שמונה בנים הניח רבי מרדכי טברסקי, המגיד מצ'רנוביל, והללו נדרשו למלא את החלל העצום שהותיר אביהם הגדול בלכתו.
הבנים נענו לרחשי לב הציבור, התפזרו בערי הסביבה והקימו מרכזי חסידות בדרכו של אביהם. החצרות פרחו והיו למוקדי תורה וחסידות.
שונה מכולם היה הבן השני, רבי משה. הוא סירב לנהוג אדמו"רות, ופנה לחיי הסתגרות, הרחק מן ההמון. את הפונים אליו בבקשות ברכה דחה באומרו: "דיי בשבעה רועים. טרם סיימתי להשלים את עבודתי". עוד היה אומר: "וכי צדיק אני, שביכולתי לגזור והקב"ה יקיים?".
כשגברו הלחצים עקר עם משפחתו לעיירה הקטנה קורוסטישיב, במחוז ז'יטומיר שבאוקראינה, וחי שם חיי עוני. יהודים שבורי לב, המשוועים לישועה, נקשו על דלת ביתו יומם ולילה. ואולם רבי משה דבק בסירובו, ודחה כל ניסיון לראות בו כתובת למתן ברכות.
ובכל-זאת, אישיותו הגדולה ודבקותו בעבודת ה' סחפו אליו קבוצה של אברכים מבקשי אמת. הללו נכרכו אחר דמותו, והשתכנו בבית מדרשו. גם שם חמק רבי משה מכל ניסיון להופכו למורה דרך, ונמנע מלהרביץ תורה ומלהורות דרך בעבודת ה'.
זה היה באחד מימי אלול. רוח התשובה אפפה את בית המדרש בקורוסטישיב. האברכים הצעירים עסקו במשנה מרץ בלימוד התורה, מתוך רצינות עמוקה. בפינה מרוחקת מהם ישב רבי משה, מכונס בהרהוריו, כמנסה שלא למשוך תשומת לב.
ופתאום נפתחה הדלת בתנופה. כרוח סערה נכנסה אל האולם אישה בוכייה, והתייצבה בטבורו של בית המדרש. מפיה בקעו זעקות שבר: "אוי לי! רבי! הצילו את בתי היחידה! אייכה, רבי? ברכני!". יללת בכי קורעת לב ליוותה את דבריה. בדמעות הפצירה: "אני אלמנה... גלמודה... בתי היחידה חולה מאוד... היא על סף מוות. רק הרבי יוכל להצילה. היכן הרבי?!".
קול הלימוד גווע באחת. האברכים השפילו את מבטם: מי יכול להתעלם מתחנוניה של האומללה, המבקשת כי יורו לה מיהו הרבי. ועם זה, מי מסוגל להמרות את פי הרבי? מילאו אפוא פיהם מים, והותירו את דבריה תלויים בחלל.
ורבי משה עצמו – הוא הוסיף לשבת מול ספרו, שקוע בתלמודו, כאילו אינו רואה ואינו שומע דבר.
האישה מרת הנפש לא ויתרה. היא עברה בין הספסלים, פנתה אליהם זה אחר זה ודרשה במפגיע: "גלה לי מי הרבי! איפה הרבי! לא ארפה!". אך מאמציה עלו בתוהו. איש לא ההין לחשוף לפניה את רבי משה.
ואז מצאה עצמה האישה מול רבי משה עצמו. מעיניה נשקפו תהומות יגון, והיא בחנה בחטף את קלסתר פניו האצילות. זיק ניצת במבטה, והיא קראה בקול שבור: "זה אתה! אתה רבי משה! אתה הצדיק שבכוחו לתת חיים לבתי!".
יללותיה קרעו את הלבבות, אך רבי משה נותר דומם. פניו החתומות לא נעו. עיניו הוסיפו להינעץ בשורות הקטנות שלפניו.
"תן לי ברכה, רבי!", התחננה האישה. "אני אלמנה חסרת כול. אין לי דבר בעולמי מלבד בתי היחידה! עזור לי, רבי!".
כאן לא יכול היה רבי משה לשתוק עוד. דבריה פצעו את ליבו. "ומה אעשה?", קרא נסער, "וכי חסרים כאן יהודים אחרים שיברכו את בתך? אם כולם יברכו, יכול אני להצטרף אליהם, ואולם אני אין בידי שום כוח מיוחד לברך!".
פיה של האישה נפער בתדהמה, ואז נפלו פניה בייאוש ובצער נורא, כמו השלימה עם רוע הגזירה. באין אומר ודברים הסתובבה על מקומה ופנתה לצאת מבית המדרש. רגע קודם שנעלמה בפתח, החזירה את פניה לעבר רבי משה ואמרה: "זכור נא, צדיק קדוש! התעלמותך משוועתי לא תימחֵל לך, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!".
פניו של רבי משה החווירו באחת. ידיו רעדו. "החזירו אותה!", הורה בשפל קול. "אינני רוצה לעמוד מולה למשפט בבית דין של מעלה!".
חשמל עבר בין הנוכחים. הכול הבינו שזו שעת מפנה. האם הבלתי-ייאמן קורה?
אחרי שבירך את האישה בברכת רפואה שלמה לבתה, החלו לצוץ מכל עבר פתקאות ברכה. האנשים אזרו אומץ וערמו את הפתקאות על שולחנו של רבי משה. בקשת ברכה לשידוך בעבור הבת; ישועה למשבר כלכלי; תפילה לשלום בית, לנחת מהילדים.
הרבה עיניים משתאות עקבו אחרי אצבעותיו של רבי משה, שהושטו בהיסוס לעבר ערימת הפתקאות. חרדת קודש שררה בבית המדרש, בשעה שרבי משה פתח פתק אחרי פתק, קרא את תוכנו, נאנח, ועבר לפתק הבא. הבעת כאב עלתה על פניו למקרא הפתקים.
"ריבונו של עולם", נשמעה לפתע לחישתו, "ואולי... אולי כל בריחתי והתבדלותי מן ההמון, לא היו אלא תחבולת היצר? אנא, סלח לי על חטאי זה!".
מאותו יום נהפכה קורוסטישיב למרכז תורה וחסידות, בהנהגת רבי משה, שאורו נתגלה לעין כול. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
