מלחמת העולם השנייה בעיצומה. אירופה בוערת. בשנת תש"א (1941) פולש הצבא הנאצי לברית-המועצות. המדינה הקומוניסטית סובלת עתה מרעב ומחסור גוברים והולכים.
במחנה כפייה סיבירי כלואה קבוצה של תריסר תלמידי ישיבה. הם נשלחו לארץ גזירה ב'עוון' קיום אורח חיים יהודי ולימוד תורה.
חייהם קשים. מוטלת עליהם עבודת פרך, במזג אוויר קשה. ואולם בראש מעייניהם של תלמידי הישיבה עומד אתגר אחד – להימנע מעבודה בשבת. זו משימה כמעט בלתי-אפשרית. ובכל-זאת התלמידים מצליחים לחמוק מחילולי שבת, כל פעם באמתלה אחרת.
ואולם ככל שהעמיקה התקדמות הגרמנים לעמקי רוסיה, הוכבד הנטל על האסירים. הם אולצו להגדיל את תפוקת עבודתם, וכבר לא הצליחו לחמוק מעבודה בשבת. בלב כבד נאלצו לעשות את מלאכתם גם בשבת קודש, בעודם מתאמצים לצמצם את חילול השבת ככל האפשר.
שבת אחת הורה להם המפקח לכרות עצים, לקצוץ את הענפים מן הגזעים, ולהטילם אל הנהר הזורם, שישיט אותם עד מפעל צבאי קרוב.
המפקח סיים לתת את הוראותיו והלך. הבחורים גילו שנותרו לבדם, והחליטו לעשות כל מה שבידם לצמצם את חילול השבת. ראשית, נשאו את הקורות בזוגות – דבר המפחית מחומרת המעשה, שכן "שניים שעשאוה פטורים". שנית, נמנעו מלצעוד יותר מארבע אמות ברצף, אלא צעדו ועצרו, כדי להוריד את האיסור מאיסור תורה לאיסור חכמים.
הם לא ידעו כי המפקח מסתתר מאחורי גבעה וצופה במעשיהם. כששקעה השמש ויום העבודה עמד להסתיים הפתיע אותם האיש בצעקות רמות. "ראיתי הכול!", הרעים עליהם בקולו. "אתם תיענשו במלוא החומרה!".
התלמידים שכבו לישון חרדים מהבאות. באישון לילה נפתחה דלת הצריף בחבטה. הסוהרים העירו בגסות את כל האסירים, וזירזו אותם להתכנס מייד באולם המרכזי.
טרוטי עיניים התייצבו האסירים כנדרש. תלמידי הישיבה הושבו על ספסל הנאשמים. המשפט החל. התובע היה המפקח. כהקדמה סקר את הקרבות העזים המשתוללים בחזית, ואת נחיצות הציוד הצבאי המיוצר במפעל. פגיעה בתפוקת העבודה בשעת המלחמה היא בגידה לכל דבר. "המנוּולים הללו", הצביע על התלמידים, "שיתפו פעולה עם האויב בזלזלם בעבודה!".
עתה החל לחקות, בדרך לעגנית, את תנועותיהם, והתלוצץ על חשבונם של הבחורים המפוחדים. שאר האסירים והפקידים הגיבו בפרצי צחוק. מבטי שטנה ננעצו בבחורים.
כעת ניתנה לנאשמים האפשרות לשאת דברים להגנתם. שליטתם הדלה בשפה הרוסית לא הועילה להם, וטיעוניהם המגומגמים נשמעו תמוהים. ה'שופטים', שלא היו אלא מפקדי המחנה, שיסעו את דבריהם בחוסר סבלנות והחלו לדון בעונש הראוי להם.
פתאום נפתחה הדלת. לתוך האולם נכנסו שישה קצינים בכירים. פעם בשנה נהגו לבוא לביקורת במחנה העבודה, אך מעולם לא הופיעו בשעת לילה מאוחרת.
הביקור הפתאומי קטע את המשפט. ה'שופטים' הגיבו בהתרגשות וביראת כבוד. למקום הובאו כיסאות מרופדים, כיאה לאנשי משלחת בכירים. ה'שופטים' תיארו לפני האורחים את המתרחש. ה'הצגה' הומחזה שנית, ונראה היה כי חברי הפמליה רוו נחת מההדגמה ההיתולית.
רק קצין אחד ישב בארשת פנים קפואה. הוא לא הגיב בצחוק זחוח כחבריו, אלא הביט נכחו בהבעה רצינית. כשנסתיים השחזור קם וביקש לשוחח עם הנאשמים בפרטיות. הוא הוביל את החבורה לחדר צדדי, ולאחר שסגר את הדלת הורה להם ביידיש: "שבו".
הבעת תדהמה עלתה על פני הבחורים. הם בהו באיש בחלחלה, משוכנעים כי טמנו להם מלכודת. "שבוע טוב", בירכם הקצין ביידיש. "יהודי אני. בבקשה, הסבירו לי מה אירע". אט-אט הבינו כי האיש אינו מבקש את רעתם. הם הסבירו שכל כוונתם הייתה להמעיט בחילול שבת.
עיניו של האיש הצטעפו. "לפני כמה שנים הלכה אימי לעולמה", החל להתוודות לפניהם. "ברגעיה האחרונים ביקשה שאבטיח לה דבר אחד". האיש כחכח בגרונו במאמץ להבליע את ההתרגשות שאחזה בו. "היא ביקשה שאם יבוא יום ואדרש לסייע ליהודי דתי, שלא אמנע מכך".
והוסיף הקצין: "נקלענו לכאן שלא כצפוי. תקלה ברכב אילצה אותנו לעצור במחנה. אני מאמין שהנסיבות האלה התרחשו כדי שאממש את צוואתה של אימי".
הקצין חזר עם הבחורים לאולם הגדול. בדקות שלאחר מכן נהפך למליץ היושר של בני החבורה. הוא חקר את המפקח על טיבם, ואילץ אותו להודות כי אלה אסירים צייתנים, הממלאים את כל המטלות בלי דופי.
בתוך זמן קצר התהפכה האווירה, ופסק הדין ניקה אותם מאשמה. לא זו בלבד, אלא אף זכו להטבות ולשיפור בתנאי המאסר ובהקצאת המזון שקיבלו.
(סיפורו של הרב טוביה גולדשטיין, ב'המגיד מדבר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
