החסיד שנקרא אל חדרו של הצדיק רבי חיים-מאיר הגר, ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ, היה נרגש מאוד. בחוץ נטו צללי ערב, והעיירה גרוסוורדיין שברומניה נכנסה לתוך מנוחת הלילה. החסיד השתוקק תמיד שתיפול בחלקו הזכות הגדולה לשרת את רבו, והנה סוף-סוף באה ההזדמנות.
בחרדת קודש פסע אל החדר פנימה. "שמע נא", נשא אליו ה'אמרי חיים' את עיניו הטובות. "יש בידי סכום כסף שרצוני לחלק למשפחות נזקקות. אבקשך שתהיה 'גבאי צדקה' שלי לערב הזה. התיאות?".
החסיד הנהן בראשו בהתלהבות. בוודאי, איזו שאלה. ארשת שביעות רצון עלתה על פני הרבי. הוא פתח את מגירת שולחנו והוציא ממנה צרור תפוח.
הרבי החל לפצל את הכסף לקבוצות נפרדות. הוא נקב בשמות של משפחות בעיירה, והורה איזה סכום להעניק לכל אחת ואחת מהן. החסיד רשם את ההנחיות, לבל יסטה מהוראות הרבי. כך וכך לאלמנה פלונית, סכום זה לקשיש ההוא, וכך הלאה.
"הלילה עליך לעשות את חלוקת הכספים", הוסיף הרבי. "עליך לעבור בין הבתים, לפי הרשימה שפירטתי, ולהעניק להם את כספי הצדקה. האם תוכל לעשות זאת?".
"איזו שאלה!", קרנו פניו של החסיד. בחדווה גדולה נטל את הכסף, מודה לבורא על שנפלה בחלקו מצווה גדולה כזאת, ויצא בהכנעה מאת הרבי.
ברחובות שרתה עלטה מוחלטת והם היו ריקים מאדם. שאון היום התחלף בצרצור החרקים. אלומות אור קלושות נראו מבעד לחלונות הבתים. מפעם לפעם נשמעה ממרחק יללת בעל-חיים. זו השעה ההולמת ביותר לעשיית 'מתן בסתר', בלי לבייש את הנזקקים לתמיכת בשר ודם.
החסיד צעד בצעדים נמרצים. השמחה שפיעמה בתוכו הזריקה מרץ בעורקיו. עמוק בכיס מעילו הטמין את צרורות הכסף. בלב מתרונן צעד לעבר הכתובת הראשונה. כשנפתחה הדלת, העניק את כספי הצדקה במאור פנים ומיהר להסתלק. את מלאכתו עשה ברגישות וביעילות.
ללא שהיות פנה לעבר הכתובת השנייה. גם הפעם עשה את המוטל עליו בעדינות, משתדל שלא להשתהות יתר על המידה ולא להביך את הנזקקים. בעודם מודים לו כבר היה בדרכו לכתובת השלישית.
השעות נקפו. צינה שררה ברחובות. אט-אט החל החסיד לחוש עייפות וכבדות. פסיעותיו נעשו איטיות יותר. מכתובת לכתובת אזלו כוחותיו. צרורות הכסף שבתוך מעילו נדמו בעיניו למשקולות כבדות. בקושי גרר רגליים מיעד ליעד.
השעה כבר אחרי חצות הלילה. בכיסו המתין צרור אחרון. הוא נועד לאלמנה המתגוררת בקצה העיירה. החסיד חשב על הדרך הארוכה המצפה לו, וזו נדמתה בעיניו למסע מפרך. מרוב עייפות כבר לא זכר את אזהרת הרבי לסיים את החלוקה עוד הלילה.
הוא עצר, התנשם עמוקות ונשען על גדר אבנים. הפיתוי לסוב על עקביו ולחזור לביתו גבר עליו. אין דבר, ניחם את עצמו, מחר עם שחר ישלים את החלוקה האחרונה. בליבו אמר: "ממילא אין לאלמנה מה לעשות בשעה זו בכסף. החנויות נעולות, השוק ריק. כשיאיר היום, עוד לפני תפילת השחר, וקודם שהחלבן יחלק את מרכולתו, אזדרז ואביא לה את הכסף".
סחוט ועייף שקע החסיד בשינה עמוקה, והשכם בבוקר מיהר בכוחות מחודשים לעבר ביתה של האלמנה. הוא העניק לה את הכסף וחש שסיים את תפקידו.
אחרי תפילת שחרית ניגש בהתרגשות אל הרבי, לבשר לו על השלמת השליחות. "עשיתי כפי שהרבי ביקש", שמח החסיד לעדכן. "חילקתי את הכסף לכל האנשים".
ה'אמרי חיים' הודה לחסיד, וביקש לקבל דוח מפורט ממעשיו של החסיד באותו לילה. הצדיק ייחס חשיבות רבה לדרך שבה הצדקה ניתנת לנתמכים, והקפיד על מתן תחושה נעימה ומתחשבת. ואכן, דבריו של החסיד העידו כי מילא את תפקידו בצורה מושכלת ועל הצד הטוב ביותר.
אלא שאז, ממש בסוף תיאור קורותיו אמש, הפטיר החסיד כי את מסירת הסכום האחרון דחה לבוקר. למשמע הדברים קדרו פניו של הרבי. החיוך שהיה על שפתיו נמחק, ועצב ניבט מעיניו. "חבל", לחש בצער, "חוששני שכבר לא תוכל עוד לשמש גבאי צדקה שלי".
פיו של החסיד נפער בתדהמה, והרבי המשיך: "כיצד לא נתת את דעתך על כך שהאלמנה האומללה לא ישנה כל הלילה מדאגה? אני משוכנע שכך היה. הלוא היא יודעת שבתאריך פלוני בא שליח מטעמי ומעניק לה את הכסף הדרוש למחייתה. היא מצפה לו בכיליון עיניים, כדי להאכיל את הפיות הרעבים בביתה.
"והנה, שעות הערב חלפו, הלילה ירד, ואיש לא בא. ודאי החלה האומללה להתענות במחשבות דאוגות, שמא לא תזכה עוד לקבל את התמיכה החיונית לה כל-כך. היא בודדה ועזובה כל-כך, ואפילו אין לה אוזן קשבת שלפניה תוכל להשיח את צרותיה. עיניה החלו זולגות דמעות צער, ובכייה לא נתן לה מרגוע כל הלילה. אח, צערה של אלמנה!".
(על-פי 'בחוזק יד') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
