חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:00 זריחה: 6:50 כ"ג בתשרי התש"פ, 22/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

סלח נא לעם הזה
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1654 - כל המדורים ברצף
לגייס כוחות ולסלוח
יש חדש
'שובה' ו'תשובה' – שתי תנועות נפש
תשובה
מילים נוקבות
מחילה ודאית
סלח נא לעם הזה
כשה'יחידה' מתפרצת
ימינך פשוטה לקבל שבים
ברית מילה ביום הכיפורים

קודם 'כל נדרי' ניגש הרב אהרון-שמואל אסאד, רבה הנערץ של הקהילה סרדאהלי (דונאיסקה סטרדה) שבסלובקיה, אל בעל התפילה הוותיק, ר' חיים-לייב סַפַנוש, ולחש על אוזנו דבר מה. הלה הפנה אליו מבט תמה, אך בטרם הספיק להתעשת, כבר ניגש הרב אל דוכן שליח הציבור.

קהל המתפללים הביט בנעשֶה בעיניים תמהות. במהרה התברר כי הרב ביקש מר' חיים-לייב להתחלף עמו, וכי ר' חיים-לייב יוביל את תפילת נעילה במקום הרב. סימני שאלה רבים ריחפו בקהל, ואולם ארון הקודש כבר נפתח והקהל נדרך לקראת התפילה הפותחת של יום הכיפורים.

איש לא שיער שהסיבה נעוצה בר' מנשה בֶּר, ה'מלמד' הוותיק של העיירה. יהודי תלמיד חכם היה, ומידותיו התרומיות הקנו לו מעמד נכבד בעיירה. ואולם הכול השתבש בעקבות נישואי בתו הצעירה לצעיר יהודי משכיל, דוקטור ומורה לשפות זרות. אילו היה רופא ניחא, רחשו הבריות, אבל מורה ללטינית ויוונית?! הזעזוע בעיירה היה גדול.

חיצי הביקורת הופנו אל האב, ר' מנשה. "כיצד נתת ידך לדבר הזה?", מחו כלפיו. "עליך לבטל את החתונה", הִתרו בו. בני הקהילה חששו שפריצת הגדר במשפחתו המכובדת של ר' מנשה תשמש תקדים מסוכן.

שתיקתו של ר' מנשה העצימה את המתקפות נגדו. התסיסה בקהילה תורגמה מייד למעשים. הורים הוציאו את ילדיהם מהחדר שלו. תושבים הדירו את רגליהם מחנות המכולת של רעייתו. ואפילו בעל הדירה שבה התגורר הודיע לו כי לא יחדש את חוזה ההשכרה, בלחץ הציבור.

העונש החמור ביותר שספג ר' מנשה היה סילוקו מחוג הלומדים הקבוע אחרי תפילת שחרית. כמו-כן נמנע ממנו לעבור לפני התיבה או לקבל עלייה לתורה בימי השנה לפטירת הוריו. אפילו ילדים הציקו לו בהולכו ברחוב.

באותו זמן סבל הרב ממחלה קשה שריתקה אותו למיטתו, ולא ידע על כל הנעשה. רק כשהחלים נדהם לשמוע מר' מנשה את אשר אירע. "רבי", בכה לפניו, "מדוע רודפים אותי? פרנסתי דלה, ובהעדר נדוניה לא הצלחתי למצוא חתן מבני המקום שיסכים לשאת את בתי. חקרנו וביררנו שהחתן שלנו בא ממשפחה שומרת מצוות מפרשבורג, ובעצמו שומר שבת ומקיים את מצוות התורה".

הרב לא ידע נפשו מצער, והחל להפעיל את השפעתו לטובת ר' מנשה. הוא זימן אליו את תלמידי החכמים, והוכיחם על שנתנו יד לפגיעה ביהודי על לא עוול בכפו. אך דבר לא הועיל. שמו של ר' מנשה הוכתם בכתם שנראה היה בלתי-ניתן למחיקה.

חודש אלול הגיע. הרב הגביר את מאמצי הפיוס, וניסה לדבר אל מצפונם של נכבדי הקהילה. הוא הזהירם כי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. ואולם הללו סירבו לחזור בהם. "וכי אנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה?", השיבו בכעס, "במעשהו פגע בקהילה כולה!".

יום הכיפורים התקרב. הרב התקשה למצוא מנוח לנפשו. יום ולילה טרד את מוחו בניסיון למצוא מוצא לסבך. רק אחרי הסעודה המפסקת הבזיק רעיון בראשו.

דממה שרתה בקהל כאשר החל הרב להשתפך בנעימת הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". אחר-כך החל בתפילת 'כל נדרי', שהתעצמה מרגע לרגע, והרעידה את מיתרי הלבבות. הוא קרא בקול גדול: "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה". ואז – השתתק.

במקום להמשיך בפסוק "סלח נא לעוון העם הזה", התעטף הרב בדומייה. דקה ושתיים חלפו, והרב מחריש. מבטים תמהים הורמו מתוך המחזורים. ר' שלום, מגאוני הקהילה, נזעק אל מקומו של הרב, חרד לשלומו.

לתדהמתו גילה את הרב רכון על מחזורו, ונחלי דמעות זולגים מעיניו. "האם הרב חש שלא בטוב?", שאל בלחש. הרבי נענע בראשו לשלילה. ביד רועדת הסתיר את הפסוק "סלח נא לעוון העם הזה...".

ר' שלום חד המחשבה הבין מייד. כאילו חץ מלובן ננעץ בליבו. בבת אחת חדרה לתודעתו ההכרה בדבר חומרת התנהגותה של הקהילה כלפי ר' מנשה. גם הוא, ר' שלום, ידו במעל. אף הוא לא נמנע ממלחמת ההוקעה הקנאית.

בסערת נפש פסע אל ירכתי בית הכנסת. "ר' מנשה!", הדהדה זעקתו בכל האולם, "אנא סלח לי על התנהגותי כלפיך! סלח לי על שלא ביקשתי את סליחתך!". קולו נשבר בבכי. "איך כשלתי! אוי, ר' מנשה, האם תואיל לסלוח לי?".

בתוך רגעים השתרך תור ארוך של מתפללים ליד מקומו של ר' מנשה. למדנים ופשוטי עם, מנהיגי הציבור ובעלי מלאכה. הכלימה הייתה משותפת לכולם. בראשים מורכנים ביקשו מחילה וסליחה מר' מנשה.

וכשנעתר ר' מנשה חשו הכול כי אבן נגולה מעל ליבם. העננה המכבידה התפוגגה באחת. ומעיני הרב, ממקומו כשליח הציבור, הוסיפו לזלוג דמעות, אלא שעתה אלו היו דמעות של שמחה. הוא שב אל מחזורו והכריז בקול רם: "סלח נא לעוון העם הזה!".

והקהל כולו החרה-החזיק אחריו בשאגת שמחה: "ויאמר ה', סלחתי כדבריך!".

(על-פי 'ספר זיכרון לקהילת סרדאהלי')


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)