גיליון 470, ערב שבת פ' מטות-מסעי, כ"ה בתמוז ה'תשס"ג (25.7.2003)

דבר מלכות

כיוון ש"שכינה עמהם", אפשר לשוב
 ולעלות מהגלות - "מסעיהם למוצאיהם"

"הילוך" מורה על הליכה בדרך הרגיל, ממדרגה למדרגה, מה-שאין-כן "נסיעה" פירושה העתקה ממקום אחד למקום חדש לגמרי * לכן נקרא זמן הגלות "נסיעה", כי זה מצב הפכי לגמרי, מן הקצה אל הקצה, מגילוי האלוקות שהיה בזמן בית-המקדש * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע לומדים אודות המסעות - "אלה מסעי בני ישראל גו'¹ - "מסעי" דייקא, לשון נסיעה, ולא לשון הליכה.

ויש לבאר ההפרש בין הילוך לנסיעה:

הילוך - מורה על הליכה בדרך הרגיל, ממדריגה למדריגה. הוא הגיע אמנם למקום חדש, אבל גם המקום החדש יש לו עדיין איזה שייכות למקום הראשון; אבל נסיעה פירושה - העתקה למקום חדש לגמרי, היינו, שצריך להסיע ולהעתיק את עצמו לגמרי מהמקום הקודם למקום חדש, והעתקה זו נקראת בשם נסיעה.

וזהו גם מה שכתוב² "ויסע משה את בני ישראל מים סוף", לשון נסיעה דייקא - לפי שבני-ישראל  היו עסוקים בביזת הים, והיה צורך לנתק אותם משם כדי שיסעו הלאה³.

וכמו-כן מצינו בתלמוד בירושלמי⁴ הלשון "הסיע דעתו", שפירושו⁵ כמו הלשון "הסיח דעתו" שבתלמוד בבלי - כי, "היסח הדעת" הוא כשהאדם עוקר ומנתק את דעתו ומחשבתו לעניין אחר לגמרי.

וכמו דין היסח הדעת גבי תפילין, ש"אינו נקרא היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או קלות ראש... אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו... ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח הדעת"⁶.

- שהרי בדורות שעברו היו הולכין בתפילין כל היום⁷, ואי-אפשר שתהיה דעתו על התפילין ממש במשך כל היום. וגם בימינו הרי מתפללים ולומדים תורה בתפילין, ואי-אפשר שבשעת התפילה והלימוד תהיה דעתו על תפילין ממש (ועל-דרך המבואר בתניא⁸ שהכוונה לשמה צריכה להיות רק "קודם שיתחיל ללמוד", כי בשעת הלימוד עצמו צריך להיות שקוע בהלימוד גופא, ולא בכוונה לשמה), ומכל-מקום, אין זה נקרא היסח הדעת מתפילין -

כי, "היסח הדעת" פירושו שעוקר מחשבתו לגמרי מהתפילין שעניינם "שיעבוד המוח והלב"⁹, שזהו דווקא "כשעומד בשחוק או קלות ראש", היפך שיעבוד המוח והלב.

וכיוון ש"היסח הדעת" הוא עקירת הדעת לעניין הפכי דווקא - לכן נקרא בירושלמי בשם "הסיע דעתו", מלשון נסיעה, המורה על העקירה ממקומו הקודם¹⁰.

ב. והנה, זמן הגלות נקרא בשם נסיעה, כפי שמצינו הלשון גבי גלות השכינה: "עשרה מסעות נסעה שכינה"¹¹ - לפי שזמן הגלות לגבי זמן הבית הוא ריחוק הערך לגמרי, עד שהוא כמו עניין הפכי ממש:

מהעניינים המיוחדים בזמן שבית המקדש היה קיים - שבקודש-הקדשים היה הארון, עליו אמרו¹² "מקום הארון אינו מן המידה", שהם שני הפכים בנושא אחד, שהאפשרות לכך היא רק מצד העניין ד"נמנע הנמנעות" דווקא¹³.

דהנה, ישנו האור האלקי המלובש בטבע, בדברים גשמיים, ויש בחינת האלוקות שלמעלה מהתהוות, אבל למעלה יותר הוא העניין ד"נמנע הנמנעות" - שעל זה אמרו אפילו חוקרי ישראל ש"יש לנמנעות טבע קיים", אלא שבקבלה וחסידות מבואר שאינו כן, אלא עצמותו יתברך הוא "נמנע הנמנעות". ועניין זה היה בגילוי בקודשי-הקדשים.

וזהו גם מה שכתוב¹⁴ "והתפללו אליך דרך ארצם", ש"העומד בחוץ-לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ-ישראל... עומד בארץ-ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים... עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש... עומד אחורי המקדש... יחזיר פניו... כנגד בית קודשי-הקדשים"¹⁵ - שקודש-הקדשים הוא השער, "זה שער השמים"¹⁶, שדרכו עוברות כל התפילות, כולל גם התפילות על צרכים גשמיים - כי, מצד העניין ד"נמנע הנמנעות", אפשר להיות החיבור בין גשמיות ורוחניות.

והעניין בזה - שבקודש-הקדשים היה גילוי העצמות כמו שהוא, כפי שהקב"ה הוא בעצמותו ממש.

ולהעיר, שאף-על-פי שאסור לראות את המלך כשהוא ערום¹⁷, הרי האיסור הוא רק על הרואה את המלך, דאסור לאיש זר לראות את המלך אלא על-ידי לבושים דווקא, אבל לגבי המלך עצמו, הרי יש אצלו מעמד ומצב כפי שהוא ערום - וזוהי דרגת גילוי האלוקות שבקודש-הקדשים.

וכידוע בעניין הייחודים העליונים - שהם עניינים נעלים ביותר, ולכן גם למטה הוא עניין נעלה¹⁸ (אלא שישנם אופנים שהיחוד העליון אינו יכול להתגלות למטה, ש"לכן נאסרו כל העריות שלא לעשות כדוגמת הייחוד שבאצילות למטה, כי הרי למטה אי-אפשר להעשות היחוד הזה כו'"¹⁹) - שעיקר עניין הייחוד הוא בבית-המקדש²⁰ בהיכל קודש-הקדשים²¹, ששם הוא המשכת העצמות ממש.

אמנם, לאחרי חורבן בית-המקדש, הרי "עשרה מסעות נסעה שכינה", לשון נסיעה דווקא - לפי שזמן הגלות הוא מצב הפכי לגמרי, מן הקצה אל הקצה:

לא זו בלבד שבזמן הגלות אין הגילוי ד"נמנע הנמנעות", ולא רק שאין גילוי האלוקות שלמעלה מהתלבשות בעולם, אלא אין אפילו גם גילוי האלוקות המלובש בטבע, ועד שאפשר לטעות שהטבע מתנהג מעצמו.

ולא זו בלבד שאין רואים בעיני בשר שהכל הוא אלוקות, אלא שעניין זה אינו מתגלה אפילו בבחינת השגה, עד שאפשר לשכוח על זה לגמרי. ועל-דרך המבואר²² בעניין תקיעת שופר על-פי משל מבן המלך שתעה ונתרחק  ביותר עד ששכח שהוא בן מלך, ושכח את השפה המדוברת בחצר המלך, ובמשך הזמן נתרחק יותר ויותר עד ששכח לגמרי לשון בני-אדם, והעצה היחידה היתה לצעוק בקול פשוט!

ומצד ריחוק הערך של זמן הגלות לגבי זמן הבית - נקראת הגלות בשם "נסיעה".

ג. וכמו כן נקראת ירידת הנשמה בגוף בלשון "נסיעה" - "נסעה וירדה", לפי שמצב הנשמה בהיותה למטה מלובשת בגוף הוא באין ערוך כלל לגבי מצבה כפי שהיתה למעלה:

הנשמה למעלה עומדת בביטול לאלוקות, כמו שכתוב²³ "חי הוי' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו", ואילו בירידתה למטה, הנה לא זו בלבד שאינה עומדת בדרגת הביטול שהיתה עומדת למעלה, אלא עוד זאת, שיכול להיות מעמד ומצב הפכי לגמרי - "נר רשעים ידעך"²⁴: "נר" - קאי על הנשמה, כמו שכתוב²⁵ "נר הוי' נשמת אדם", ומצד עניינים שונים יכול להיות שנר הנשמה "ידעך" ויכבה רח"ל, היפך לגמרי מעניין הנר והאור.

ועל-דרך מה שכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע²⁶ לעניין הניצוצות שבג' קליפות הטמאות, שזהו על-דרך העניין ד"חתיכה עצמה נעשה נבילה", והיינו, דעם היות שמצד עצמו הרי זה דבר מותר, חלב כשר, וכן בשר כשר שנשחט והודח ונמלח כדין, מכל-מקום, מצד מעשה אנוש ותחבולותיו הרי חתיכת ההיתר עצמה נעשית נבילה. ועל-דרך זה בעניין "נר הוי' נשמת אדם", שמצד מעשה אנוש ותחבולותיו יכול להיות מעמד ומצב ד"נר רשעים ידעך".

ד. ועל זה נאמר¹ "מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם": אף-על-פי שעניין הגלות, ועניין ירידת הנשמה בגוף, הוא-עניין של ירידה גדולה ביותר, עד שנקראת בשם "נסיעה" כנ"ל, מכל-מקום, ישנו העניין ד"מוצאיהם למסעיהם", היינו, ש"מוצאיהם", בחינת האלוקות (וכן דהנשמה) שלמעלה מהגלות, ישנו גם ב"מסעיהם", בה"מסעות" של הגלות; ובכוח זה אפשר להיות העלייה מ"מסעיהם" - גלות - ל"מוצאיהם", "ואלה מסעיהם למוצאיהם"²⁷.

והעניין בזה:

בנוגע לזמן הגלות - אמרו רז"ל²⁸  "גלו לבבל כו' לאדום שכינה עמהם".

וכן הוא בנוגע לירידת הנשמה בגוף - כידוע פתגם אדמו"ר הזקן²⁹ ש"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות", שזהו מצד שם מ"ה שבנפש וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות³⁰, ו"איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו"³¹ - שהאפשרות לעבור עבירה היא רק כאשר נאבד ונתעלם שם מ"ה שבנפש.

ומכיוון שבכל אחד ואחד מישראל ישנו השם מ"ה שבנפש, וגם בזמן הגלות, "שכינה עמהם" - לכן יכולה להיות העלייה מן הגלות, "מסעיהם למוצאיהם".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי ה'תשי"ג - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג חלק שלישי (ט) עמ' 89-93 - בלתי מוגה)

----------

1) ר"פ מסעי.

2) בשלח טו,כב.

3) ראה תנחומא (באבער) בשלח טז. הובא בפרש"י עה"פ.

4) ברכות ספ"ו. פ"ז ה"ד. ועוד.

5) פני משה שם.

6) שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס כח.

7) ראה רמב"ם הל' תפילין פ"ד הכ"ה.

8) פמ"א (נח,ב).

9) ראה שו"ע אדה"ז שם סכ"ה סי"א.

10) כללות סעיף זה - נדפס בלקו"ש חכ"ג עמ' 226.

11) ר"ה לא,א.

12) יומא כא, סע"א. וש"נ.

13) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח, הובא ונת' בס' החקירה להצ"צ לד,ב ואילך. סה"מ תרע"ח עמ' תיט ואילך.

14) מלכים-א ח,מח.

15) שו"ע אדה"ז שם ר"ס צד.

16) ויצא כח,יז.

17) סנהדרין כב, א (במשנה).

18) ראה תו"א מג"א צב,ד.

19) סהמ"צ להצ"צ מצוות ערוות אשתו (דרמ"צ ל,א).

20) ולהעיר שבביהמ"ק לא נראה זבוב כו' (אבות פ"ה מ"ה), ועד"ז מצינו (נידה יז, רע"א) שגדולי ישראל היו מגרשים הזבובים שלא יהיו בעת הייחוד.

21) ראה אוה"ת במדבר עמ' יג. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קסט.

22) ראה המשך וככה תרל"ז פרק עמ'.

23) מלכים-א יז, א. ועוד. וראה גם שיחת ח"י תמוז ס"ב (תו"מ ח"ט עמ' 70), וש"נ.

24) משלי יג,ט. איוב כא,יז. וראה שערי-אורה שער החנוכה לה,ב. לז,א.

25) משלי כ,כז.

26) ד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה (סה"מ תרס"ה ריש עמ' קד).

27) ראה לקו"ת פרשתנו (מסעי) צב,א. צג,ד ואילך.

28) ספרי סוף פרשתנו (מסעי). וראה מגילה כט,א.

29) סוטה ג, רע"א.

30) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד עמ' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון), שם עמ' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). ועוד.

31) חגיגה ד, רע"א. וראה לקו"ת שם צא, סע"ג. ובכ"מ.

ניצוצי רבי

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

רב החובל - אחרון לעזוב הספינה

"עריקים מחזית הקרב", "ניסה מן המערכה" ו"כמו קברניט שנוטש ספינה בעת סערה" - הם מקצת הביטויים שנקט הרבי כלפי העוזבים את תפקידיהם הציבוריים משיקולים אישיים * מגדולי תורה ורבנים ביקש הרבי שלא לעזוב את משרותיהם הרוחנית, ממנהיגים דרש לא להתפטר, ומאנשי צבא ובעלי אחריות לסוגיהם דרש להוסיף ולעמוד על משמרתם * "מקומך אל תנח"

ידועה שיטתו של הרבי נגד נטישת תפקידים מצד בעלי השפעה ציבורית. ברוב המקרים ראה הרבי בעזיבת משרה ציבורית משום "בריחה מהמערכה". בהתאם לכך פעל רבות בקרב רבנים ומנהיגים לבל יעזבו את מקומותיהם וקהילותיהם.

"לאחרי בקשת הסליחה כדרוש וכו'" - מקדים הרבי לפנייה אל אחד מגדולי רבני ארצות-הברית (בכ"ג באדר ראשון תשל"ג) - "נצטערתי וכו' להעובדה אשר גם כבוד תורתו נצטרף לאלה שנטשו את המערכה של מלחמת הקיום היהודי של הנוער דבני-ישראל אשר בארצות-הברית (עניי עירך, ופיקוח-נפש)".

בהמשך דבריו מוסיף הרבי ומסביר כי קשה למנהיג להשפיע על קהילתו הקודמת מארץ אחרת ("ופשיטא שאינה דומה כלל וכלל ההשפעה בריחוק מקום"). הרבי מסיים את מכתבו כי התלבט רבות אם לכתוב על כך אם לאו, אך הגיע למסקנה ש"אסורה השתיקה בכגון זה", ולכן כתב לפחות בקצרה (המכתב בשלמותו פורסם בגליון קד של התקשרות).

שימור חיי היהדות בחו"ל

ראוי לצטט כאן קטע ממכתבו של הרבי באנגלית (משנת תשל"ו; פורסם ב'כפר חב"ד' גיליון 1008 עמ' 9) למורה בצפת:

ולשאלתך מדוע כמה אישים חשובים נשארים בחוץ-לארץ כאשר יש כל כך הרבה שצריך להיעשות בארץ-ישראל - נראה שאינך שם לב לעובדה שיש מצבים שבהם אנשים יכולים להשיג יותר למען ארץ-ישראל מבחוץ, מאשר בתוך המדינה - בנוסף למילוי חובתם לעזור לשימור חיי היהדות בחוץ-לארץ.

לפי הניתוח האחרון, רוב היהודים חיים בתפוצות, ואלמלא העזרה הרוחנית, הכלכלית והפוליטית שלהם לארץ-ישראל בכל הרמות, הדברים בארץ הקודש היו בוודאי קשים יותר...

הרבי מסיים את מכתבו וכותב כי כמו בכל מצב יש לבחון כל דבר על-פי ההלכה ("וגם כאן התורה היא המדריך האמיתי").

"בכמה מקרים מציל את הספינה"

בי"ד במרחשון תש"ל כותב הרבי מכתב מאלף לאחד הרבנים בחו"ל:

...להקא-סלקא-דעתך לנסוע ממחנו הטהור - בוודאי אין זה אלא בגדר קא-סלקא-דעתך בעלמא, שהרי ראינו ורואים במוחש שבתקופתנו, ובפרט ביבשת אמריקה (הצפונית וביתר שאת - הדרומית) - כל רב ומדריך רוחני המעתיק מקהילתו - הרי זה מפקיר (במובן רוחני ונפשי) כמה וכמה משפחות מקהילתו, שהושפעו ממנו באופן ישר או על-כל-פנים בעקיפין (על-ידי ששומעים משכן וכיוצא בזה, אודות פעולתו או דיבוריו וכיוצא בזה). והרי זה בדוגמת רב החובל של ספינה הנמצאת בלב ים זועף וגועש ונוטש אותה ובורח לנפשו, וכשמוסר כליותיו מתעורר מנסה להרגיע את עצמו באמתלא שאין בידו לעשות רבות, שיניח מי שהוא במקומו, שנפשו חשה בתורה דווקא במקום אחר וכיוצא בזה! והמקובל בכל עמי הארץ ועל-אחת-כמה-וכמה שהוא הוראת תורתינו הקדושה שרב החובל הוא הוא האחרון לעזיבת הספינה. וגם-זה רואים במוחש שהידיעה שכן צריך להיות - מעוררת כוחות פנימים ונעלמים של רב החובל ובכמה וכמה מקרים מציל את הספינה על כל הנמצאים בה ומביאים לחוף בטוח. והנמשל פשוט ואת כבוד-תורתו הסליחה.

"כל-כך הרבה אנשים ברחו"

הנה דברים חריפים שכותב הרבי ליליד ארצות-הברית תושב ירושלים (בתרגום חופשי מאנגלית ב'כפר חב"ד' גליון 1026 עמ' 12):

כל כך הרבה אנשים אכן ברחו מארצות-הברית ומדינות אחרות, בשעה שהיו צריכים להישאר שם, בקו הראשון של הקרב על ההישרדות של העם היהודי. לפיכך, העזיבה שלהם הביאה להידרדרות חמורה של היהדות בעריהם ובקהילותיהם... אני מחשיב אותם לעריקים מחזית הקרב... זה עשוי להיראות כביקורת קשה יותר מדי אבל למרבה הצער זה משקף את המציאות של המצב.

התפטרות אינה פיתרון

בי"ט בכסלו תשל"א אומר הרבי:

זה כמה וכמה שנים שבקשתי והתחננתי לפני ראשי עסקני העלייה שבתעמולתם לעלייה מחוץ-לארץ לא יתחילו ברבנים וכו' שבעליית הנ"ל מתמוטטת כל הקהילה וכו'... ולא עוד אלא כשהרבנים העריקים מהקהילות שלהם עולים לארץ-הקודש תבנה ותכונן יראי שמים שבאהקת"ו נותנים להם יישר כוח וכו' וכו'!.

באותה שנה כותב הרבי למנהיג קהילה יהודית בניו-יורק ('כפר חב"ד' גיליון 1023 עמ' 12):

אני מקווה שלא תיפגע מההערה שלי שהמחשבה על התפטרות שאתה מזכיר את קיומה במכתבך היא בוודאי לא פיתרון. לוותר על אחריות ציבורית במקרה חירום, יהיה כמו קברניט שנוטש ספינה בעת סערה. כפי שברור מתוך מכתבך, אתה מודע במידה מלאה לכך שטובתה של הקהילה מוטלת על כף המאזניים, ולגבי מנהיג ציבורי כמוך אין כל צורך להרחיב בנקודה זו, רק מבפנים אדם יכול להשיג משהו, וזכות הרבים עומדת לו באופן מתמיד לקבל סיוע מלמעלה.

עזיבתו תגרום גירעון

מכתב ארוך ומעניין כתב הרבי בפורים קטן תשי"ד לראשי קהילת אנטוורפן בבלגיה, אשר בקשו מהרבי להשפיע על הרה"ג רבי חיים קרויזוורטה, ששימש ראש בית-מדרש לתורה בשיקאגו - להיענות לפנייתם ולשמש רב לעדתם.

כותב להם הרבי:

המצב הוא שמעמדו של הרב המדובר במוסד בית-המדרש לתורה בשיקאגו הוא עמוד התווך וקיים חשש גדול שעזיבתו את המקום תגרום גירעון גדול ביראת-שמים, מה גם שמוסד זה הינו בעל השפעה ברחבי ארצות-הברית כולה.

הרבי קובע אפוא:

והשאלה היא אם ראוי לו לעזוב משמרתו, הנה איני רואה כל ספק, שהוא הדבר היפך חובתו ואי-אפשר לעשות כן.

עניי עירך קודמים

כשרב מסויים ביקש לעזוב את קהילתו בנימוק כי אינו יכול לוותר על מצוות ישיבת ארץ-ישראל וכתב על-כך לרבי, השיב לו הרבי (י"ב בכסלו תשכ"ב אגרות-קודש כרך כב עמ' מ-מא):

כותב על-דבר מצוה פלונית שפשוט (גם ממכתבו) שיש בזה מחלוקת אם היא דאורייתא או דרבנן או וכו' - אבל מה שכן פשוט ולכל הדיעות אשר מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. כן עיקר גדול בתורה... ענין כללי ולא מצווה פרטית, שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו'... אשר בעניינים כאלו רק לפני רבונו-של-עולם גלוי ולבני-אדם מי גלוי [=אם יקבלו התוכחה] (שבת נ"ה א')...

בהמשך המכתב מאחל הרבי לאותו רב:

שמתוך שמחה וטוב לבב, ינצל כל כשרונו ויכולתו שחונן בהם מהשגחה העליונה במקומו עתה, שיש בה חזקה ופסק דין בשולחן-ערוך - עניי עירך קודמין, וגם זה לכל הדיעות מדאורייתא.

למנוע את התפשטות האש

ברוח הדברים כתב הרבי בט' בניסן תשכ"ב (שם עמ' ר-רא):

האומנם לדעתו המצווה אודותה כותב, זוהי השאלה הבוערת במקום בו נמצא רוב מניין ורוב בניין של עמינו בני-ישראל? ואפילו בשאר המקומות והמדינות...? היודע על-דבר האחוז של נישואי תערובות רחמנא-ליצלן? יודע המצב בנוגע לחינוך על טהרת הקודש של בני ובנות ישראל? המצב על-דבר שמירת שבת והיפוכו בפרהסיה, וכו' וכו'? [מבלי לדבר על-דבר העניינים שאינם בפרהסיה כל-כך].

אשר לכאורה פשוט, אשר כל יהודי תמים לה' ולתורתו, עליו היה לעשות בזה ובסגנון חז"ל כדבעי למהווי... בתיקון כל העניינים המנויים לעיל, שהם - לכל הדיעות מן התורה הם, ולכל הדיעות מעיקרי הדת ויסודותיו, ובהם לכל הדיעות תלויה גאולת ישראל מהגלות המר, גלות כפול ומכופל.

וממשיך הרבי וכותב כי היצר-הרע דואג להמציא ליהודי עניינים שיסיטוהו מלשים לב "לשאלות הבוערות באמת", אשר בסופו של דבר אי-התעסקות בהן עלולה לגרום כי האש תאכל לא רק את הקוצים אלא "ונאכל הגדיש או הקמה".

את מכתבו חותם הרבי בהתייחסות ישירה לדברי השואל:

לסיום מכתבו שבדעתו לעלות ממדינות אלו - ידוע מכבר היחס להשיטה דניסה מן המערכה (מלחמת היהדות במקום שם דר כמה זמן) ובלבד ש"אני את נפשי הצלתי". והאומנם כבר עשה ופעל כאן כל מה שהיה יכול לעשות להחזקת היהדות כאן? ועניי עירך קודמין - לכל הדעות?!

אולי יש אפשרות לחזור...

גדול רבני מרוקו, רבי רפאל ברוך טולידאנו, שעמד בקשרים הדוקים עם הרבי, עזב בשנת תשכ"ג את מרוקו ושהה באנגליה. באותם ימים קיבל מהרבי איגרת (הנפתחת בשורת תוארים ארוכה) ובה נאמר, בין השאר (אגרות-קודש כרך כב עמ' תסח):

...הגעני יקרת אגרתו ונודעתי ממנה אשר לעת עתה נמצא במדינת אנגליה. ואחרי בקשת סליחתו רבה, מוכרחני להביע צערי על שהעתיק כבוד הדרת גאונו מצאן מרעיתו בעירו מקנאס והמדינה, אשר אף כפי השמועה, מפני גילו - יאריך השם יתברך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים - אפשר שאין משרה רשמית על שכמו, אבל הרי בוודאי ובוודאי כמה דרכים הם לחיזוק התורה והמצווה גם בלי משרה רשמית. וכפי המצב בעירו ובמדינתו, ומי כמוהו מכיר במצב יותר, הרי השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר.

הרבי אינו אומר נואש גם משכבר נעשה המעשה ומוסיף וכותב:

ואולי יש אפשריות לחזור לעירו ולמדינתו באופן המתאים וטוב, ולהשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם, עשיריות ועשיריות אלפים, כן-ירבו, הדרים במדינות ההן, הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקודש, לנהלם על מיין נייחין, מים חיים דתורת חיים ומצוותיה עליהן נאמר וחי בהם.

"תמהתי תמיהה רבה"

לא רק אל הרב הנ"ל כתב הרבי בסגנון זה. בספר 'שמן ששון מחבריך' כרך ג' עמ' 84-86  פורסמו שלוש איגרות חדשות של הרבי לגאון הגדול רבי שלום משאש ז"ל, ששימש רבה הראשי של מרוקו עד שנת תשל"ח.

באיגרת הראשונה (מכ"ח באלול תשל"ד), המוקדשת כולה לנושא זה, כותב הרבי:

תמהתי תמיהה רבה שכאילו היתה הצעה שכבוד תורתו יחשוב ויתעניין להעתיק מעירו למדינה אחרת וכו'. ואף שבטוחני שאין זה מעשי כלל וכלל, שהרי רבים צריכים לכת"ר ולא רק בעירו האמורה ממש, אשר גם היא עיר ואם כו', אלא גם בסביבותיה ובכל המדינה ובמדינות הסמוכות, וצריכים להוראה במעשה בפועל ולהתעוררות בעבודת הוי' באהבת ה' וביראת ה' וכו' וכו',  בכל זה מרשה אני לעצמי להעלות על הכתב את הכתוב לעיל בגודל הביטחון - שבוודאי ובוודאי ימשיך לנהל קהילא קדישא דיליה והמדינה כולה בהיותו במקומו עתה, ויאריך ימים על ממלכתו (מאן מלכי רבנן) ומתוך נחת שדבריו מתקבלים והנהגתו מצליחה.

הרבי ממשיך ומפציר:

ואם הוראת חכמינו ז"ל היא עניי עירך קודמים, על אחת כמה-וכמה עניי מדינה כולה קודמים, ולדוכתיה דכת"ר האריכות בהאמור אך למותר, ובטוחני שכוונתי לדעת כת"ר בלאו הכי, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ואדרבה - יוסיף חיל לחזק שם לימוד דבר הוי' ותורתו והידור קיום מצוותיו, במרוקו וסביבותיה וכו', וזכות הרבים מסייעת.

ומסיים הרבי:

ותודתי אמורה מראש באם אקבל בשורה טובה בכל האמור ובהוספה - שגם היא עיקר - שדבר הוי' בידו ומצליח בכל האמור.

לא להשאיר צאן בלי רועה

בי"א שבט תשל"ו משגר הרבי איגרת נוספת אל הרב משאש. לצד הדרישה להעלות בקודש מופיע בסיום הקטע הבא: "ויהי-רצון שיאריך ימים ושנים טובות על ממלכתו לנהל קהילתו קדישא אשר במרוקו המדינה ובפרט בקזבלנקה עיר ואם, מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף ובשמחה וטוב לבב".

הרבי אינו מרפה ובי' בכסלו תשל"ז כותב לו שוב :

ובוודאי אשר זכות הרבים מסייעתו, נוסף על זכות אבותיו ונוסף על זכות עצמו, ובפרט אשר רבים צריכים לו, וכמו שכתבתי במכתבי הקודם, שהיהדות בעירו ובכל המדינה... לא ייתכן להשאירן כצאן אשר אין להם רועה, ומי ככת"ר שליט"א להיות להם רעיא מהימנא, אשר גם להבא בסייעתא דשמיא יפעול גדולות ונצורות. ועל פי ההוראה דמעלין בקודש מובטח לו שיתנו לו הכוחות להיות מוסיף והולך ואור.

שר צבא הבורח מהקרב

רב נוסף שהתגורר באחת ממדינות אפריקה וביקש לעלות לארץ-הקודש קיבל מהרבי תשובה זו (ט"ו בטבת תשל"ב):

פשוט שעל פי דעת תורה - עניי עירך קודמין, עליו להמשיך בהפצת היהדות וכו' במקומו עתה - ונוסף על-זה ועיקר - הרי עבודה זו באפריקה ובחו"ל בכלל - הרי זה פיקוח-נפש ממש (מטמיעה וכו' רחמנא-ליצלן) מה-שאין-כן בארץ-הקודש ת"ו, וקל להבין. וכבר מילתי אמורה לכמה-וכמה - שכל רב וריש מתיבתא ומדריך רוחני העוזב (בתקופתינו) חוגו בחו"ל ומעתיק לארץ-הקודש - הרי-זה בדוגמת שר צבא הבורח מהמערכה בשעת מלחמה ובעת התקפת השונא וקל-להבין.

להמשיך בצבא ולא להיכנס לפוליטיקה

בי"ח במנחם-אב תש"ל (נדפס ב'כפר חב"ד' גיליון 1042) כותב הרבי למר אריאל שיחי' שרון בדחיפות ("ומפני חשיבות העניין ודחיפותו ממהר אני לענות עליו ובפרט לסיום מכתבו"):

כפי שיחתנו כאן, לדעתי מקומו של כ' הוא בצה"ל ושם בעזר ה' מצליח ויצליח, וכמובן שזהו נוסף לתועלת הרבים... שלכן וכפי שדברתי עם מר בהיותו כאן, בוודאי ובוודאי שעליו להמשיך במשרתו ובתפקידו הכי אחראי... על-פי האמור מובנת דעתי גם כן שאין כל סברה חס ושלום שיפרוש מר לעניין אחר, ועל-אחת-כמה-וכמה לא בזירה הפוליטית, כולל משרת שר וכיוצא בזה, שאין זה תפקידו ולא בזה ינצל הכישרון והידע שלו, ואדרבה ואדרבה.

בהמשך לזה הלוואי שגם מר עזר שי' ויצמן לא היה פורש מהצבא... אין טעם להסברה אשר כיוון שמישהו עשה עוולה נגדו לכן יזיק את עצמו, והרי פרישתו מהצבא גרמה היזק לעצמו נוסף על החיסרון שכנראה נגרם להצבא על ידי אי-ניצול ידיעותיו וכשרונותיו...

בכלל מוזר הדבר אשר באם ירצה חייל פשוט, שהשקיעו בו חינוך צבאי של חדשים אחדים, לעזוב את הצבא, הרי זה נחשב ובצדק לפשע חמור; ודוקא אלוף וכיוצא-בזה שהשקיעו בו חינוך בדרגה הכי גבוהה ומרץ וכסף וכו', אם הוא רוצה לעזוב את הצבא הרי מניחים זה לשיקולו הפרטי, אפילו באם אומר בפירוש שטעמיו הם פרטיים...

"המצב מכריח שימשיך במשרתו"

בחודש אייר תשל"ט כותב הרבי ל"מר יוסף הכהן שי' צ'חנובר" ('כפר חב"ד' גיליון 991 עמ' 183) שכתב לרבי על קשיים שהתעוררו בקשר עם המשך עתידו במשרד-החוץ.

"מבלי לפגוע בכבוד ובסמכות של מי שהוא, הרי לדעתי המצב מכריח שכבודו ימשיך במשרתו", קובע הרבי ומנמק זאת בהרחבה. ובהמשך כותב: "שכשיהיה נמצא בפנים יוכל להשפיע גם בקווים היסודיים... צריכה להיות הגברת הפנים על החוץ, על-אחת-כמה-וכמה שאסור שתהיה כניעה ומכל שכן ביטול של הפנים לגבי החוץ, אלא שצריך להיות באופן דיפלומטי מבלי לעורר רגש הנצחנות של החוץ".

בקיץ תשל"ג ביקש מר צ'חנובר לסיים משרתו הקודמת, והרבי שלל זאת בתוקף. עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים והתקופה שלאחר מכן הוכחה נכונותה של דעת הרבי, בתועלת העצומה שהביאה לארץ-ישראל והדרים בה.

 "אנושיות הכי פשוטה"

להלן פרסום ראשון של צילום מכתב נוסף מהרבי ובו הוא מתייחס לשאלה המפורסמת מדוע לא עלה לארץ-ישראל.

הנמען - מר יוסף יקיר, מנהל 'אימקו תעשיות בע"מ'. האיש פנה לרבי בבקשת ברכה למפעלו (כיול מכשור אלקטרוני)  בי"ב בתמוז תשמ"ז. במכתבו העז מר יקיר וכתב כדלהלן: "על מעשי בני אדם ובעיקר דורשי, הוגי וגאוני התורה, אפשר לדעתי לשאול שאלות. שאלתי, הינה אפוא, לכבודו מדוע לא יקיים מצווה חשובה של תרי"ג המצוות של יישוב ארץ-ישראל ובזאת יחזק ויתחזק באמונת ישראל שחסרה לכולנו?... בכבור רב ואיחולי אריכות ימים ושנים טובות".

בפתח מכתב התשובה כותב לו הרבי (בסגנונו המקובל): "ובטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה... מתאימה להוראת תורתינו... הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך להאדם". אך לאחר מכן מוסיף הרבי שורה מיוחדת: "ובמיוחד שדר בארץ-הקודש אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". לאחר מכן באה חתימת יד קודשו.

אחרי החתימה מופיעות השורות הבאות:

במענה לכותבו אודות מקום דירת עסקני ציבור, מובן על-פי תורה שצריכים לדור במקום שיכולים לעשות המקסימום שלהם לטובת הציבור. וגם אלה ש(מסיבות) הנהגתם לאו דווקא על-פי תורה - הכתוב לעיל בתוקפו הוא, כיוון שזהו גם מצד אנושיות הכי פשוטה.

מר יקיר זכה לבקר במהלך חלוקת השטרות לצדקה אצל הרבי ביום כ' בסיוון תנש"א (הוצג בפני הרבי כאורח הדינר של מוסדות חב"ד בקריית-מוצקין - על-ידי השליח הרב משה שיחי' אוירכמן) ושוב העלה את עניין ביקור הרבי בארץ-ישראל. דברי התשובה של הרבי אליו פורסמו ב'זורע צדקות מצמיח ישועות' עמ' 39-40.

המכתב נמסר לפירסום על-ידי אחותו, מרת מ. פנטון, חברת מועצת עיריית ירושלים, לעילוי נשמת אחיה שנפטר בט"ו בתמוז תשס"ב.

יצויין כי התייחסויותיו הרבות והמגוונות של הרבי לשאלה זו מופיעות במקומות רבים ומרוכזות במקומות הבאים: היכל מנחם' כרך ב עמ' קיז; 'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 440-442; 'התקשרות' גיליונות ת (עמ' 8-10), תיב (עמ' 15), תכא (עמ' 12); שיחת שבת-קודש פרשת דברים תש"ל (בלתי מוגה).

ממעייני החסידות

פרשת מטות-מסעי

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)

האומר פירות אלו עליי קורבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שיידור אדם קורבן ויעשה בהמה שהיתה חול קורבן ותאסר. אבל האומר פירות אלו עליי... כבשר חזיר... אין כאן נדר, שאי-אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)

האומר פירות אלו עליי קורבן מעלה את הפירות לשורשם, שהוא נעלה יותר משורש האדם (על-פי הכלל "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"), ולכן הם נחשבים כקודשים לגביו. אבל האומר פירות אלו עליי כבשר חזיר, אין כאן נדר, שכן אין בידו הכוח להורידם מהיתר לאיסור.

(אור-התורה במדבר עמ' א'שכו)

לתת נקמת ה' במדיין (לא,ג)

שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)

צא ולמד כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה, אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדיין ובעוון עבודה-זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד נגד הקב"ה!

(שיחת שבת פרשת מטות תשל"ד)

לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא,ד)

לרבות שבט לוי (רש"י)

"מדיין", מלשון מדון ומריבה, מורה על מחלוקת ופירוד לבבות. לכן השתתף במלחמה זו גם שבט לוי, שעניינם התחברות ואחדות (לוי מלשון "הפעם יילווה אישי אליי").

(לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 210)

כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)

הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)

אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם נטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".

(לקוטי-שיחות, מטות תשד"מ)

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)

מובא בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ומשום שלא שחטו את צאנם, היה להם מקנה רב. הן חיבת המן והן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה - שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם.

המן היה לחם מן השמים ולא תולדה של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.

(לקוטי-שיחות כרך ט עמ' 18)

פרשת "מסעי"

ההוראה משם הפרשה, "מסעי", בעבודת ה':

כל יהודי, מקטן ועד גדול, חייב "לנסוע" ולהתעלות תמיד בעבודתו מחיל אל חיל; הקטן מסוגל לכך והגדול חייב בכך. ו"מסעי" בלשון רבים - רמז לעליית הנפש והגוף, שכן על האדם לחנך ולזכך גם את גופו הגשמי.

וכפי שמסופר על הרבי הרש"ב, שפעם שאלו אותו למקורה של הנהגה מסויימת שלו, וענה שאינו זוכר כעת את המקור, אך בטוח הוא שיש לזה מקור, שכן הוא חינך ולימד את גופו לעשות מה שצריכים לעשות אך ורק על-פי השולחן-ערוך.

(משיחות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשל"ב ושבת-קודש פרשת מסעי תשד"מ)

אלה מסעי בני ישראל (לג,א)

כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך (רש"י)

מסעות בני ישראל במדבר רומזים לירידת הנשמה לעולם-הזה, שבו עומדת הנשמה במאבק תמידי בין הטוב להרע. רש"י מצביע כאן על שלושה דברים היוצרים את האפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע.

"ישננו" - שינה (שבה מסתלקת הנשמה מהגוף) רומזת על צמצום והסתר פנים, המאפשרים בחירה ברע.

"הוקרנו" - דהיינו "צינון" הגבורות בבחינת "שיתף עמו מידת הרחמים", דבר המאפשר את הבחירה בטוב.

"חששת את ראשך" - היינו השכל של הנפש הבהמית, ה"לעומת זה" של השכל דנפש האלוקית. העובדה שהנפש הבהמית היא לא רק בעלת מידות אלא גם בעלת שכל, מעמידה אותה כ"שווה מול שווה" עם עם הנפש האלוקית, וכך מתאפשרת בחירה חופשית ביניהן.

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 390)

פרקי אבות

אם למדת תורה הרבה
אל תחזיק טובה לעצמך

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (פרק ב, משנה ח)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא: אל תחזיק טובה לעצמך - לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.

פירש כ"ק אדמו"ר:

אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומתו, כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים. בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמשה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.

גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזות שלוש הוראות נפרדות.

"אם למדת תורה הרבה" - הוראה זו מכוונת לבעל-עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא - בלי גבול.

והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).

"אל תחזיק טובה לעצמך" - מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", נהפכה כל מציאותו למציאות-של-תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.

(גם יש לומר: אל יעלה על דעתך שביכולתך להצליח בלימוד בעצמך, ללא חבר. וכמאמר רז"ל: "הווי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך").

"כי לכך נוצרת" - מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) עלול הוא לחשוב שכבר מילא תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" - היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.

ועניין זה שייך לבעל המאמר - רבן יוחנן בן זכאי: כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל ובקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז - בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-104)

תגובות והערות

החומש לקריאת-התורה

בנוגע להאמור ב'התקשרות' גיליון תסט עמ' 18 בדבר השימוש בחומשים לעניין דיוק ומנהגי קריאת התורה:

שלח לנו הרה"ג הרה"ח ר' שלום-דובער שי' חייקין, רב קהילת חב"ד-ליובאוויטש בקליבלנד, אוהיו, צילום מדף-השער של החומש [הוצאת 'היברו פאבלישינג קומפני', נ.י., חש"ד, פורמט גדול, חומש, תרגום ורש"י בלבד - אחד הסוגים שהו"ל שם, עם תרגום המילים הלועזיות שברש"י לאידיש, כי ישנם סוגים השונים ממש"כ להלן], שכאשר הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה היה קורא בתורה, היה הגבאי הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה מעיין [על-מנת לתקן במקום הצורך] בחומש זה. הוא הוחזק למדוייק, וכן במקומות ההפסקה בין העליות לתורה נהגו כפי שכתוב בחומש זה, לדוגמא בפרשת נשא: התחלת 'שני' (ד,כט) ושביעי (ז,פד). על החומש היה כתוב, שכל מי שיבוא החומש לידו, מתבקש להחזירו לשולחן הקריאה ב-770.

ומוסיף ר' יוסף יצחק איידלמן שראה פעם חומש זה אצל הר"ר מרדכי שוסטרמן, וקרא לו "ברדיטשובר חומש". גודלו מתאים לחומשים הנפוצים הגדולים שלנו, חמשה חומשי תורה בכרך אחד, אלא שהאותיות קצת שונות, זאת אומרת שהוא דפוס אחר מהרגיל היום.

ואולי - הוא דפוס צילום מדפוס ברדיטשוב.

לוח השבוע

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הלכות ומנהגי חב"ד

שבת-קודש פרשת מטות-מסעי*
כ"ו בתמוז - מברכים החודש מנחם-אב

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך - התפילה.

גם העולה לתורה אומר "חזק, חזק ונתחזק"¹.

הפטרה: "שמעו... אלוקיך יהודה. אם תשוב... ובו יתהללו" (ירמיה ב,ד-כח; ד,א-ב)².              

המולד: אור ליום שלישי שעה 2:59 ו-3 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש מנחם-אב ביום הרביעי. אין אומרים 'אב הרחמים'.

אחר התפילה - התוועדות בבית-הכנסת, כנהוג; ובפרט שהיא 'שבת חזק'³.

פרקי אבות - פרק ב.

יום ראשון
כ"ז בתמוז

בשיעור חומש היומי דשיעורי חת"ת, מסיימים כנדפס: "כאשר דיבר לכם" (א,יא)⁴.

יום שלישי

כ"ט בתמוז, ערב ראש-חודש

ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה⁵, והצדקה - הוצאת שתי סעודות, ומה טוב - שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם⁶. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן - כדאי להשלימן גם לאחר מכן⁷. "מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"^7*.

יום רביעי
א' במנחם-אב, ראש-חודש

מנהגי ראש-חודש.

לפני תפילת ערבית טופחים על השולחן כדי להזכיר לקהל לומר 'יעלה ויבוא'.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. ואברהם זקן ג' פעמים. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. קריאת התורה דר"ח. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דר"ת, ג' פרשיות דק"ש, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות, חליצת תפילין דר"ת. הש"ץ אומר בקול איזה מזמור, חצי קדיש. מוסף.

"בית הבחירה":

בימי 'בין המצרים' גופא, יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש - בהלכה למעשה מדיני ימים אלו⁸, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות, שעניינן 'הקדמת רפואה'⁹ במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה¹⁰ ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש - הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי, משנה - מסכתות מידות ותמיד¹¹ והלכות בית-הבחירה¹² להרמב"ם]) ו'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה¹³ [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]¹⁴. וגם בשבתות - באופן המותר על-ידי אכילה ושתייה וכיו"ב, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת קודש כנהוג בהוספה עבור השבת^*14.

מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ¹⁵.

"תשעת הימים"¹⁶:

משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (אלא לכבוד שבת-קודש). [ולכן נוהגים ללבוש לפני ראש-חודש לזמן-מה את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים¹⁷]. בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן, מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.

ואסור לרחוץ כל גופו לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה¹⁸] - מותר. אסור לאכול בשר ולשתות יין (חוץ משבת וסעודת מצווה). הטובל בכל ערב שבת¹⁹ מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו²⁰ לשבת.

אסור לאכול בשר ולשתות יין (מלבד בשבת ובסעודת-מצווה).

אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"²¹, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"²².

עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר - יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון²³.

סיומים²⁴:

"המנהג לערוך 'סיומים'²⁵ למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'²⁶, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה²⁷] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב - באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים - גם עם סעודה והתוועדות²⁸].

"ומהטעמים בדבר - כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי-זה לגלות את הטוב-הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו²⁹, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" - עושין שמחה לגמרה של תורה.

"ומפני טעם זה³⁰ כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת-הימים'.

"ומה טוב - 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים³¹, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו - כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.

[מי שיכול - יסיים בעצמו; אם לאו - ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה - יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה³². כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'³³].

"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור - גם בשבתות] "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, "אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף"³⁴, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים³⁵.

"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת ישראל³⁶ ו] על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"³⁷. וכשבאים לעורר על נתינת צדקה - יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל³⁸.

"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:

* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על-דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"³⁹.

"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על-דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"⁴⁰.

"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"⁴¹.

 * במוצאי-ראש-חודש וכדומה נוטה הרבי להכריע שיש לומר תחנון בקריאת-שמע שעל המיטה (גם לפני חצות)⁴².

* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו - יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב, ובאם אי-אפשר מאיזה טעם שיהיה - בשבת שלאחריו⁴³.

----------

*) לבני חו"ל: פרקי-אבות - פרק א.

1) היינו שלא רק הקהל מברך את העולה, אלא גם העולה מברך את הקהל - אג"ק ח"ד עמ' יד. לוח 'היום יום', ח"י טבת. ספר-המנהגים עמ' 31. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-סיוון עמ' רפו, ו'התקשרות' גיליון שפח בסופו, וש"נ.

2) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

3) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.

4) כך נהגו בליובאוויטש. כאשר שינו והנהיגו בבית-חיינו לסיים פסוק אחד לפני 'שני', כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה' (כמ"ש באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח ח"ג נב,א כתב שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לכאורה, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש - איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה), כאמור בספר-המנהגים ס"ע 31, לא היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שבע-רצון מזה. וראה בזכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו... בנים יוולדו", ארה"ק תשנ"ז, עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת וכיצד הפסיק לנהוג כך.

5) יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

6) "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".

7) מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).

7*) לקוטי שיחות כרך כד עמ' 266. ולהעיר שנשים חייבות במצות בניין ביהמ"ק (הל' בית הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.

8) "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" - עפ"י התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה - בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.

9) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.

10) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

11) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".

12) ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסס"א).

13) לקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט - בתיכ"נ ובתי מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.

14) 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.

*14) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.

15) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.

16) לוח כולל-חב"ד.

17) כף-החיים סי' תקנא ס"ק צא. ולמעשה נזהרים בזה בחולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בלבנים וגרביים. [מי שלא הספיק: יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מנקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. כן ניתן ללבוש בש"ק בתנאי שייהנה מזה בש"ק עצמה, אחד בלילה ואחד בבוקר ואחד בצהרים וכדומה].

18) שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד (וי"א שם לעשות זאת בצינעא בביתו. וצ"ע אם שייך גם במקום שהכל סובלים מהזיעה). וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.

19) וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. ראה לוח 'דבר-בעתו'.

20) ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.

21) אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.

22) שם כרך יט עמ' שצ.

23) שם עמ' שעו.

24) עיקר הדברים - מוגה, מ'דבר מלכות' חוב' כה עמ' 14, ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 - שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות מכ"מ כמצויין בהערות.

25) אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97).

"היה סיום הש"ס באולם הגדול, וכ"ק אדמו"ר הרש"ב היה נוכח. אחד הבחורים... סיים, ואמרו 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ולא יותר. ואמרו קדיש דרבנן כמו שהוא בסידור [א"ה: ראה ש"ך יו"ד רמ"ו ס"ק כז], ולא כמו שהוא בהמסכתות" (רשימות דברים להרה"ח הר"י שי' חיטריק ח"ד עמ' ריט, מכ"ד טבת תרע"ה בליובאוויטש. וצ"ע מ'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1700).

26) "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין - ספר-המנהגים עמ' 46" (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).

27) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.

28) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

29) "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" - ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".

30) אע"פ שביארצייט שחל בשבת (התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש כנתינת מקום לעניין של תענית.

31) "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" - בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות - ראשי-תיבות "בניך".

32) שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.

33) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.

34) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

35) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.

36) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.

37) ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.

38) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.

39) מענה שנדפס בבי"מ גיליון 175 עמ' 11. שלא ככתוב שם, לפ"ד המפרסם דאז רש"י חזן ב'התקשרות' גיליון רצב עמ' 19, סביר להניח שהיא שייכת לסיומי המסכתות דימי חודש מנ"א, עיי"ש.

40) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.

41) משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.

42) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.

43) אגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מייד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל עיו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מלקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצוה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן).