הם שירכו את דרכם באיטיות, מבוססים במגפיהם בבוץ הטובעני שכיסה את דרכי העפר. הרוח צלפה באכזריות על פניהם. ואולם לשני הולכי הרגל היהודים לא הייתה ברירה אלא להדק את מעיליהם לגופם, ולהוסיף לבוסס בשלוליות. דרך ארוכה לפניהם, ואין באופק שום יישוב למצוא בו מחסה.
זה היה בערב חנוכה, באיראן. שני הולכי הרגל קיוו להגיע לביתם לקראת החג, אך הסופה שפרצה שיבשה את תכניותיהם לחלוטין.
פתאום הבחינו השניים באורות רחוקים. תקווה ניעורה בליבם. לפי חישוביהם באותה נקודה אמור לשכון כפר קטן. הם האיצו את הליכתם, וסוף-סוף נקשו על דלת אחד הבתים, רועדים מקור. בעל הבית המוסלמי בחן אותם בחשדנות מבעד לסדק צר. "אנא", פנו אליו בתחנונים, "אפשר לנו להתארח בביתך עד שהסערה תחלוף, ונשלם לך במיטב כספנו".
למרבה שמחתם האיש נענה בחיוב. הוא הקצה להם חדר קטן, שהיה חשוך וקר, אולם דיי היה בקורת גג מעל ראשיהם כדי שיחושו רווחה גדולה. עתה יכלו להפנות את תשומת ליבם לבעיה מטרידה אחרת: נר ראשון של חנוכה היום. איך יקיימו את מצוות הדלקת הנרות?
השניים חשבו לפנות אל בעל הבית ולבקש ממנו נרות לקיום המצווה, אך חשש גדול הרתיע אותם. באותה עת רווחה אמונה טפלה בקרב הגויים שלפיה היהודים עוסקים בכשפים. בעל הבית כבר הדליק בחדרם עששית נפט, ואם יבקשו עכשיו נרות, יתעורר חשדו והוא עלול לסלקם מביתו.
"מדוע מצב רוחנו עגום?", פנה האחד אל חברו בדברי עידוד. "הבה נתפלל לה' שיזכה אותנו בקיום המצווה, והוא בוודאי יעשה לנו נס חנוכה ועוד נדליק נרות חנוכה בשמחה". הדברים נאמרו בלי שתיראה בשטח שום היתכנות מעשית, אולם החבר נדבק בהלך הרוח האופטימי של חברו, והשניים עמדו להתפלל ערבית בשמחה.
אך סיימו את תפילתם ובדלת החדר נשמעו דפיקות. בפתח עמדה בעלת הבית. "אנא עזרו לי", פנתה האישה אל אורחיה. "בשכנותי מתגוררת גיסתי, שעינה צרה בי, והיא מתנכלת לי בלי הרף. שמעתי שאתם, היהודים, מומחים בסגולות ובלחשים. אנא הטילו עליה קללה, וכך אנצל מפגיעתה הרעה".
השניים עמדו נבוכים לנוכח הבקשה המוזרה. מה להם ולהטלת קללות ולחשים מיסטיים?! אך מייד הבינו שהזדמנות פז נקרתה לפתחם. הם סרו לפינת החדר, וניהלו התלחשות ביניהם. אחר-כך שבו אל האישה, שהמתינה בציפייה דרוכה למוצא פיהם, ואמרו לה בהבעה חמורת סבר: "שמעי נא, בקשתך איננה פשוטה כלל".
על פניה של האישה הופיעה הבעת אכזבה גדולה. "ואולם", הוסיפו ואמרו, "ביכולתנו לנסות לפתור את הבעיה, ולשם כך אנו זקוקים לכמה פריטים".
עיניה של האישה אורו. "אביא לכם כל מה שתבקשו", אמרה בהתלהבות.
"ובכן", נענה אחד מהם בטון החלטי, "אנחנו צריכים נרות, ביצים, וכלי ובו גחלים לוחשות".
האישה אצה להביא להם את מבוקשם. שמחתם לא ידעה גבול. הנה, הנס הגדול מתרחש. תחילה הדליקו נרות חנוכה, והודו לה' על שזיכה אותם בקיום מצווה גדולה זו. אחר-כך בישלו את הביצים על הגחלים ואכלו אותן עם לחם שהיה באמתחתם. הם בירכו ברכת המזון והדגישו כל מילה בתפילת 'ועל הניסים'. אכן, נס של ממש קרה להם.
בעוד השלהבות מרקדות ומטילות צלליות מסתוריות על קיר החדר, נשמעו שוב דפיקות בדלת. שוב הייתה זו האישה, אולם עתה הייתה נסערת ומבוהלת. "אנא, עצרו!", הזדעקה. "כבו את הנרות! גיסתי מתפתלת בכאבי בטן נוראים ונראה שהיא עומדת למות. אני חוששת שהדבר יתגלה, ובני משפחתה ינקמו בי".
שני היהודים הביטו בה בפנים חתומות, והניעו את ראשיהם לשלילה. "מצטערים, גברת", פרשו את ידיהם בחוסר אונים. "כבר מאוחר מדיי. התהליך אינו ניתן לעצירה. אסור לנו לכבות את הנרות".
האישה פרצה בבכי, והחלה לרקוע ברגליה על הארץ, אחוזת בעתה. "אני מתחננת לפניכם! אתן לכם כל שתרצו ובלבד שתעצרו את הקללה שהבאתם על גיסתי!".
השניים פנו לירכתי החדר כדי לשוב ולהתייעץ. כעבור כמה רגעים מתוחים שבו אל האישה ובפיהם מענה: "אף-על-פי שהדבר קשה מאוד, נעשה מאמץ גדול כדי להקל את סבלה של גיסתך ולגרום לה להחלים. אך הביאי לנו עוד חבילת נרות, ועוד ביצים ותפוחי אדמה, ונקווה שהדבר יעלה בידנו".
מייד סיפקה להם האישה את כל המצרכים הנדרשים. בידי השניים היו עתה נרות בעבור כל שמונת ימי החנוכה, ופיהם נתמלא שבח והודיה לקב"ה על שחולל להם 'נס פך שמן' אישי – יש מאין ממש.
ואכן, כעבור זמן קצר שבה האישה והודתה להם על שהסירו את ה'קללה' מעל גיסתה. כאבי הבטן שלה חלפו והיא נרגעה. עתה הייתה משוכנעת כי מחוללי ניסים השתכנו בביתה, ונהגה בהם כבוד עד שהסערה שככה, והשניים המשיכו בדרכם.
(על-פי 'אמרי שפר', סיפורו של הרב שמואל פנחסי, על אביו הרב משה, שהיה אחד משני הולכי הרגל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
