ש"ויפרוץ האיש מאוד מאוד"), אלא) שיחזור למקומו האמיתי, "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך"...

וכתוצאה מזה - גם בדברי יעקב (השליח), "ושבתי בשלום גו'".

וההוראה מזה - בפשטות:

כאשר יוצאים למלא את השליחות דהפצת המעיינות חוצה, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, "חרון אף של מקום בעולם" - יש לזכור שהכוונה אינה שיישאר, חס-ושלום, במקום זה (גם כאשר נמצא במעמד ומצב נעלה כו'), כי אם, לסיים את מילוי השליחות, ולשוב אל בית אביו, היינו, שבכל פעולה ופעולה חדור הוא ברצון לסיים את השליחות ולשוב אל בית אביו, "ושבתי בשלום אל בית אבי" - בהגאולה על-ידי משיח צדקנו מהמצב דגלינו מארצנו (בית אבינו).

ועניין זה מודגש ביותר בדורנו זה, דור האחרון - דמכיוון שכבר "כלו כל הקיצין", "דאלאי קיצין" (לא רק "דאלאי גלות"), ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שלא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים", ולאחרי שעברו עוד עשיריות שנים של התעסקות בהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של נשיא דורנו, סיימו כבר גם את "צחצוח הכפתורים" - הרי בוודאי ובוודאי שלא נותרה אלא הפעולה הכי אחרונה ד"עמדו הכן כולכם" לקבלת פני משיח צדקנו, "ושבתי בשלום אל בית אבי".

ולהעיר: מובן וגם פשוט, שגם ברגעי הגלות האחרונים צריכה להיות עבודת השליחות דהפצת התורה והמעיינות חוצה (היציאה ל"חרן") בכל התוקף והשלימות, ובתכלית המסירה ונתינה כו', אף-על-פי שיודעים שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים ממש, ו"מיד הן נגאלין".

(מהתוועדות שבת-קודש  פרשת ויצא, ז' כסלו ה'תשמ"ח; ספר-השיחות ה'תשמ"ח, כרך א, עמ' 125-127)

ניצוצי רבי

כ"ה לחי

בחורף תשל"ה מלאו עשרים וחמש שנים לנשיאותו של הרבי * גל של התעוררות שטף אז את אנ"ש * אי-אלה ניצוצות מאותם ימים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בחורף תשל"ה התעוררה בקרב אנ"ש תנועה של עשייה ושל חיזוק ההתקשרות לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו - לרגל י' שבט הקרב ובא, שבו צויין מלאות חצי יובל לנשיאותו.

הרבי התייחס לכך ברבים בשבת-קודש פרשת וארא (מברכים החודש שבט), בסיום ההתוועדות (שיחות-קודש תשל"ה, כרך א, עמ' 319) :

הוזכר קודם - בשייכות עם הביאור בזוהר הפסוק "כה לחי", וידוע בעניין הגימטריאות שזה קשור במספר של אותיות, ומכיון שביו"ד שבט ימלאו עשרים וחמש שנים מההסתלקות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הנה למרות שהמשנה בפרקי-אבות אינה מזכירה את מספר כ"ה (ורק "בן עשרים... בן שלושים"), הרי מצינו בלקוטי-תורה (לאדמו"ר הזקן) שהעניין של כה (לחי) אמור על עשרים וחמישה באלול, שאז נברא העולם; ומבאר שזוהי ספירת המלכות "כדמותנו". ומכאן שיש עניין (מעלה) במספר של עשרים וחמש!

וכאן המקום להזכיר, מכיוון שישנם כאלה שרוצים להדפיס מודעות (ואיחולים) בקשר עם מלאת עשרים וחמש שנה כו'; בקשתי, אפוא, שלא יוציאו על-כך שום פרוטה, אלא לנצל זאת בנוגע להתעסקות במבצעים: מבצע תורה, מבצע תפילין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, ומבצע בית מלא ספרים, ועל-דרך זה מבצע הדלקת הנרות וכפי שהעניקו לזה בארץ-ישראל את השם מבצע נש"ק - נרות שבת קודש. יוסיפו איפוא, בהמבצעים... וכשיעסקו בזה יהיה זה ה"מזל טוב" הכי גדול ("דער גרעסטער מזל-טוב"), ובכלל בעניינים של לימוד התורה וקיום המצוות.

בעקבות זאת שיגרה הנהלת צעירי-אגודת-חב"ד המרכזית מכתב זירוז להתחזק במבצעי הקודש (להלן):

צילום במהדורה המודפסת

"מי ומי ההולכים"

הנהלת צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק הגדילה לעשות כאשר לקראת פורים של אותה שנה, שיגרה לקהילות אנ"ש טופס הרשמה שבו נתבקש כל אחד ואחד מאנ"ש להודיע על אופן השתתפותו ב'מבצע פורים'.

"בטוחים אנו אשר כל אחד ואחד מאנ"ש שי' מובן בלב ונפש ושמח להשתתף בשליחויות אלו של כ"ק אדמו"ר שליט"א", נאמר במכתב שצורף לטופס ההרשמה, "ורק מחוסר תיאום וארגון נתקלים אנו - פעמים רבות - בקשיים בהשגת אנשים לפעולה. ומאידך ישנם כאלו שבאים בטענות על שלא שיתפו אותם בפעולות. על-כן הוחלט לערוך עתה 'מיפקד' ודרכו נדע מי ומי ההולכים"...

צילום במהדורה המודפסת

"יהודי המברך יהודי"

בין איגרות הקודש שכתב הרבי באותה תקופה אנו מוצאים התייחסויות ותגובות למברכיו, אך בצורה מאופקת ביותר. עניין נשיאותו של הרבי לא נזכר בהם במופרש אלא רק ברמז, בשתי מילים "המשך פעולותיו" של חותנו, הרבי הקודם.

כך למשל שיגר הרבי לעיתונאי מר יונה כהן ('מקדש מלך', כרך א, עמ' 129) את האיגרת הבאה, שהיא נוסח כללי-פרטי, ורק בסופה באה התייחסות אישית בצורת איחולים.

ב"ה, כ"ה שבט, ה'תשל"ה

ברוקלין, נ.י.

לכבוד מר יונה שי' כהן

ירושלים עה"ק ת"ו

שלום וברכה!

בנועם נתקבל מכתבו מח"י בשבט, בקשר עם שנת הכ"ה להסתלקות-הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר והמשך פעולותיו. ותודה לבבית למר בעד הברכות והאיחולים.

וכיוון שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו "ואברכה מברכיך", הרי כל המברך יהודי, ועל-אחת-כמה-וכמה יהודי המברך יהודי, מובטח לו שהוא מתברך מהשם יתברך מקור הברכות, גם ברוך יהיה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

בכבוד ובברכה לבשו"ט

ובפרט שינצל האפשריות המיוחדת שבידו להשפיע על דעת קוראיו שי' - בני עם שכולו - ממלכת כהנים

מ. שניאורסאהן

מכתב לתלמידי ה'רשת'

כדרכו, העניין האישי מעולם לא תפס מקום כלל אצל הרבי, וכל הזדמנות נוצלה להגברת הפצת היהדות והמעיינות חוצה. גם המכתב הבא, אל תלמידי 'רשת אהלי יוסף-יצחק' שהודיעו על כינוס "בקשר עם י' שבט, יום ההילולא הבא עלינו לטובה", כתוב ברוח זו:

צילום במהודרה המודפסת

מכתב לתלמידי הקיבוץ

בז' אדר תשל"ה ('לקוטי שיחות' כרך יא עמ' 239) כותב הרבי "אל התלמידים ואל התלמידות כתה ז' בי"ס משותף לעמק הירדן בקיבוץ דגניה":

ה' עליהם יחיו

בנועם קבלתי המכתבים שלכם, ורב תודות לכל אחד ואחת מכם בעד האיחולים והברכות לקראת י' שבט, יום השנה הכ"ה להסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר והמשך פעולותיו...

תשובה לברכת ראש העירייה

בדומה לזה כתב הרבי בב' באדר ('כפר חב"ד' גיליון 991 עמ' 165-164) "לכבוד מר טדי שי' קולק ירושלים עיה"ק ת"ו" - "בנועם נתקבלה איגרת הברכה של מר בשמו ובשם העיר ירושלים עיר הקודש..." כשהרבי מדגיש "ומכל שכן ברכה מציון" והרבי ממשיך וכותב על תפקידה של ירושלים:

כולל כמובן ולכל לראש חיזוק וביסוס עיר הקודש, פלטין של מלך מלכי המלכים הקב"ה, באופן שיהיה תואם לשמה ולתוארה, ביראת ה' ובתכלית השלמות והקדושה, עדי יקויים היעוד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ועד כי גם כל עמי הארץ ישאלו שלום ירושלים וגו'.

גם נשיא ארצות-הברית דאז, מר פורד שיגר מכתב ברכה לרבי שהשיב לו בט"ו בשבט תשל"ה ('כפר חב"ד' גיליון 991 עמ' 150) בברכה.

אבל הרשימה, ובעיקר המסמכים שלפנינו נועדה להמחיש את ההתעוררות בקרב אנ"ש באותה תקופה.

ממעייני החסידות

פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י)

יציאה זו רומזת לירידת הנשמה מ"באר שבע", מקור הנשמה למעלה, ל"חרן", העולם הזה הגשמי והחומרי.

"וילך" - ירידה זו פועלת בנשמה בחינת "הילוך", כפי שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים".

"חרנה" - על-ידי ירידה זו מתגלה ב"חרן" הה"א שבה, דהיינו הכוח האלוקי המהווה ומחיה את העולם, "כוח הפועל בנפעל". כמאמר רז"ל, שהעולם-הזה נברא בה"א.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 138)

וילך חרנה (כח,י)

מדוע נאמר "חרנה" ולא "לחרן"? יש לבאר: הליכה זו רומזת לירידת הנשמה לעולם-הזה, עולם שבו הנשמה היא מציאות נפרדת מהקב"ה (בגלוי) ולא נרגשת בה כלל השפעת הקב"ה. לכן נאמר "חרנה", שכן "לחרן" מדגיש את הקשר וההמשכיות למקום היציאה ואילו הלשון "חרנה" מבטא את הנתק השורר בין חרן לבין באר-שבע.

(ספר-השיחות תנש"א חלק א עמוד 141)

ויפגע במקום (כח,יא)
לשון תפילה... ולמדנו שתיקן תפילת ערבית (רש"י)

המילה "ויפגע" רומזת שההגעה למקום היתה כאילו בלי כוונה. ויש לשאול, מדוע לומדים תפילת ערבית דווקא ממילה זו?

יש לבאר, דהנה ידוע ההסבר הפנימי לכך שתפילת ערבית היא רשות, משום שתפילה זו קשורה לדרגה גבוהה כל-כך, שאי-אפשר להגיע אליה על-ידי עבודת האדם. זוהי אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגיעה לשם, והיא נמשכת ויורדת מאליה. לכן נלמדת תפילה זו מ"ויפגע", כי מכיוון שדרגה זו אינה מושגת על-ידי עבודה, נמצא שההמשכה היא כאילו בלי כוונה, בלי יחס לעבודת האדם.

(לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 156)

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא)
וישם מראשותיו: עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש"י)

מדוע הקיף יעקב באבנים רק את ראשו ולא את שאר איבריו? ממה-נפשך: אם חשש מחיות רעות - היה עליו לדאוג לכל גופו, ואם בטח בקב"ה שיצילו - למה לו להקיף באבנים את ראשו?

אלא כאן הורה לנו יעקב אבינו דרך בעבודת הבורא: בשעה שהולכים ל"חרן", כשיוצאים לעולם הגדול, ויודעים ששם ישנו "לבן הארמי" -על האדם להבטיח בראש וראשונה שה'ראש' לא ייפגע; הראש חייב להיות מוגן. העמל והיגיעה בהשגת פרנסה צריכים להיות רק בידיים: "יגיע כפיך כי תאכל" - יגיעת כפיים דווקא ולא יגיעת הראש. על הראש יש להגן מפני כל אותן "חיות רעות", שכן הוא צריך להישאר פנוי לעניינים שבקדושה ויראת-שמים.

זאת ועוד: ההגנה על הראש צריכה להיות על-ידי אבנים, בחינת דומם, שמשמעותם קבלת עול-מלכות-שמים מוחלטת, בלא תערובת של שכל ורגש.

(לקוטי-שיחות כרך א עמ' 61-62)

והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה (כח,יב)

התפילה נמשלה לסולם ויש בה ארבעה שלבים, כנגד ארבע הבחינות שבנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה.

ברכות השחר - עניינן הודאה והן כנגד בחינת 'נפש'.

פסוקי-דזמרה - תוכנם הוא התפעלות המידות והם כנגד בחינת 'רוח'.

ברכות קריאת-שמע וקריאת-שמע - השגה והתבוננות, והם כנגד בחינת 'נשמה'.

שמונה-עשרה - התחברות הנשמה המלובשת בגוף עם שורשה ומקורה, בחינת 'חיה'.

(המשך תער"ב כרך א דף תקה)

והנה ה' ניצב עליו (כח,יג)

הקב"ה בכבודו ובעצמו שומר, כביכול, על הצדיק ואינו מפקיד את שמירתו לא בידי סתם מלאכים ואף לא בידי אותם מלאכים שנבראו ממצוות הצדיק.

זהו שנאמר (איוב ד,יח) "הן בעבדיו לא יאמין, ובמלאכיו ישים תהילה". כלומר: "הן בעבדיו" - בצדיקים, "לא יאמין" - לא ייתן הקב"ה אמון לשום מלאך לשומרם, "ובמלאכיו" - אפילו מלאכיו של הצדיק, שנבראו מכוח מצוותיו ויש להם שפע ממנו, "ישים תהילה" - גם בהם לא ייתן די אמון לשמירת הצדיקים, אלא הוא בכבודו ובעצמו יעשה זאת.

(כתר-שם-טוב סימן שכ עמ' 92)

* * *

"והנה ה' ניצב עליו" - ראשי-תיבות (מהסוף) "עניו".

לומר לך: דווקא על-ידי ביטול, ענווה וקבלת-עול, ממשיכים את בחינת "והנה ה' ניצב עליו".

רמז נוסף: "סולם" רומז לכבש המזרח (מדרש-רבה), והרי בנוגע לכבש נאמר (שמות כ) "ולא תעלה במעלות על מזבחי", "שלא יפסיע פסיעה גסה".

(אור-התורה כרך ה דף תתנ)

אכן יש ה' במקום הזה... ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (כח, טז-יז)

יעקב נוכח, שגם במקום שחיות רעות מצויות בו מצוי שמו יתברך, וממילא הבין שגם ברוחניות כך הוא - גם במחשבות זרות, שהן בבחינת "חיות רעות", יש ניצוצות של קדושה שנפלו שם בסוד "שבירת הכלים".

"ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" - נפלה עליו יראה ורעדה ונצטער בצער השכינה שירדה לבין הקליפות.

(כתר-שם-טוב סימן צג דף יג)

והיה לי לאלוקים (כח,כא)

הצדיק - אף כשמתרחש לו דבר טוב יש לו לדאוג, כי אולי מנכים לו מזכויותיו.

זהו והיה הוי' לי לאלוקים - ייתכן שמידת הרחמים (שם הוי') היא לאמיתו של דבר מידת הדין (שם אלוקים), שמנכים לו מזכיותיו, ולכן עליו להוסיף תמיד זכויות...

(צוואת הריב"ש סימן ק"ב עמ' 36)

וישא יעקב רגליו (כט,א)

"רגליו" מלשון רגילות. יעקב נשא והגביה את הרגילות שלו מענייני העולם -  לעניינים רוחניים. זהו שכתוב (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגליך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך" - אם תגביה ותתרומם מעל לרגילותך, אזי תזכה לנחלת יעקב, שגם אצלו נאמר "ויישא יעקב רגליו".

(כתר-שם-טוב סימן נז עמ' 16)

בירורי הלכה ומנהג

בעניין "שמחה ביין"

הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ב'התקשרות', גיליון תסג עמ' 18, כתבתי שאפשר לצאת ידי חובת שמחה ביין ביום-טוב - בכוס הקידוש, וציינתי שכן איתא בשיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. בשיחה לא צויין המקור, אבל כן מפורש בתוס' (פסחים קח,ב ד"ה ידי יין): "פירוש: ידי שמחת יו"ט...". ושם מדובר על ליל הסדר [וי"ל שיוצא בדיעבד גם בלא כוונה, כיוון שיש בזה הנאת הגוף, כפס"ד אדמוה"ז (סי' תעה סכ"ה). מאידך, יש לומר שהשמחה היא חלק מעצם עניין הקידוש וד' כוסות, כיוון שהיין "משמח אלוקים ואנשים" (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קפב ס"ב), ולכן לא הקשו על זה מדין "אין עושין מצוות חבילות"].

על זה העירו מהנחת שיחת שמחת-בית-השואבה תשי"ט, שצריך לשתות יין "באמצע הסעודה" [ואגב, בנוסח ההנחה שב'תורת-מנחם - התוועדויות' שם (חכ"ד, תשי"ט ח"א עמ' 75), ליתא לתיבות אלו. וכך מתאים יותר עם המדובר שם. אבל ב'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 45 הערה 5 נזכר העניין. ובר"ד מסעודת ליל א' דחה"ש תשכ"ו, 'מקדש מלך' ח"ב עמ' 386, סיפר הרה"ח ר' עזריאל-זליג סלונים על הנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (בחג השבועות שעליו נשאל, ואולי ביו"ט בכלל, כי כמצויין שם, בש"ק היה טועם משקה) שאחרי אכילת דגים "היה שותה כמעט כוס שלם של יין"].

אולם המדובר שם הוא עניין נוסף על חובת שתיית יין ברגל לשם שמחה. וכלשון אדמוה"ז (סי' תקכ"ט ס"ד) "וצריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת" [אגב, הגבלה זו לא נאמרה להלן ס"ז בקשר לשמחה ביין בכלל!], אלא שאם כבר שתה בסעודה (מסתמא גם כאן שיעורו ברביעית), יצא גם ידי שמחה. ובס' נטעי-גבריאל, בפרק העוסק בשמחה ביין (הל' יו"ט ח"ב פנ"ד), נשמט עניין זה לגמרי.

לגופו של עניין "קביעות סעודה על היין", הנה המקור הראשון לזה הוא בברכות (מב,ב) שבשבת ויו"ט "אדם קובע סעודתו על היין" (כמציאות ולא כדין. וראה לחם-משנה הל' ברכות פ"ד הי"ב), והכוונה שם - קביעות לשתיית יין אחרי הסעודה ולפני ברכת המזון. אבל מלשון אדמוה"ז "באמצע סעודתו" משמע שלעניין שמחה אין חילוק באיזה חלק של הסעודה שותים (וכן מפורש בשו"ת מהר"ם אלאשקר סי' קו. וא"כ גם השתייה אחרי אכילת הדגים, שהיתה אצל רבותינו, שייכת לזה. ועצ"ע אם גם שתיית ארבע כוסות, או עכ"פ כוס ברכת המזון, שייכת לזה, או שצריך לשתות דווקא באמצע הסעודה. ובס' 'המלך במסיבו' (ח"א עמ' רפא) ביאר הרבי, שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ וכן הוא עצמו נמנעו מלומר 'לחיים' באמצע 'שולחן עורך', מצד "שמחת יום-טוב", כדי שלא ייחשב כ"מוסיף על הכוסות". ולכאורה מכאן משמע, שהשתייה בסעודה היא עניין בפני-עצמו, שאינו מתקיים בשתיית ארבע כוסות, אלא שאין להבליט זאת.

וברמב"ם (הל' שבת פ"ל ה"ט) שכל סעודה בשבת (כולל סעודה ג') צריך לקבוע על היין (ועל יו"ט לא כתב זאת בפירוש בהל' יו"ט פ"ו הט"ז ואילך - רק הפנה להל' שבת), אולם בשו"ע הב"י ובשו"ע אדמוה"ז נפסק הדבר רק בהל' יו"ט, ובהל' שבת (סי' רמב ס"ב) כתב אדמוה"ז שאין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת רק משום שמן הסתם יש בזה עונג לרוב בני אדם, וציין שם לטור ומ"א סי' תקנ"ב (והש"ך ביו"ד סי' שמא, ומקורם בתר"י רפ"ג דברכות כנסמן במהדורה החדשה שם), שאין חיוב דבשר ויין בשבת, אך ביו"ט "עונג שיש בו שמחה" כגון בשר ויין הוא מה"ת כמבואר שם ובקו"א ס"ק ב [בשו"ע יו"ד סי' שמא נז' לשלילה גם יו"ט, אך בפתחי-תשובה ס"ק יג כ' דביו"ט יש חיוב בזה].

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויצא
ז' בכסלו

בקריאת התורה קוראים תמיד "יששכר" בשי"ן אחת1.

הפטרה: "ועמי תלואים... על תלמי שדי. ויברח יעקב... ובנביא נשמר" (הושע יא,ז -יב,יד)2.

מוצאי-שבת-קודש:

כשנשלם יום ז' בכסלו השנה כבר מלאו שלושים יום ל'שאלת גשמים'. על-כן מתפילת ערבית של מוצאי-שבת-קודש ואילך, המסתפק אם שאל 'טל ומטר' אינו צריך לחזור3.

יום שני
ט' בכסלו

יום ההולדת (בשנת תקל"ד) וההסתלקות-הילולא (בשנת תקפ"ח, ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין) של כ"ק אדמו"ר האמצעי רבנו דובער נ"ע, דור שני לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תקע"ד - תקפ"ח)4.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת וההילולא, ובאופן ד'רחובות הנהר'5.

ב) בעבודת התפילה.

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב - לעניין השייך לעבודתו המיוחדת או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו6.

ד) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות7. ולדבר גם בקשר להכנות כדבעי להתוועדויות די"ט כסלו, ולהמשיכן בהתוועדויות דחנוכה8.

פשוט שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים7.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון9.

יום שלישי
י' בכסלו

חג הגאולה - בו נשתחרר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ממאסרו בוויטבסק בשנת תקפ"ז10, והוא יום שמחה לאנ"ש, ואין אומרים בו תחנון. ונוהגים לערוך התוועדות ברוב עם11.

"י' כסלו הוא זמן הלידה של חסיד, י"ט כסלו היא הברית; בין י' ו-י"ט כסלו היא הלידה12. ההתחלה היא מי'. התוועדות חסידית היא לידתו של חסיד"13.

 

* סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה - כל ליל שבת-קודש פרשת וישלח (ולכן צריך להקדימה לפני-כן, אך אין מנהגנו לקדש את הלבנה בליל-שבת, אפילו במצב כזה14).

----------

1) ראה תורה-שלמה עה"פ (ל,יח). שיחת ש"פ ויצא תשי"ב ס"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' (ד) תשי"ב ח"א, עמ' 156. הרבי העיר לבעל-קורא שקרא 'יששכר' בב' שיני"ן, שאומנם יש כמה דעות בזה, ואיך שקוראים - יוצאים ידי-חובה, אבל ע"פ נסתר צריך לבטא בשי"ן אחת דווקא). 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 117-116 (שם ענה הרבי לאדמו"ר מבעלזא ביום ד' אדר-שני ה'תשמ"א, ששאלו אודות "מנהג המקום" בקריאת שם זה - שמעולם לא התערב בכיו"ב, ובמילא תלוי הדבר בעובדה מיהו ה'בעל קורא'. וצ"ע). סקירות ודיון בעניין זה בקבצים: 'המעין' תשכ"ז. 'צפונות' גיליון יז.

2) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

3) שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, קצות-השולחן סי' כא סי"א, לוח כולל-חב"ד ז' במרחשוון.

4) פרשת חייו והסתלקותו נדפסו ב'ספר התולדות - אדמו"ר האמצעי' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו.

5) שיחות-קודש תשנ"ב עמ' 382. ובליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 296, בקשר לב' ניסן, גם: ללמוד על-כל-פנים פרק משנה אחד המתחיל באות אחת משמו הקדוש.

6) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה, בקשר לכ"ד טבת.

7) ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל - שם עמ' 292. וראה ליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276.

8) שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 389.

9) לוח כולל-חב"ד.

10) ואף שבש"פ ויצא, ט' כסלו תקפ"ז, נתבשר על גאולתו ('ספר התולדות' הנ"ל, עמ' 113) - לא נקבע בשעתו יום זה ליו"ט כמו בחג הגאולה י"ב תמוז שהוא 'יום בשורה', כשם שחג הגאולה הזה עצמו לא נקבע כל-כך, לפי שבשנה שלאחריה נסתלק אדמו"ר האמצעי, כמבואר בקונטרס 'בד קודש' הוצאת קה"ת.

11) לוח כולל חב"ד. פרשת המאסר והגאולה - במבוא לקונטרס 'בד קודש' הנ"ל, ב'ספר התולדות - אדמו"ר האמצעי' הנ"ל, פרק ח. 'רשימות' חוברת סט, ובספר דלהלן.

בשנת תשנ"ח יצא לאור תיק המסמכים הממשלתי בקשר למאסר והגאולה ("מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" בהוצאת קה"ת ואגודת שמי"ר), ושם בעמ' 223-231: י' כסלו תקפ"ו - שוחרר לביתו; יא כסלו תקפ"ז - זיכוי ע"י בית המשפט העליון אשר במוהילוב; כא כסלו תקפ"ח (לאחר ההסתלקות, שלא ידעו ממנה שם) - זיכוי סופי בסנאט אשר בפטרבורג.

להעיר מהשייכות המיוחדת דהתוועדות חסידית ליו"ד כסלו - ע"פ המבואר... שיו"ד כסלו הוא עניין הלידה של חסיד, והתוועדות חסידית היא הלידה של חסיד (משיחת ש"פ ויצא תשמ"ז - ליקוטי-שיחות כרך כה עמ' 353 הערה 49).

12) ייתכן שזה מסביר גם מדוע הברית לכאורה אינה ביום השמיני.

13) ליקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 976. ספר-המנהגים עמ' 90. כפל הלשון צריך ביאור. ואולי הכוונה שההתחלה היא ביו"ד, שעניינה ביטול.

14) כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, רשימת הגר"י לנדא ז"ל, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35. ובדיעבד סומכים להקל לומר קידוש לבנה אף בלילה הבא (שם, וראה שו"ת חתם-סופר ועוד פוסקים, הובאו ב'שערים המצויינים בהלכה' לקיצור שו"ע סי' צז ס"ק ט. בשני הענינים - ראה הנסמן בס' 'קידוש לבנה - אוצר הלכות ומנהגים' פ"ד ופ"ו).

 


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)