נושאים נוספים
	שבת של התרוממות
	עצות לכעס ולאהבת ישראל
	כל יהודי יכול לבנות משכן
	גאולה ב'פשט' ולא ב'דרש' בלבד...
	סיפורים ומקורותיהם
	פרשת תרומה
	זכאי, זכאי!
	"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
	הלכות ומנהגי חב"ד

למה אדמו"ר הזקן התפאר שהוא 'נכד' (רוחני) של הבעש"ט? כשהרוגוצ'ובי סירב לעבודת הכלל * הרבי חיפש את הקשר בין תפילין ושופר על-פי פשט, בעוד אביו מצא זאת בקבלה * אלול –  תפילה או תורה?! * קדימת 'גיטין' ל'קידושין' בידיעת הרבנים * האם יש קשר בין עבירות בין אדם לחבירו לשל מקום? * על 'מנשה' ו'אפרים' ומה שביניהם

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כשהראגוצ'ובי סירב לעבודת הכלל

יותר מפעם אחת סיפר הרבי על הגאון הרוגוצ'ובי, שהוזמן ע"י כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ליטול חלק בעסקנות ציבורית לטובת יהודי רוסיה, והסביר באסיפה כי הוא מצדד בדעת הבבלי, הסובר שתלמיד חכם הלומד עם אחרים תורתו משתמרת בלבד, ולכן נמנע ממנו ליטול חלק – באופן רציני – בעבודה ציבורית זו. – ראה 'לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 374 ואילך.

כשהרבי שהה בפריז בשנת תש"ז, הוא הוסיף כי הדבר תלוי במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (מפי אבי מורי הרה"ח ר' יעקב יהושע שיחי' – הובא ב'ימי מלך' כרך ג').

אמנם, בשנת תש"ט סיפר הרבי כי השקלא-וטריא עם הרוגוצ'ובי היתה בחיי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ראה כפר חב"ד גליון 500 עמ' 19) ואכן נזכרים הדברים באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע איגרת מט' אדר אעת"ר (אג"ק מוהרש"ב כרך וא"ו עמ' קמד-ה):

"כתבתי... להזמין גם את הרב ראזין בדוינסק, והוא ממאן בזה. וכתבתי אליו עוד-הפעם אודות זה. וכוונתי היא להוציאו לאויר העולם [=שיכניס את עצמו גם לעניני עבודת חיזוק הדת]... אני חושב שיהי' אי"ה מאתו איזה תועלת".

ונראה שהדברים התרחשו אכן הן בחיי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ושוב בתקופת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב.

קשר בין תפילין ושופר

את התוועדות ש"פ האזינו שבת שובה תשל"א (תורת מנחם כרך סב עמ' 37) סיים הרבי כך:

כדרכי הנני משתדל לקשר כל ענין עם מבצע תפילין – חיפשתי לקשר זאת גם עם ענין השופר, ועזר ה' שאכן יש קשר ביניהם.

והרבי ביאר, שבגלל פעולת התפילין בחיזוק יד שמאל תוקעים בשופר ביד ימין, עיין שם.

ויצויין, כי על-פי הקבלה ביאר זאת אביו של הרבי הרב לוי יצחק ז"ל בלקוטי לוי יצחק ליקוטים ואגרות עמ' רלח ("ט' תקיעות דמיושב וט' תקיעות דמעומד שהוא ט"ט, נמשך פת והיינו טטפ"ת"... שנקראים פאר כמו שופר שפירושו יופי") ובעמ' רפו ("תפילין הוא המשכת המוחין כמו תקיעת שופר...").

מעלת נכד ברוחניות

הרבי סיפר כמה פעמים על התבטאותו של אדמו"ר הזקן שהוא נכדו הרוחני של הבעש"ט, ועניין זה הוא למעליותא. כלומר, שיש בכך מעלה יתירה על מי שהוא נכד בגשמיות, מפני שאדמו"ר הזקן נטל את הפנימיות שבתורת הבעש"ט (ראה 'לקוטי-שיחות' כרך ד' עמ' 1136 ואילך).

וכך למשל בשיחת י"ט כסלו תשמ"ג ('התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 665) אומר:

אדמו"ר הזקן, נשיא חסידות חב"ד, שהוא בא בהמשך ובתור "נכד" של נשיא החסידות הכללית הבעש"ט...

ויש להביא קצת ראיה מהנכתב בשו"ת שארית יוסף (סימן יט), המבאר דין תלמיד אם חייב בכבוד הרב של רבו, אע"פ שלא למד הימנו תורה כלל. והוא מחלק בין דינו של נכד לבין תלמיד של תלמיד. שהנכד אינו חייב כלל בכבוד זקנו, ולכן אין מקום לומר שהואיל והאב חייב בכבוד אביו [=הסבא], גם הבן יהיה חייב להקדים כבוד הסבא לכבוד אביו. מה שאין כן תלמיד, שחייב קצת בכבוד רבו של רבו כדין תלמיד חכם, הרי שגם במקרה שלא למד הימנו תורה יש מקום לומר שחייב להקדים כבוד רבו של רבו לכבוד רבו, מפני שהוא ורבו חייבין בכבודו. ובלשונו:

"שאני והוא חייבין בכבודו והוא הדין לרבו של רבו. ואל תשיביני מאביו ואבי אביו, שלשם אין לומר אני חייב בכבודו, שאין חייב בכבוד אבי אביו. אבל ברבו של רבו, שלפחות הוא חייב קצת בכבוד רבו של רבו מפני תורתו, שייך לומר אני והוא חייבין בכבודו, וק"ל".

ולמרות שהקשו על השארית יוסף (ראה נחלת צבי על גליון השו"ע יורה-דעה סימן רמב סעיף כא) אבל העיקרון שיש מעלה בתלמיד של תלמיד (כלומר ב"נכד" ברוחניות) – אין בו ספק.

והנה אם סתם כך הדברים אמורים – על אחת כמה וכמה בנידון-דידן כפי שמדגיש הרבי שעל-ידי אדמו"ר הזקן נשלמה תורת הבעש"ט, ובודאי נחשב שלמד הימנו תורה. וק"ל.

שימוש בספרי קודש כ'גורל'

ב'יחידות' חודש תשרי תשמ"א דיבר הרבי על פתיחת ספר קדוש כדי להחליט בספיקות שונות – (ראה היכל מנחם כרך ב' עמ' ריז-ריח).

יצויין, כי בליובאוויטש היו פותחים ספר ורואים את הגימטרייה של המילה הראשונה בעמוד הנפתח, וכך מחליטים (הרה"ח ר' נפתלי חידקל (בריה"מ) – מפי הר"ר יצחק קוגן שליט"א הובא ב'כפר חב"ד' גליון 1667 עמ' 27).

אלול תפילה או תורה?!

במהלך ביקורם של הרבנים הגאונים וכו' הרה"צ בעל ה'פני מנחם' ובעל 'משנה הלכות' זצ"ל בי"ג אלול תשל"ט ('בצל החכמה' עמ' 68 ואילך; 74 ואילך), תמה הרבי – אחרי ציטוטו את דברי החיד"א אודות לומדי התורה שבאלול ממעטים בלימוד ומוסיפים בתחנונים – שלכאורה אלול הוא הזמן ד'לוחות שניים' שהיו בבחינת "כפליים לתושיה", ודבר זה היה צריך לבוא לידי ביטוי בהוספה בלימוד התורה, עיין שם.

וכיסוד לדברי רבינו מצינו אכן במדרש תנחומא פרשת נח: "ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה של תורה ומביאין ראיה כו' שלא יכשלו ישראל בד"ת".

וראה גם מעשה רב של החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ז' סימן כא) בתשובה מיום א' דראש חודש אלול – שמעיד על עצמו:

"והני יומא דכלה נינהו, דמהדרנא לכולא תלמודא דגרסינא בהאי שתא, כי כן דרכינו".

כלומר בחודש אלול נהג לחזור על כל הגמרא שלמד במשך השנה!

ואמנם מצינו להמאירי ב'חיבור התשובה' (מאמר ב' פ"א) בדרש אמרו [חכמינו] ז"ל, על ענין היותו קרוב, שראוי לכל [אדם] להשתדל קודם ראש השנה, בהפצר תפילות... כדי שיכנס לראש השנה בטהרת הלב.

וכבר ביאר בספר 'יערות דבש' (ח"א דרוש ראשון): ימים אלו [של אלול ור"ה] ראויים לקבוע בתורה... כי היא סם חיים... אבל באמת לבעלי תשובה, כאשר אנחנו בעוונותינו הרבים רובם ככולם... צריך תפילה, כי לולא תפילה ותחינה אין תורתינו מועלת... אבל בתפילה ירחץ ה'... ועיקר התפילה בהכנעה ובשברון לב כו'. – אם כי שאלת כ"ק במקומה עומדת שנדרש זכר לתורה ד"כפלים לתושיה". וק"ל.

'בבא בתרא' של הגלות

ב'התוועדויות תש"נ' כרך ב' עמ' 189 אומר הרבי:

מסכת 'בבא בתרא'... שייך לזמננו זה – 'בבא בתרא' (ואחרונה) דהגלות... וכהתחלה שלאחרי-זה... התחלת הגאולה.

ומוסיף על כך בספר השיחות תשנ"ב עמ' 370 ואילך:

שבמסכת ב"ב (כיום וגמר הגלות) מרומזת גם הגאולה האמיתית והשלימה... וכן הסוגיא (קכב, א) אודות חלוקת ארץ-ישראל לעתיד-לבוא.

[וכן בעוד שיחות נאספו בלקט חדושים ובאורים במסכת בבא בתרא נ.י. תשנ"ט]

וכדאי להצביע בענין זה על מה שכתוב בספר 'סמיכת חכמים' (לרבי נפתלי הכהן כ"ץ) (מהדורת מכון גנזי מהרי"ץ) עמ' צט:

"ונמצא בבא בתרא הוא חלק האחרון מהששת אלפים שנה והם ימות המשיח דמסכתא ההיא מיירי מכל עניני קרקעות ונחלות וירושות וחזקות, כי אז בימות המשיח יקיים [יקויים] יעודי הנביאים להנחיל אוהבי יש ונחל יהודה את הר קדשו ויהיה נחלת עולמות ונירש את כל גויי הארצות כי עתה לא ירשנו רק שבעה אומות ולעתיד כל השבעים גם פרק חזקת הבתים שבו רומז על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו הוא בית השלישי שלא יחרב עוד והוא חזקת הבתים שיש לו חוזק ותוקף משני הבתים שנחרבו בעוונותינו גם בתלתא זמני הוי חזקה וגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון".

הסדר "גיטין (קודם ל) וקידושין"

בביקור הרה"צ ר' יעקב אלתר האדמו"ר מגור שליט"א הדגיש הרבי כי לאור דברי חז"ל – צריכים הרבנים להיות בקיאים בעריכת גיטין (ואחר-כך גם) וקידושין, עיין שם. וכבר הקדשנו לכך רשימה במדור זה בעבר.

ויש לציין לאגרת כב' קדושת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לאביו של הרבי, מו"ה הרב ר' לוי יצחק ש"ס מכ"ה תמוז תער"ג (אג"ק מוהרש"ב כרך ו' עמ' קע): "ויצליח לו השי"ת בסידור גו"ק [=גיטין וקידושין] ובכל הוראות ודינים וכו'...".

וכן באגרות-קודש אדמו"ר הזקן (ח"ב קה"ת תשנ"ג עמ' לג): "או איזה שאלה חמורה באיסור והיתר וגיטין וקידושין ושאר דברים חמורים ששואלים ממני...".

האם יש קשר בין עבירות שבין אדם לחבירו לשל מקום

למרות שהרבי קבע בנחרצות ('לקוטי שיחות' כרך יז עמ' 177 הע' 40, ובפנים השיחה עמ' 180) כי אין קשר בין עבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום – הנה בהזדמנות מאוחרת יותר כאשר נדרש לענין המחילה שעל ידה נעשה מי שמחלו לו "מרוצה וחביב... כקודם החטא" נקי ורצוי לגמרי ('לקוטי שיחות' כרך כח עמ' 146) הוא מציין בהערה 59:

להעיר מחובת הלבבות שער התשובה פ"ז קרוב לסופו, דמשמע דבאם לא שב מהעבירות שבין אדם לחבירו גם תשובתו על העבירות שלו שבין אדם למקום אינה מועילה כל-כך.

והנה דברים כמו אלו מצינו ברבינו יונה (שערי תשובה שער ד' אות יח)" "מי שגזל את חבירו ישיב את הגזלה ואחרי כן יתודה, ואם התודה תחלה לא עלה לו הוידוי".

וראה גם צל"ח דרושים דרוש יט לעשי"ת (אות לב ומפורש במנחת חינוך מצוה שסד אות לב): דכל זמן שלא ריצה את חבירו אף חלק שמים לא נמחל לו, דלא מהני כלל תשובה כל זמן שיש בידו החטא שחטא לחבירו, רק לאחר שנתפייס מחבירו צריך תשובה לחלק השמים.

וכן מפורש להדיא ב'קובץ שיעורים' (לר"א וסרמן הי"ד) ב"ב אות שטו (דבבין אדם לחבירו כל שלא פייס את חבירו, אפילו הוא אנוס בכך לא הועילה התשובה גם על החלק שבין אדם למקום כמו ביוה"כ").

אמנם ברי"ף לעין-יעקב שם (המצוטט בלקו"ש חי"ז שם) מפורש שאם לא נתרצה חבירו [אף אם הלה פייס לו] מתעכבת כפרת יוהכ"פ כולה.

וכבר הקשה הברכי יוסף (סי' תרו ס"ק א) "לא ניחא ליה למרייהו בהכי". כלומר: אין רצונו של ה' להחמיר עד כדי כך.

אבל הרבי אכן כבר קבע בלקו"ש חי"ז שם כי אין כל קשר!

"מנשה" ו"אפרים"

בשיחת ש"פ ויחי תש"ל ('לקוטי שיחות' כרך טו עמ' 432 ואילך) מבאר הרבי את הויכוח שהתנהל בין יעקב ליוסף (מח, יג-כ) לגבי הברכות שבירך יעקב את בני יוסף מנשה ואפרים; ביאור ההפרש בין עבודת ה' של מנשה ועבודת ה' של אפרים ושייכותן לעבודתם של יעקב ויוסף.

לאור הביאור בשיחה מיושבת מלכתחילה קושיית המפרשים (חזקוני, אלשיך, ש"ך, כת"ס, נועם אלימלך, בני ישכר חודש מרחשון מאמר א) מדוע לא העביר יעקב מלכתחילה את אפרים לצד ימינו ואת מנשה לצד שמאלו.

דהנה, תוכן תירוצי המפרשים הוא:

מפורש בקרא "כי מנשה הבכור" והוי נתינת טעם מדוע שיכל את ידיו ולא החליף מקומו, כדי שלא לביישו, וביקש לכל-הפחות לתת לו עדיפות מסויימת, ולא רצה שירגיש מנשה בדבר ובפרט אחר התוצאה מקנאת אחי יוסף. מה גם שעפ"י הלכה אפרים עצמו מחוייב בכבוד אחיו הגדול.

ולכאורה, צריך עיון קצת בתירוצים אלו כי:

א) תוכן התירוצים משמע שבאמת כן היה צריך להחליף מקומו של מנשה, ורק מטעמים אחרים (צדדיים) נמנע לעשות כן.

ב) סוף-סוף ברגע ששכל את ידיו בטח הרגיש מנשה בדבר ובפרט כששמע את הדיון בין יוסף ליעקב!

אמנם לפי המבואר בשיחה (והמסקנא-קביעה (כבר בסעיף ב')) - קושיא מעיקרא ליתא:

מנקודת מבטו ועבודתו של יוסף – מנשה חשוב יותר, ולכן, גם אחרי ששכל את ידיו הרי בברכת יעקב ליוסף "המלאך גו' יברך את הנערים גו' (מח, טו-טז) מנשה קודם לאפרים, למרות שמנקודת מבטו ועבודתו של יעקב – אפרים נעלה יותר, וק"ל. וכן הוא גם במניין בנ"י לפני הכניסה לארץ ישראל בערבות מואב, מנשה קודם לאפרים.

ויש להוסיף מכיון שלפועל הרי הם בני יוסף ("בני הם אשר נתן לי אלקים בזה"), לכן מובן שמנשה הוא הבכור, כפי שזה מנקודת מבטו ועבודתו של יוסף. וק"ל.