חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:13 זריחה: 6:12 כ"ד באב התשע"ט, 25/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

העבודה של בעל ההילולא וחודש שבט: הפצת היהדות בשבעים לשון
דבר מלכות

נושאים נוספים
העבודה של בעל ההילולא וחודש שבט: הפצת היהדות בשבעים לשון
אמונה מעל הטבע
בדרכו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב
פרשת וארא
חותמו של מלך
הלכות ומנהגי חב"ד

בראש-חודש החל משה רבינו לבאר את התורה בשבעים לשון – וזה עניינו של בעל ההילולא דעשירי בשבט – להפיץ את התורה לכל אחד ואחת מישראל * אין להמתין עד שהיהודי ילמד לשון-הקודש או אידיש * נתינת הכוח מתחילה כבר בשבת מברכים חודש שבט * הקריאה של חומש שמות עוסקת בעניין הגלות, אבל מתוך כך מגיעים לגאולה * הסתלקות בפנימיות איננה ירידה אלא עלייה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א.  כאשר מדברים אודות כללות העבודה הקשורה עם יום העשירי בשבט, יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר, היינו, כללות ההליכה בדרכיו אשר הורנו –

הנה אף-על-פי שבעניין זה ישנם ריבוי עניינים, כמבואר במאמרים ושיחות ומכתבים דכ"ק מו"ח אדמו"ר – "מעשים טובים" לשון רבים (כשם שישנם רמ"ח מצוות עשה כו') – אף-על-פי-כן, ידע איניש בנפשיה שכאשר יתבונן בעניינים המבוארים במאמרים ושיחות ומכתבים דכ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לכללות העבודה, וההתבוננות תהיה אדעתא דנפשיה – הרי בוודאי שיגיע למסקנה הנכונה באיזה עניין עליו להתחיל את עבודתו.

והדיוק בזה – באיזה עניין עליו להתחיל את עבודתו – כי סוף-כל-סוף צריכה להיות בכל העניינים, באופן ד"קומה שלימה", אלא שהחילוק הוא רק בנוגע לסדר העבודה, קדימה ואיחור כו', היינו, באיזה עניין עליו להתחיל את עבודתו, ובאיזה עניין להמשיך לאחרי-זה וכו'.

וכמובן שסוף-כל-סוף צריכה להיות עבודתו באופן דקומה שלימה – כי כאשר עבודתו אינה בתכלית השלימות (קומה שלימה) – הנה לא זוהי הכוונה שבירידת נשמתו למטה, דהרי כללות עניין העבודה היה גם בהיות הנשמה למעלה, אלא ששם לא הייתה העבודה בתכלית השלימות, ולכן ירדה הנשמה למטה – כדי להגיע לאופן העבודה דתכלית השלימות.

וכאשר מגיע שבת מברכים חודש שבט, שאז ישנה נתינת כוח בנוגע לעבודה בעניינים אלו שתבע בעל ההילולא דיו"ד שבט – הרי זה זמן מסוגל ביותר לקבל החלטות טובות בנוגע לכל עניינים אלו, ובאופן שההחלטות יקויימו בפועל ממש.

ב.  בין העניינים שתבע בעל ההילולא דיו"ד שבט – ישנו עניין מיוחד השייך לר"ח שבט.

והביאור בזה:

בר"ח שבט, "בעשתי עשר חודש באחד לחודש", "הואיל (התחיל) משה באר את התורה הזאת". ועניין זה נמשך כל חודש שבט, ונמשך גם בחודש אדר, עד שבעה באדר – שאז היה המאורע ד"וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "היום מלאו ימי ושנותי".

ועל-פי-זה מובן שיחודו של חודש שבט מתבטא בכך – שבכל ימי החודש מודגש ביותר כללות העניין דלימוד התורה – "באר את התורה הזאת".

וזוהי המעלה דחודש שבט לגבי שאר החודשים הקשורים עם מעלת התורה, ולדוגמה: חודש סיוון, שבו ניתנה התורה; חודש אייר, שבכל יום בחודש זה מקיימים את מצוות ספירת העומר, שכללות עניינה הכנה למתן תורה, ועל-דרך-זה בשאר חודשי השנה – שבנוגע לחודש שבט מדגישה התורה (תורה שבכתב, שאפילו הצדוקין מודים בה) שאז "הואיל משה באר את התורה הזאת", היינו שבכל יום ויום מימי חודש שבט מודגש ביותר כללות העניין דלימוד התורה.

ועניין זה מודגש גם בגאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא – כידוע שלקראת חגיגת י"ב תמוז הראשונה נתן את המאמר ד"ה עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, זאת אומרת: לא מספיק לימוד התורה לעצמו, אלא לימוד התורה צריך להיות באופן ד"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה" – לימוד עם הזולת, ובכל מקום שידו מגעת.

ונוסף לזה:

על-הפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת", מפרש רש"י: "בשבעים לשון פירשה להם". ועל-דרך-זה מפרש רש"י על הפסוק (תבוא כז, ח.) "באר היטב" "בשבעים לשון". וכידוע שהגימטרייה דתיבת "היטב" במספר אחורי (ה"א יו"ד, ה"א יו"ד טי"ת, ה"א יו"ד טי"ת בי"ת) היא – שבעים.

וזוהי השייכות המיוחדת לכללות עבודתו של בעל ההילולא דיו"ד שבט כידוע גודל ההשתדלות דבעל ההילולא בהפצת התורה בשבעים לשון, כדי שגם אותם יהודים שאינם מבינים לשון הקודש יוכלו ללמוד את התורה.

ויתירה מזו: ההשתדלות דכ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל ההילולא) בהפצת התורה בשבעים לשון, הייתה לא רק בנוגע לענייני התורה שבהם מדובר אודות ההנהגה במעשה בפועל, אלא גם בנוגע למאמרי חסידות שלו, שבהם ישנם רזי תורה, ואפילו רזין דרזין – כי גם עניינים אלו צריכים להגיע לכל אחד ואחת מישראל, גם כאשר נמצא עדיין במעמד ומצב שאינו מבין לשון הקודש.

זאת אומרת: אין לחכות עד שפלוני ילמד ויבין לשון הקודש, ואז יוכלו ללמוד אתו את העניינים דפנימיות התורה בלשון הקודש, או בלשון שבו נאמרו הדברים (אידיש),

[למרות שיש מעלה יתירה בלימוד העניין בלשון הרב, מה-שאין-כן כאשר מתרגמים זאת בשבעים לשון – שאין זה בדומה ללשון הרב, וכנראה בפועל – "מעשה רב"],

אלא צריכים לתרגם עניינים אלו בשבעים לשון, כדי שגם אותו יהודי שעדיין אינו מבין לשון הקודש, יוכל ללמוד עניינים אלו בשפה השגורה בפיו.

וזוהי ההוראה הנלמדת מאופן עבודתו של בעל ההילואל דיו"ד שבט – הפצת התורה בכל האופנים האפשריים, "בשבעים לשון".

ג.  וזהו כללות העניין דשבת מברכים חודש שבט – שבו נמשכת ברכה והמשכה ונתינת כוח בנוגע לכללות העבודה על-פי הוראותיו של בעל ההילולא דיו"ד שבט, ובמיוחד – בנוגע לעניין הקשור עם ר"ח שבט – הפצת התורה "בשבעים לשון".

ומאחר שהנתינת כח על כללות עבודה זו נמשכת ביום השבת – מובן, שבזה נכלל הנתינת כח שהעבודה תהיה באופן העבודה דיום השבת – מתוך תענוג, "כל מלאכתך עשויה".

דהנה, אף-על-פי שביום השבת "כל מלאכתך עשויה", מובן שגם ביום השבת ישנו כללות העניין דעבודת ה', כי "אני נבראתי לשמש את קוני", זאת אומרת, שבכל רגע שמציאותו קיימת, הן בימי החול והן ביום השבת, הרי כל מציאותו היא אך ורק – "לשמש את קוני";

אלא העבודה דיום השבת היא באופן נעלה יותר מאופן העבודה דימי החול, והעילוי הוא באופן שבאין ערוך – "המבדיל כו' בין יום השביעי לששת ימי המעשה", היינו, לא רק כמה פעמים ככה, אלא באיכות אחרת לגמרי.

והעבודה דיום השבת היא – "וקראת לשבת עונג", היינו, שיהודי מוסיף וממשיך תענוג ביום השבת.

וכללות עניין התענוג שבעבודת יום השבת הוא בנוגע לכל ענייני השבת – החל מעבודת התפילה (שלכן אין אומרים תחנון ביום השבת כו'), ועד לעניינים גשמיים – סעודת שבת, וכיוצא בזה.

וזהו הקשר עם ההתוועדות דשבת מברכים – על-פי תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר – הקשורה עם סעודת שבת.

ובפרט כאשר ההתוועדות נערכת לאחרי חצות היום, בזמן הנקרא "רעווא דרעווין" (תכלית העילוי בתענוג דיום השבת) – שזהו זמן עריכת ההתוועדות על-פי תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

דהנה, תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר היא – לערוך התוועדות בשבת מברכים לאחרי התפילה (והקידוש). והרי כ"ק מו"ח אדמו"ר ידע שההולכים בדרכיו לא יגמרו להתפלל מוקדם בבוקר ("פאר-טאג") – כי לאחרי כל ההכנות הדרושות לעבודת התפילה, לימוד החסידות, התבוננות וכו', הלוואי שיגמרו להתפלל עד זמן תפילת המנחה – "רעווא דרעווין". ומאחר שזמן ההתוועדות הוא לאחרי התפילה, מובן, שזהו בזמן ד"רעווא דרעווין".

ד.  על-פי-זה מובן גודל העילוי שבהתוועדות דשבת מברכים חודש שבט – שזהו זמן מסוגל לקבל על עצמו החלטות טובות בנוגע להליכה בדרכיו של בעל ההילולא (דיו"ד שבט) – מצד הנתינת כחד יום השבת בכלל, ובפרט בשבת מברכים שבו נמשכת ברכהו המשכה בנוגע לכל ימי החודש (כנ"ל ס"ד), ובפרט בשבת מברכים חודש שבט, שבעשירי בו חל יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר, ובשבת מברכים חדוש שבט גופא – בזמן ד"רעווא דרעווין".

...ויש לקשר את עניין ההסתלקות וההילולא עם כללות ספר שמות – שהרי יום ההילולא חל לעולם בזמן שלומדים ספר שמות – ובאופן שלכל לראש באה פרשת שמות, שבה מדובר אודות עניין הגלות, ולאחרי-זה באה פרשת וארא, שבה מדובר אודות הגאולה.

והביאור בזה: חומש שמות בא לאחרי חומש בראשית. והחילוק ביניהם: חומש בראשית נקרא בשם "ספר הישר", לפי שבו מסופר אודות עבודת האבות, שנקראו "ישרים". ואילו בחומש שמות מסופר אודות ירידת בני-ישראל לגלות – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", וכמסופר בארוכה אודות קושי השיעבוד כו'.

והנה, כללות עניין ה"שמות" מורה על עניין של גלות – דהנה, עניין השם שייך רק כאשר ישנו מציאות של זולת, כי כאשר האדם נמצא לבדו, אין לו צורך בשם, וכל עניין השם הוא רק כדי שהזולת יקרא לו בשמו.

ועל-דרך-זה למעלה: כאשר אור-אין-סוף היה ממלא את כל מקום החלל, לא שייך כללות עניין השמות, כי אין מציאות של זולת מלבד אור-אין-סוף. והעדר עניין השמות בדרגא זו אינו עניין של חסרון חס-ושלום, אלא אדרבה: טעם הדבר הוא מפני היות כל מקום החלל ממולא באור-אין-סוף. וכל זה – אפילו כאשר מדברים אודות אור-אין-סוף כפי שממלא את כל מקום החלל, שזהו כבר דרגא מסויימת בסדר השתלשלות, ועל-אחת-כמה-וכמה בדרגות שלמעלה מזה.

ועל-פי-זה מובן שכללות עניין ה"שמות" מורה שישנו מציאות של זולת, ולכן, עצם העניין שישנו מציאות של זולת – הרי זה עניין של גלות.

והנה, אף-על-פי שהמעמד ומצב דגלות הוא עניין של ירידה – הרי ירידה זו צורך עלייה, היינו, שדווקא על-ידי ירידת הגלות באים לתכלית העילוי הנפעל בעת הגאולה.

ויתירה מזו: בפנימיות העניינים – הרי ירידת הגלות עצמה היא עניין של עלייה, אלא שבגלוי הרי זה מתבטא בעת הגאולה. ולכן, פרשת וארא המדברת אודות עניין הגאולה, שייכת גם לחומש "שמות" (שעניינו גלות), כי הפנימיות דירידת הגלות היא – העילוי שיהיה בעת הגאולה.

וזהו גם כללות עניין ההסתלקות וההילולא:

כללות ההסתלקות היא (בגלוי) עניין של ירידה כו', ולכן, ישנו העניין דאמירת קדיש, וכיוצא בזה. אבל פנימיות התורה מגלה את הפנימיות והאמת שבזה – שאין זה עניין של ירידה חס-ושלום, אלא אדרבה: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", כנ"ל (ס"ב-ג) בארוכה.

ועד שזוכים לתכלית העילוי שבזה – כאשר יקויים הייעוד "והקיצו ורננו שוכני עפר", לעתיד לבוא.

וההכנה לזה היא – מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, באופן ד"וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב", היינו, כאשר עבודת בני ישראל היא בדוגמת אופן עבודת האבות – שהרי "מעשה אבות סימן לבנים".

(משיחת שבת פרשת וארא תשמ"ב – תורת-מנחם תשמ"ב כרך ב' עמ' 276)

סיכום

לקראת יו"ד שבט צריך לחזק את ההליכה בדרכיו של בעל ההילולא – כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, ואף שיש ריבוי עניינים, יש להתחיל את העבודה בעניין מסויים.

ייחודו של חודש שבט, הוא בכך שבו מודגש עניין לימוד התורה בכל יום ויום, שהרי בראש-חודש שבט "הואיל משה באר את התורה הזאת" – והביאור נמשך עד ליום פטירתו בז' באדר.

על הפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת" מפרש רש"י: "בשבעים לשון". זו הייתה עבודתו של בעל ההילולא, להפיץ את התורה לכל אחד ואחת מישראל, גם אם אינו מבין לשון הקודש או אידיש.

נתינת הכוח לעבודה זו נמשכת ביום השבת, שעניינו הוא המשכת תענוג על-ידי היהודי בכל ענייני השבת. בעניין זה ישנה תקנת בעל ההילולא לקיים התוועדות בשבת מברכים לאחרי התפילה. התוועדות בשבת זו היא זמן מסוגל לקבל על עצמו החלטות טובות בנוגע להליכה בדרכיו של בעל ההילולא.

ויש לקשר זאת עם חומש שמות, שיום ההילולא חל בזמן שלומדים חומש שמות: עניין השמות מורה על מציאות של זולת נפרד, וממילא מרמז לעניין הגלות, שכן אור-אין-סוף אינו ממלא את מקום החלל כולו.

ואולם דווקא על-ידי הירידה בגלות מגיעים לגאולה, וזה גם העניין הפנימי של ההסתלקות וההילולא: פנימיות התורה מגלה שההסתלקות היא איננה ירידה חס-ושלום, אלא "יתיר מבחיוהי", עד שזוכים ל"הקיצו ורננו שוכני עפר" בפועל ממש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)