וירא אליו ה' (יח,א)

מבואר בזוהר, שעד שלא נימול אברהם היתה נבואתו בבחינת "מחזה" ("היה דבר ה' אל אברם במחזה"); ולאחר שנימול נתעלה לדרגת ראייה ("וירא אליו"). ויש לבאר, דהנה "וירא" היינו ראיית המהות, ו"מחזה" - ראייה באמצעות לבוש, המעלים על המהות (גם המילה 'מחזה' היא בלשון תרגום, שהוא בחינת 'לבוש' ללשון-הקודש). בקיום מצוות מילה יש משום התבטלות מוחלטת לבורא והתאחדות גמורה עמו, שכן הביטול והאחדות נרגשים וניכרים גם בבשר הגשמי - "והיתה בריתי בבשרכם". וביטול זה ואחדות זו הם שהעלו את אברהם לדרגה הנעלית של ראיית המהות.

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 49)

* * *

"וירא" - היינו דרגה נעלית בראייה, ולא רק "מחזה", התרגום של ראייה. "אליו" - הגילוי נמשך אליו, היינו שאברהם לא התבטל מעוצם הגילוי, אלא הדבר נקלט בו וחדר למציאותו. "הוי'" - הדרגה הנעלית של שם הוי', לא רק שם אלוקים. נמצא, שאף-על-פי שנגלתה דרגה נעלית ביותר (שם הוי'), והגילוי היה באופן נעלה ביותר (ראייה) - חדר הגילוי למציאותו של המקבל, של אברהם.

(ספר-השיחות תש"נ, כרך א, עמ' 112)

* * *

גילוי זה נעלה יותר מהגילוי של "וירא אליו ה'" בפרשה הקודמת, וזאת בשני מובנים: א) התגלתה כאן דרגה נעלית יותר בשם הוי' גופא (ראה אור-החיים). ב) הגילוי התקבל אצלו בפנימיות ("אליו"), כלומר שאברהם נעשה כלי אל הגילוי (ואילו "עד שלא מל, לא היה בו כוח לעמוד"). עניין זה נפעל על ידי מצוות מילה, שכן במצווה זו יש שתי קצוות אלו (דרגה נעלית יותר שנמשכת בפנימיות) - היא למעלה מכל המצוות, שעל כולן נכרתו ג' בריתות, ועל המילה נכרתו י"ג, והיא חודרת בגוף הגשמי ממש, "והיתה בריתי בבשרכם".

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 86)

לעשות צדקה ומשפט (יח,יט)

כשה' יתברך משפיע ליהודי פרנסה בהצלחה ובשפע רב, עליו לדון ולשפוט את עצמו - מדוע דווקא לי מגיע שפע כל טוב ולזולת לא?

"משפט" זה מעורר אותו לתת "צדקה" בעין טובה וביד רחבה.

(ספר המאמרים אידיש, עמ' 205)

* * *

במדרש כאן מבואר, שבתחילה היה אברהם עושה צדקה וחסד, ואחר-כך משפט ודין. הכיצד? כשבאו אורחים אל אברהם, היה מאכילם ומשקם. לאחר שסיימו לאכול, אמר להם להודות ל"א-ל עולם שאכלנו משלו". אם סירבו, תבע מהם תשלום ממון רב בעבור האוכל, שהרי זה היה במדבר, מקום שקשה להשיג בו דברי מאכל ומשקה. כשראה האורח שעליו לשלם סכום גדול, נענה לבקשת אברהם ואמר "ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו".

לכאורה, מה התועלת בברכה ובתודה הבאות מתוך כפייה, ומה תרומה יש כאן לפרסום שמו של הקב"ה בעולם? לו היה מדובר ביהודי, ניחא, שהרי הלכה היא ש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" -לפי שכל יהודי, בתוך-תוכו, רוצה באמת לעשות רצון קונו. אך מה תועלת ב"כפייה דתית" מעין זו לגוי?

מבואר בתניא (פרק כ"ט) שבשעה שאדם "מבטש" ו"מכה" את יצרו הרע בדברים קשים, הרי הוא מתבטל ונכנע לקדושת הנפש האלוקית. דבר זה נכון גם באינו-יהודי (אלא שאצל יהודי מבטל הביטוש את הרע החיצוני ומגלה את הטוב הפנימי; ואילו באינו-יהודי - מעורר הביטוש את היכולת לצאת מהרע שלו).

זו אפוא הייתה כוונת אברהם אבינו: תחילה השתדל לפרסם אלוקות בדברי הסבר ושיכנוע. אך כאשר דבריו לא התקבלו, מחמת חומריות וגסות השומע, הפעיל עליו לחץ וכפייה כדי לשבר ולבטל חומריותו, עד שהכריז, "ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו".

(לקוטי-שיחות, כרך ט"ו, עמ' 122)

* * *

"מעשה אבות - סימן לבנים".

יש לצאת לרחוב ולקרב את העוברים ושבים לתורה. ויש לעשות זאת בכל דרך אפשרית, גם כשהדבר דורש נתינת אכילה ושתייה לעוברים ושבים, ואפילו כשהדבר כרוך במידה נכונה של לחץ ובכפייה (בתנאי שאלה נעשים בדרכי נועם ושלום).

ואם ישאלך אדם: מה התועלת אם, למשל, יהודי מניח תפילין מתוך לחץ ואי-נעימות?

אמור לו: אם בדורו של אברהם, כשהיה מדובר אודות בני נח, ולפני מתן-תורה, נקט אברהם בדרך זו - על-אחת-כמה-וכמה נכון הדבר היום, לגבי יהודים, שמצווים אנו להתנהג בדרך זו. כי בעצם כל יהודי חפץ בנפשו פנימה לקיים את רצון ה', אלא שהיצר מפתהו ומונע זאת ממנו. כשהוא מתגבר על עצמו ומקיים בפועל מצווה - מכל סיבה שהיא - אין זה עניין חיצוני, אלא להפך, פנימיות רצונו היא זו המתגלה ועושה את המצווה.

עבודה זו תחיש את ביאת משיח צדקנו שעליו נאמר (רמב"ם הלכות מלכים בסופו) "יכוף כל ישראל ללכת בה ולחזק בדקה".

(לקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 128)