מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"עריקים מחזית הקרב", "ניסה מן המערכה" ו"כמו קברניט שנוטש ספינה בעת סערה" - הם מקצת הביטויים שנקט הרבי כלפי העוזבים את תפקידיהם הציבוריים משיקולים אישיים * מגדולי תורה ורבנים ביקש הרבי שלא לעזוב את משרותיהם הרוחנית, ממנהיגים דרש לא להתפטר, ומאנשי צבא ובעלי אחריות לסוגיהם דרש להוסיף ולעמוד על משמרתם * "מקומך אל תנח"

ידועה שיטתו של הרבי נגד נטישת תפקידים מצד בעלי השפעה ציבורית. ברוב המקרים ראה הרבי בעזיבת משרה ציבורית משום "בריחה מהמערכה". בהתאם לכך פעל רבות בקרב רבנים ומנהיגים לבל יעזבו את מקומותיהם וקהילותיהם.

"לאחרי בקשת הסליחה כדרוש וכו'" - מקדים הרבי לפנייה אל אחד מגדולי רבני ארצות-הברית (בכ"ג באדר ראשון תשל"ג) - "נצטערתי וכו' להעובדה אשר גם כבוד תורתו נצטרף לאלה שנטשו את המערכה של מלחמת הקיום היהודי של הנוער דבני-ישראל אשר בארצות-הברית (עניי עירך, ופיקוח-נפש)".

בהמשך דבריו מוסיף הרבי ומסביר כי קשה למנהיג להשפיע על קהילתו הקודמת מארץ אחרת ("ופשיטא שאינה דומה כלל וכלל ההשפעה בריחוק מקום"). הרבי מסיים את מכתבו כי התלבט רבות אם לכתוב על כך אם לאו, אך הגיע למסקנה ש"אסורה השתיקה בכגון זה", ולכן כתב לפחות בקצרה (המכתב בשלמותו פורסם בגליון קד של התקשרות).

שימור חיי היהדות בחו"ל

ראוי לצטט כאן קטע ממכתבו של הרבי באנגלית (משנת תשל"ו; פורסם ב'כפר חב"ד' גיליון 1008 עמ' 9) למורה בצפת:

ולשאלתך מדוע כמה אישים חשובים נשארים בחוץ-לארץ כאשר יש כל כך הרבה שצריך להיעשות בארץ-ישראל - נראה שאינך שם לב לעובדה שיש מצבים שבהם אנשים יכולים להשיג יותר למען ארץ-ישראל מבחוץ, מאשר בתוך המדינה - בנוסף למילוי חובתם לעזור לשימור חיי היהדות בחוץ-לארץ.

לפי הניתוח האחרון, רוב היהודים חיים בתפוצות, ואלמלא העזרה הרוחנית, הכלכלית והפוליטית שלהם לארץ-ישראל בכל הרמות, הדברים בארץ הקודש היו בוודאי קשים יותר...

הרבי מסיים את מכתבו וכותב כי כמו בכל מצב יש לבחון כל דבר על-פי ההלכה ("וגם כאן התורה היא המדריך האמיתי").

"בכמה מקרים מציל את הספינה"

בי"ד במרחשון תש"ל כותב הרבי מכתב מאלף לאחד הרבנים בחו"ל:

...להקא-סלקא-דעתך לנסוע ממחנו הטהור - בוודאי אין זה אלא בגדר קא-סלקא-דעתך בעלמא, שהרי ראינו ורואים במוחש שבתקופתנו, ובפרט ביבשת אמריקה (הצפונית וביתר שאת - הדרומית) - כל רב ומדריך רוחני המעתיק מקהילתו - הרי זה מפקיר (במובן רוחני ונפשי) כמה וכמה משפחות מקהילתו, שהושפעו ממנו באופן ישר או על-כל-פנים בעקיפין (על-ידי ששומעים משכן וכיוצא בזה, אודות פעולתו או דיבוריו וכיוצא בזה). והרי זה בדוגמת רב החובל של ספינה הנמצאת בלב ים זועף וגועש ונוטש אותה ובורח לנפשו, וכשמוסר כליותיו מתעורר מנסה להרגיע את עצמו באמתלא שאין בידו לעשות רבות, שיניח מי שהוא במקומו, שנפשו חשה בתורה דווקא במקום אחר וכיוצא בזה! והמקובל בכל עמי הארץ ועל-אחת-כמה-וכמה שהוא הוראת תורתינו הקדושה שרב החובל הוא הוא האחרון לעזיבת הספינה. וגם-זה רואים במוחש שהידיעה שכן צריך להיות - מעוררת כוחות פנימים ונעלמים של רב החובל ובכמה וכמה מקרים מציל את הספינה על כל הנמצאים בה ומביאים לחוף בטוח. והנמשל פשוט ואת כבוד-תורתו הסליחה.

"כל-כך הרבה אנשים ברחו"

הנה דברים חריפים שכותב הרבי ליליד ארצות-הברית תושב ירושלים (בתרגום חופשי מאנגלית ב'כפר חב"ד' גליון 1026 עמ' 12):

כל כך הרבה אנשים אכן ברחו מארצות-הברית ומדינות אחרות, בשעה שהיו צריכים להישאר שם, בקו הראשון של הקרב על ההישרדות של העם היהודי. לפיכך, העזיבה שלהם הביאה להידרדרות חמורה של היהדות בעריהם ובקהילותיהם... אני מחשיב אותם לעריקים מחזית הקרב... זה עשוי להיראות כביקורת קשה יותר מדי אבל למרבה הצער זה משקף את המציאות של המצב.

התפטרות אינה פיתרון

בי"ט בכסלו תשל"א אומר הרבי:

זה כמה וכמה שנים שבקשתי והתחננתי לפני ראשי עסקני העלייה שבתעמולתם לעלייה מחוץ-לארץ לא יתחילו ברבנים וכו' שבעליית הנ"ל מתמוטטת כל הקהילה וכו'... ולא עוד אלא כשהרבנים העריקים מהקהילות שלהם עולים לארץ-הקודש תבנה ותכונן יראי שמים שבאהקת"ו נותנים להם יישר כוח וכו' וכו'!.

באותה שנה כותב הרבי למנהיג קהילה יהודית בניו-יורק ('כפר חב"ד' גיליון 1023 עמ' 12):

אני מקווה שלא תיפגע מההערה שלי שהמחשבה על התפטרות שאתה מזכיר את קיומה במכתבך היא בוודאי לא פיתרון. לוותר על אחריות ציבורית במקרה חירום, יהיה כמו קברניט שנוטש ספינה בעת סערה. כפי שברור מתוך מכתבך, אתה מודע במידה מלאה לכך שטובתה של הקהילה מוטלת על כף המאזניים, ולגבי מנהיג ציבורי כמוך אין כל צורך להרחיב בנקודה זו, רק מבפנים אדם יכול להשיג משהו, וזכות הרבים עומדת לו באופן מתמיד לקבל סיוע מלמעלה.

עזיבתו תגרום גירעון

מכתב ארוך ומעניין כתב הרבי בפורים קטן תשי"ד לראשי קהילת אנטוורפן בבלגיה, אשר בקשו מהרבי להשפיע על הרה"ג רבי חיים קרויזוורטה, ששימש ראש בית-מדרש לתורה בשיקאגו - להיענות לפנייתם ולשמש רב לעדתם.

כותב להם הרבי:

המצב הוא שמעמדו של הרב המדובר במוסד בית-המדרש לתורה בשיקאגו הוא עמוד התווך וקיים חשש גדול שעזיבתו את המקום תגרום גירעון גדול ביראת-שמים, מה גם שמוסד זה הינו בעל השפעה ברחבי ארצות-הברית כולה.

הרבי קובע אפוא:

והשאלה היא אם ראוי לו לעזוב משמרתו, הנה איני רואה כל ספק, שהוא הדבר היפך חובתו ואי-אפשר לעשות כן.

עניי עירך קודמים

כשרב מסויים ביקש לעזוב את קהילתו בנימוק כי אינו יכול לוותר על מצוות ישיבת ארץ-ישראל וכתב על-כך לרבי, השיב לו הרבי (י"ב בכסלו תשכ"ב אגרות-קודש כרך כב עמ' מ-מא):

כותב על-דבר מצוה פלונית שפשוט (גם ממכתבו) שיש בזה מחלוקת אם היא דאורייתא או דרבנן או וכו' - אבל מה שכן פשוט ולכל הדיעות אשר מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. כן עיקר גדול בתורה... ענין כללי ולא מצווה פרטית, שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו'... אשר בעניינים כאלו רק לפני רבונו-של-עולם גלוי ולבני-אדם מי גלוי [=אם יקבלו התוכחה] (שבת נ"ה א')...

בהמשך המכתב מאחל הרבי לאותו רב:

שמתוך שמחה וטוב לבב, ינצל כל כשרונו ויכולתו שחונן בהם מהשגחה העליונה במקומו עתה, שיש בה חזקה ופסק דין בשולחן-ערוך - עניי עירך קודמין, וגם זה לכל הדיעות מדאורייתא.

למנוע את התפשטות האש

ברוח הדברים כתב הרבי בט' בניסן תשכ"ב (שם עמ' ר-רא):

האומנם לדעתו המצווה אודותה כותב, זוהי השאלה הבוערת במקום בו נמצא רוב מניין ורוב בניין של עמינו בני-ישראל? ואפילו בשאר המקומות והמדינות...? היודע על-דבר האחוז של נישואי תערובות רחמנא-ליצלן? יודע המצב בנוגע לחינוך על טהרת הקודש של בני ובנות ישראל? המצב על-דבר שמירת שבת והיפוכו בפרהסיה, וכו' וכו'? [מבלי לדבר על-דבר העניינים שאינם בפרהסיה כל-כך].

אשר לכאורה פשוט, אשר כל יהודי תמים לה' ולתורתו, עליו היה לעשות בזה ובסגנון חז"ל כדבעי למהווי... בתיקון כל העניינים המנויים לעיל, שהם - לכל הדיעות מן התורה הם, ולכל הדיעות מעיקרי הדת ויסודותיו, ובהם לכל הדיעות תלויה גאולת ישראל מהגלות המר, גלות כפול ומכופל.

וממשיך הרבי וכותב כי היצר-הרע דואג להמציא ליהודי עניינים שיסיטוהו מלשים לב "לשאלות הבוערות באמת", אשר בסופו של דבר אי-התעסקות בהן עלולה לגרום כי האש תאכל לא רק את הקוצים אלא "ונאכל הגדיש או הקמה".

את מכתבו חותם הרבי בהתייחסות ישירה לדברי השואל:

לסיום מכתבו שבדעתו לעלות ממדינות אלו - ידוע מכבר היחס להשיטה דניסה מן המערכה (מלחמת היהדות במקום שם דר כמה זמן) ובלבד ש"אני את נפשי הצלתי". והאומנם כבר עשה ופעל כאן כל מה שהיה יכול לעשות להחזקת היהדות כאן? ועניי עירך קודמין - לכל הדעות?!

אולי יש אפשרות לחזור...

גדול רבני מרוקו, רבי רפאל ברוך טולידאנו, שעמד בקשרים הדוקים עם הרבי, עזב בשנת תשכ"ג את מרוקו ושהה באנגליה. באותם ימים קיבל מהרבי איגרת (הנפתחת בשורת תוארים ארוכה) ובה נאמר, בין השאר (אגרות-קודש כרך כב עמ' תסח):

...הגעני יקרת אגרתו ונודעתי ממנה אשר לעת עתה נמצא במדינת אנגליה. ואחרי בקשת סליחתו רבה, מוכרחני להביע צערי על שהעתיק כבוד הדרת גאונו מצאן מרעיתו בעירו מקנאס והמדינה, אשר אף כפי השמועה, מפני גילו - יאריך השם יתברך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים - אפשר שאין משרה רשמית על שכמו, אבל הרי בוודאי ובוודאי כמה דרכים הם לחיזוק התורה והמצווה גם בלי משרה רשמית. וכפי המצב בעירו ובמדינתו, ומי כמוהו מכיר במצב יותר, הרי השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר.

הרבי אינו אומר נואש גם משכבר נעשה המעשה ומוסיף וכותב:

ואולי יש אפשריות לחזור לעירו ולמדינתו באופן המתאים וטוב, ולהשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם, עשיריות ועשיריות אלפים, כן-ירבו, הדרים במדינות ההן, הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקודש, לנהלם על מיין נייחין, מים חיים דתורת חיים ומצוותיה עליהן נאמר וחי בהם.

"תמהתי תמיהה רבה"

לא רק אל הרב הנ"ל כתב הרבי בסגנון זה. בספר 'שמן ששון מחבריך' כרך ג' עמ' 84-86  פורסמו שלוש איגרות חדשות של הרבי לגאון הגדול רבי שלום משאש ז"ל, ששימש רבה הראשי של מרוקו עד שנת תשל"ח.

באיגרת הראשונה (מכ"ח באלול תשל"ד), המוקדשת כולה לנושא זה, כותב הרבי:

תמהתי תמיהה רבה שכאילו היתה הצעה שכבוד תורתו יחשוב ויתעניין להעתיק מעירו למדינה אחרת וכו'. ואף שבטוחני שאין זה מעשי כלל וכלל, שהרי רבים צריכים לכת"ר ולא רק בעירו האמורה ממש, אשר גם היא עיר ואם כו', אלא גם בסביבותיה ובכל המדינה ובמדינות הסמוכות, וצריכים להוראה במעשה בפועל ולהתעוררות בעבודת הוי' באהבת ה' וביראת ה' וכו' וכו',  בכל זה מרשה אני לעצמי להעלות על הכתב את הכתוב לעיל בגודל הביטחון - שבוודאי ובוודאי ימשיך לנהל קהילא קדישא דיליה והמדינה כולה בהיותו במקומו עתה, ויאריך ימים על ממלכתו (מאן מלכי רבנן) ומתוך נחת שדבריו מתקבלים והנהגתו מצליחה.

הרבי ממשיך ומפציר:

ואם הוראת חכמינו ז"ל היא עניי עירך קודמים, על אחת כמה-וכמה עניי מדינה כולה קודמים, ולדוכתיה דכת"ר האריכות בהאמור אך למותר, ובטוחני שכוונתי לדעת כת"ר בלאו הכי, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ואדרבה - יוסיף חיל לחזק שם לימוד דבר הוי' ותורתו והידור קיום מצוותיו, במרוקו וסביבותיה וכו', וזכות הרבים מסייעת.

ומסיים הרבי:

ותודתי אמורה מראש באם אקבל בשורה טובה בכל האמור ובהוספה - שגם היא עיקר - שדבר הוי' בידו ומצליח בכל האמור.

לא להשאיר צאן בלי רועה

בי"א שבט תשל"ו משגר הרבי איגרת נוספת אל הרב משאש. לצד הדרישה להעלות בקודש מופיע בסיום הקטע הבא: "ויהי-רצון שיאריך ימים ושנים טובות על ממלכתו לנהל קהילתו קדישא אשר במרוקו המדינה ובפרט בקזבלנקה עיר ואם, מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף ובשמחה וטוב לבב".

הרבי אינו מרפה ובי' בכסלו תשל"ז כותב לו שוב :

ובוודאי אשר זכות הרבים מסייעתו, נוסף על זכות אבותיו ונוסף על זכות עצמו, ובפרט אשר רבים צריכים לו, וכמו שכתבתי במכתבי הקודם, שהיהדות בעירו ובכל המדינה... לא ייתכן להשאירן כצאן אשר אין להם רועה, ומי ככת"ר שליט"א להיות להם רעיא מהימנא, אשר גם להבא בסייעתא דשמיא יפעול גדולות ונצורות. ועל פי ההוראה דמעלין בקודש מובטח לו שיתנו לו הכוחות להיות מוסיף והולך ואור.

שר צבא הבורח מהקרב

רב נוסף שהתגורר באחת ממדינות אפריקה וביקש לעלות לארץ-הקודש קיבל מהרבי תשובה זו (ט"ו בטבת תשל"ב):

פשוט שעל פי דעת תורה - עניי עירך קודמין, עליו להמשיך בהפצת היהדות וכו' במקומו עתה - ונוסף על-זה ועיקר - הרי עבודה זו באפריקה ובחו"ל בכלל - הרי זה פיקוח-נפש ממש (מטמיעה וכו' רחמנא-ליצלן) מה-שאין-כן בארץ-הקודש ת"ו, וקל להבין. וכבר מילתי אמורה לכמה-וכמה - שכל רב וריש מתיבתא ומדריך רוחני העוזב (בתקופתינו) חוגו בחו"ל ומעתיק לארץ-הקודש - הרי-זה בדוגמת שר צבא הבורח מהמערכה בשעת מלחמה ובעת התקפת השונא וקל-להבין.

להמשיך בצבא ולא להיכנס לפוליטיקה

בי"ח במנחם-אב תש"ל (נדפס ב'כפר חב"ד' גיליון 1042) כותב הרבי למר אריאל שיחי' שרון בדחיפות ("ומפני חשיבות העניין ודחיפותו ממהר אני לענות עליו ובפרט לסיום מכתבו"):

כפי שיחתנו כאן, לדעתי מקומו של כ' הוא בצה"ל ושם בעזר ה' מצליח ויצליח, וכמובן שזהו נוסף לתועלת הרבים... שלכן וכפי שדברתי עם מר בהיותו כאן, בוודאי ובוודאי שעליו להמשיך במשרתו ובתפקידו הכי אחראי... על-פי האמור מובנת דעתי גם כן שאין כל סברה חס ושלום שיפרוש מר לעניין אחר, ועל-אחת-כמה-וכמה לא בזירה הפוליטית, כולל משרת שר וכיוצא בזה, שאין זה תפקידו ולא בזה ינצל הכישרון והידע שלו, ואדרבה ואדרבה.

בהמשך לזה הלוואי שגם מר עזר שי' ויצמן לא היה פורש מהצבא... אין טעם להסברה אשר כיוון שמישהו עשה עוולה נגדו לכן יזיק את עצמו, והרי פרישתו מהצבא גרמה היזק לעצמו נוסף על החיסרון שכנראה נגרם להצבא על ידי אי-ניצול ידיעותיו וכשרונותיו...

בכלל מוזר הדבר אשר באם ירצה חייל פשוט, שהשקיעו בו חינוך צבאי של חדשים אחדים, לעזוב את הצבא, הרי זה נחשב ובצדק לפשע חמור; ודוקא אלוף וכיוצא-בזה שהשקיעו בו חינוך בדרגה הכי גבוהה ומרץ וכסף וכו', אם הוא רוצה לעזוב את הצבא הרי מניחים זה לשיקולו הפרטי, אפילו באם אומר בפירוש שטעמיו הם פרטיים...

"המצב מכריח שימשיך במשרתו"

בחודש אייר תשל"ט כותב הרבי ל"מר יוסף הכהן שי' צ'חנובר" ('כפר חב"ד' גיליון 991 עמ' 183) שכתב לרבי על קשיים שהתעוררו בקשר עם המשך עתידו במשרד-החוץ.

"מבלי לפגוע בכבוד ובסמכות של מי שהוא, הרי לדעתי המצב מכריח שכבודו ימשיך במשרתו", קובע הרבי ומנמק זאת בהרחבה. ובהמשך כותב: "שכשיהיה נמצא בפנים יוכל להשפיע גם בקווים היסודיים... צריכה להיות הגברת הפנים על החוץ, על-אחת-כמה-וכמה שאסור שתהיה כניעה ומכל שכן ביטול של הפנים לגבי החוץ, אלא שצריך להיות באופן דיפלומטי מבלי לעורר רגש הנצחנות של החוץ".

בקיץ תשל"ג ביקש מר צ'חנובר לסיים משרתו הקודמת, והרבי שלל זאת בתוקף. עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים והתקופה שלאחר מכן הוכחה נכונותה של דעת הרבי, בתועלת העצומה שהביאה לארץ-ישראל והדרים בה.

 "אנושיות הכי פשוטה"

להלן פרסום ראשון של צילום מכתב נוסף מהרבי ובו הוא מתייחס לשאלה המפורסמת מדוע לא עלה לארץ-ישראל.

הנמען - מר יוסף יקיר, מנהל 'אימקו תעשיות בע"מ'. האיש פנה לרבי בבקשת ברכה למפעלו (כיול מכשור אלקטרוני)  בי"ב בתמוז תשמ"ז. במכתבו העז מר יקיר וכתב כדלהלן: "על מעשי בני אדם ובעיקר דורשי, הוגי וגאוני התורה, אפשר לדעתי לשאול שאלות. שאלתי, הינה אפוא, לכבודו מדוע לא יקיים מצווה חשובה של תרי"ג המצוות של יישוב ארץ-ישראל ובזאת יחזק ויתחזק באמונת ישראל שחסרה לכולנו?... בכבור רב ואיחולי אריכות ימים ושנים טובות".

בפתח מכתב התשובה כותב לו הרבי (בסגנונו המקובל): "ובטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה... מתאימה להוראת תורתינו... הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך להאדם". אך לאחר מכן מוסיף הרבי שורה מיוחדת: "ובמיוחד שדר בארץ-הקודש אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". לאחר מכן באה חתימת יד קודשו.

אחרי החתימה מופיעות השורות הבאות:

במענה לכותבו אודות מקום דירת עסקני ציבור, מובן על-פי תורה שצריכים לדור במקום שיכולים לעשות המקסימום שלהם לטובת הציבור. וגם אלה ש(מסיבות) הנהגתם לאו דווקא על-פי תורה - הכתוב לעיל בתוקפו הוא, כיוון שזהו גם מצד אנושיות הכי פשוטה.

מר יקיר זכה לבקר במהלך חלוקת השטרות לצדקה אצל הרבי ביום כ' בסיוון תנש"א (הוצג בפני הרבי כאורח הדינר של מוסדות חב"ד בקריית-מוצקין - על-ידי השליח הרב משה שיחי' אוירכמן) ושוב העלה את עניין ביקור הרבי בארץ-ישראל. דברי התשובה של הרבי אליו פורסמו ב'זורע צדקות מצמיח ישועות' עמ' 39-40.

המכתב נמסר לפירסום על-ידי אחותו, מרת מ. פנטון, חברת מועצת עיריית ירושלים, לעילוי נשמת אחיה שנפטר בט"ו בתמוז תשס"ב.

יצויין כי התייחסויותיו הרבות והמגוונות של הרבי לשאלה זו מופיעות במקומות רבים ומרוכזות במקומות הבאים: היכל מנחם' כרך ב עמ' קיז; 'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 440-442; 'התקשרות' גיליונות ת (עמ' 8-10), תיב (עמ' 15), תכא (עמ' 12); שיחת שבת-קודש פרשת דברים תש"ל (בלתי מוגה).