חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:37 כ"ב בסיון התשע"ט, 25/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הטוב שבחורבן עצמו – סותר על מנת לבנות
דבר מלכות

נושאים נוספים
הטוב שבחורבן עצמו – סותר על מנת לבנות
מה עשה לקירוב הגאולה?
להבעיר את כתלי הגלות
פרשת ואתחנן
הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד בדבריהם ובהנהגתם של נחום איש-גם-זו ורבי עקיבא באה לידי ביטוי התייחסותם אל הטוב הנסתר? * בעניין של צער ניתן לראות כיצד הוא מביא לטוב, אך בדרגא גבוהה יותר רואים איך שמלכתחילה הוא רק טוב * עתה קרובים יותר לזמן הגאולה, שאז יראו את החסד המכוסה שבחורבן ו"גם זו לטובה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יש1 . . לבאר החילוק בין דברי רבי עקיבא ודברי נחום איש-גם-זו – ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (שנאמר על-ידי רבי עקיבא) הוא בלשון תרגום (ארמית), ו"גם זו לטובה" (שנאמר על-ידי נחום איש-גם-זו) הוא בלשון הקודש:

לשון הקודש – הוא לשון קדוש ומבורר, ולכן, כל העניינים הנאמרים בלשון זה הם ברורים; מה שאין כן העניינים הנאמרים בלשון תרגום (שאינו קדוש ומבורר כלשון הקודש), אינם ברורים כל כך.

ומזה מובן גם בנדון דידן, שבביטוי "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (שבלשון תרגום), הרי, אף על פי שגם בזה נרגש שכל מאורע בעולם ("דעביד רחמנא") – "לטב עביד", מכל מקום אין זה בא לידי גילוי באופן ברור כל-כך; ואילו בביטוי "גם זו לטובה" (שבלשון הקודש) מודגש, אשר הטוב שבכל דבר בא לידי ביטוי וגילוי בראיה ברורה.

ב. ויובן זה על פי ביאור החילוק בין שתי הדוגמאות שהובאו בגמרא בקשר לשני הביטויים האמורים:

(א) הדוגמא בגמרא לדברי רבי עקיבא "כל דעביד רחמנא לטב עביד" – היא במסכת ברכות2:

"תנא משמיה דרבי עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא, לא יהבי ליה, אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא (ולן בשדה3), והוה בהדיה תרנגולא (להקיצו משנתו3) וחמרא ושרגא".

– בזמננו זה, הנוסע בדרך לוקח אתו דברים אחרים: פנקס המחאות, מברשת-שיניים וכו'... אבל בזמנים שעברו נהג הנוסע לקחת איתו "שרגא" (נר) – בכדי שיוכל להתעסק בלימוד התורה גם בחושך; "חמרא" – שישא ("וואָס זאָל שלעפּן") את הגשמיות שלו, כך שהוא יהיה משוחרר מענייניו הגשמיים ולא יצטרך להתעסק בהם בעת נסיעתו; ו"תרנגולא" – שיעיר אותו ל"תיקון חצות". –

"אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא, אמר, כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו, לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה", "אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי"3.

(ב) הדוגמא בגמרא לדברי נחום איש-גם-זו "גם זו לטובה" – היא במסכת תענית4:

"אמאי קרו ליה נחום איש-גם-זו, דכל מילתא דהוה סלקא ליה (כל המאורע לו אפילו רעה5) אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר [המדובר היה בנוגע לשליחות אל מלך רומי בעיר רומי6]. אמרו מאן ייזיל, ייזיל נחום איש-גם-זו דמלומד בנסין הוא, שדרו בידיה מלא סיפטא [ארגז] דאבנים טובות ומרגליות, אזל בת בההוא דירה (לן לילה אחת באותו המלון5), בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה (ארגז שלו5) ומלונהו עפרא, למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה"7.

– אף על פי ש"למחר" ראה נחום איש-גם-זו מה שקרה לו, מכל מקום לא עלה בדעתו כלל לחזור מדרכו (ואדרבה, תגובתו על זה היתה "גם זו לטובה"), שכן, אצל נחום איש-גם-זו היה מובן בפשטות, אשר מכיוון שבני-ישראל מינו אותו להיות שליח אל המלך – עליו למלא את שליחותו, והקב"ה בוודאי יעזור8. –

"כי מטא התם שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא, בעא מלכא למקטלינהו לכולהו (שונאיהן של ישראל5), אמר קא מחייכו בי יהודאי, אמר [נחום איש-גם-זו] גם זו לטובה, אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו (כאחד משרי קיסר5), אמר להו דילמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא (כשנלחם עם המלכים5), דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה, גילי (קשין5) הוו גירי, דכתיב9 ייתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשיה ("מלחמות פעלן דאָך ניט ביי גויים"... [– לא חסרים הרי מלחמות אצל גויים]), בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה כו'".

ג. החילוק בין שתי הדוגמאות:

בסיפור רבי עקיבא – הרי המאורעות שאירעו גרמו לו לרבי עקיבא הפסד וצער, שכן, כתוצאה מהם היה מוכרח ללון בשדה (מאחר שלא נתנו לו להיכנס לעיר), והיה שרוי בחשיכה (כיוון שהרוח כיבתה את הנר), ואיבד את תרנגולו ואת חמורו (בגלל טריפת החתול והארי). כל מאורעות אלו היו לשם טובה (כיוון שעל-ידם ניצל רבי עקיבא מהשודדים), אבל המאורעות עצמם היו עניין של צער.

מה שאין כן בסיפור נחום איש-גם-זו – הרי, מלכתחילה לא היה שם כל נזק כלל, ואדרבה, אילו היה נחום איש-גם-זו מביא אבנים טובות ומרגליות – מי יודע אם היו מתקבלות אצל המלך, שכן, בבית המלך אין מחסור כלל באבנים טובות10; ואילו דווקא כאשר הביא עפר – נתקבל הדבר.

אלא, שמלכתחילה היה מעמד ומצב של העלם, "מען איז געווען מיט פאַרמאַכטע אויגן" [– כמו שהיו בעיניים עצומות]... ולפיכך היה נדמה שיש כאן נזק וצער; אמנם, לאחרי שנתבטל ההעלם על הטוב שבמאורע ההוא – נתברר ונתגלה שמלכתחילה היה זה דבר טוב.

כלומר: בסיפור רבי עקיבא – היה רבי עקיבא שרוי במצב של צער, אלא, שבאמצעות צער זה ניצל מצער גדול יותר. ואילו בסיפור נחום איש-גם-זו – הדבר עצמו (מה שנגנבו ממנו האבנים טובות ובמקומן הושם עפר) היה טוב.

וזהו החילוק בין שני הביטויים – "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ו"גם זו לטובה"11:

"כל דעביד רחמנא לטב עביד" – הוא לאו דווקא בגלל שכל מאורע בעולם ("דעביד רחמנא") הוא טוב מצד עצמו, אלא בגלל ש"כל דעביד רחמנא" תכליתו היא טוב ("לטב עביד")12, מה שאין כן הביטוי "גם זו לטובה" משמעותו, ש"זו – דבר זה עצמו, "דאָס אליין"13 – לטובה".

ד. ויש לבאר גם טעם החילוק בין רבי עקיבא ונחום איש-גם-זו – שבדברי רבי עקיבא מתבטאת הידיעה וההכרה רק ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", ואילו בדברי נחום איש-גם-זו מודגשת דרגא נעלית יותר – "גם זו לטובה":

כיוון שנחום איש-גם-זו היה רבו של רבי עקיבא14, נמצא, שרבי עקיבא חי בדור מאוחר יותר מדורו של רבו נחום איש-גם-זו, שאז נעשה חושך הגלות גדול עוד יותר, כיוון שבכל דור מתגבר החושך לגבי הדור שלפניו. ולפיכך, בדורו של רבי עקיבא15, לא היתה קיימת האפשריות לראות בגילוי שכל דבר הוא טוב מצד עצמו, שכן, אפילו אם גם אז היו יודעים בפשיטות המציאות האמיתית – שכל עניין בעולם הוא טוב מצד עצמו, מכל מקום, מצד מעמד ומצב הדור, לא היתה ידיעה והכרה זו יכולה להתגלות בעולם.

מה שאין כן אצל נחום איש-גם-זו ודורו, דור שהיה קרוב יותר אל (או בעיצומו של) זמן הבית, היתה האפשריות לגלות גם בעולם העניין של "גם זו לטובה".

ה. ויש להוסיף בחילוק שבין רבי עקיבא ונחום איש-גם-זו עצמם (נוסף על החילוק בנוגע לכללות הדור):

אודות נחום איש-גם-זו ורבי עקיבא – מצינו16 שנחום איש-גם-זו היה שמח בייסוריו, מה שאין כן רבי עקיבא (ואף שרבי עקיבא אמר17 "כל ימי הייתי מצטער . . מתי יבוא לידי ואקיימנו" – היה זה מצד עניין המסירות-נפש (לקיים מה שנאמר18 "בכל נפשך", "אפילו נוטל את נפשך"17), ולא מצד העניין של שמח בייסורים).

כיצד יכולים להיות שמחים בייסורים? – מבאר רבינו הזקן בתניא19 – "כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא", ומוסיף לבאר ש"לכן אמרו רז"ל20 כי השמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר21 ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' . . (ש)היא ביתר שאת . . בעלמא דאתכסיא . . ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבוא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעולם הזה", היינו, ששכר זה הוא באופן של "מידה כנגד מידה"22, כיוון שרואה ומכיר שהייסורים עצמם אינם ייסורים, אלא טוב נעלה יותר, ובגלל גודל מעלתו הרי הוא מכוסה.

ולכן: נחום איש-גם-זו, שהיה שמח בייסוריו, ובמילא, נאמר עליו "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – היה יכול לפעול בנוגע לדבר שנראה בלתי-רצוי (דוגמת הייסורים) שיוכלו לראות שדבר זה עצמו הוא טוב הנראה והנגלה ("גם זו לטובה"); מה שאין כן רבי עקיבא – היה יכול לפעול רק שיראו ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", היינו, שיכול אמנם להיות שהדבר עצמו הוא בלתי-רצוי, אלא שצריך לידע שבסופו של דבר תצמח מזה טובה.

ו. ומכל זה מובן גם בנוגע לכללות עניין החורבן והגלות – שגם בזה ישנם ב' האופנים ד"כל דעבד רחמנא לטב עביד", ו"גם זו לטובה"23:

מבואר ברשימות הצמח-צדק לאיכה24 שבחורבן בית המקדש היה "אור החסד בכלי הגבורה", "עם שבחיצוניות היה גילוי הגבורה והדין והרוגז, מכל מקום, בפנימיותו, מחמת זה נתבטלה השנאה כבושה הנ"ל25, ונתעורר האהבה והרחמים", היינו, שבפנימיות הרי זה עניין של חסד.

וההסברה בזה – בב' אופנים:

אופן הא' – על פי המבואר במדרש26 בפירוש הפסוק27 "מזמור לאסף אלקים באו גוים נחלתך", "לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף . . כך אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו ("כלה ה' את חמתו"28) על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל", כלומר, חורבן בית המקדש הוא אמנם עניין של היזק, אבל, על-ידי היזק זה באה טובה, שנמנע היזק גדול יותר רחמנא-ליצלן (ש"לא שפך חמתו על ישראל") – שזהו עניין ד"לטב עביד", שהדבר עצמו הוא בלתי-רצוי, אלא שעל-ידי זה באה טובה.

ואופן הב' – שחורבן בית המקדש הוא לצורך בנין בית מקדש נעלה יותר, בית המקדש השלישי, שמעלתו גדולה באין ערוך לגבי בית המקדש הראשון והשני שבניינם בידי אדם, ואילו בית המקדש השלישי יהיה בידי שמים29, אלא, כל זמן שעומד על תילו ועל מכונו בית המקדש שבניינו בידי אדם, לא יכול לירד ולהתגלות הבניין שבידי שמים, ובהכרח לסתור תחילה הבניין שבידי אדם כדי שיוכל להבנות הבניין שבידי שמים30,

[במכל-שכן וקל-וחומר מ"בנין הורדוס"31, שהוצרכו לסתור תחילה (חלק מ)הבניין הקודם, ורק לאחרי זה היו יכולים לבנות בנין מפואר ונאה יותר32, ואם בשביל בנין מפואר ונאה יותר בידי אדם צריכים לסתור תחילה הבניין הקודם, בשביל בנין מפואר ונאה יותר בידי שמים, על אחת כמה וכמה שצריכים תחילה לסתור הבניין הקודם שבידי אדם],

וכיוון שכן, הרי, חורבנו של בית המקדש שנבנה בידי אדם בשביל בנין בית המקדש בידי שמים, אינו היזק (שעל-ידו יבוא דבר טוב), אלא (החורבן עצמו הוא) דבר טוב – "סותר על מנת לבנות", שהסתירה עצמה היא התחלת הבניין33 – שזהו עניין "גם זו לטובה", שהדבר שנראה בלתי-רצוי הוא באמת דבר טוב.

ז. אמנם, כל זמן שנמצאים עדיין בגלות, לא יכול להיות ההרגש ש"גם זו לטובה" ("מ'האַלט ניט דערביי"), כיוון שנרגש בגלוי היזק החורבן (אלא, ישנו ההסבר שהיזק זה מנע היזק גדול יותר);

אבל, צריכים לידע שעכשיו [לאחרי תשעה באב, ולאחרי שכבר עברו כל ההעלמות וההסתרים וכל הבלבולים כו'] הולכים ומתקרבים לזמן הגאולה, שאז "הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה"34, ואז יראו בגלוי (לא רק ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", אלא יתירה מזה) ש"גם זו לטובה", שהחורבן עצמו לא היה עניין של גבורה, אלא טוב מכוסה, כאמור, אור החסד בכלי הגבורה.

וכמו שכתוב35 "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי", היינו, שלעתיד לבוא יודו להקב"ה (לא על זה שסוף-כל-סוף נתבטל המעמד ומצב של "אנפת בי", אלא) על כך ש"אנפת בי", כיוון שיראו בגלוי שאין זה עניין של כעס, אלא טובה.

[. .] וגם עכשיו תלוי הדבר בידינו, שבכל רגע ורגע יכולים אנו לפעול ירידת והתגלות בית המקדש השלישי – שלהיותו בנין בידי שמים, יכול להבנות גם בלילה (דלא כבנין בידי אדם שצריך להיות ביום דווקא)36 – כי, כאשר ההנהגה של בני-ישראל היא באופן של "בקולו תשמעו", אזי בא משיח "היום"37 [כהמענה של משיח על השאלה "לאימת אתי מר": "היום, אם בקולו תשמעו"38, ובפרט על-ידי ההכנה של "יפוצו מעינותיך חוצה"39], ובמילא יורד ומתגלה בית המקדש השלישי על אתר.

ואז יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי", כיוון שיראו ש"גם זו לטובה", שכל העניינים שחשבו עד עתה שהם עניינים לא טובים, נעשו טוב הנראה והנגלה. ובלשון הגמרא בסיום מסכת תענית: "כל אחד ואחד מראה באצבעו (על אלקות), שנאמר . . הנה אלקינו זה וגו' נגילה ונשמחה בישועתו".

(מהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"א. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשי"א ב (ג), עמ' 267-275)

_____________________

1)     מכאן ועד סוס"ד הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     ס,סע"ב.

3)     פרש"י שם.

4)     כא,א. וש"נ.

5)     פרש"י שם.

6)     כנראה, בכדי לבטל גזירה שנגזרה בתקופה ההיא על בני-ישראל (מהנחה בלתי מוגה).

7)     מסתבר, שנחום איש-גם-זו הי' שקוע ("ער איז געווען צוטראָגן") בענינים אחרים, ולא נתן תשומת לב יתירה להארגז שנתנוהו למסור אל הקיסר... ובפרט, שבהיותו תנא הי' עסוק בוודאי בלימוד התורה יותר מבאבנים טובות ומרגליות; ובכן לא ייפלא שכאשר הגיע נחום איש-גם-זו לאכסנייתו ללון שם במשך הלילה, מילאו הדיירים את ארגזו עפר...

כאשר נתעורר נחום איש-גם-זו בבוקר – ראה אמנם מה שאירע במשך הלילה, אבל בכל זאת, השקיע את עצמו בלימוד התורה, "וואָס! זאָל ער זיך גיין נעמען צום האַרצן פון אבנים טובות ומרגליות"?!... ותיכף נענה ואמר "גם זו לטובה"! (מהנחה בלתי מוגה).

8)     מכיוון שבנ"י הטילו עליו שליחות אל בית המלכות – סבר נחום איש-גם-זו – הרי למאי נפק"מ לו כיצד יתגשמו הדברים?! "זאָל דאגה'נען דער אויבערשטער" כיצד תתמלא שליחותו; מצדו הוא, הרי מכיוון שמינוהו למלא שליחות מסויימת – עליו לילך בשליחותו! (מהנחה בלתי מוגה).

9)     ישעי' מא, ב.

10)   עיין עיון יעקב לע"י שם.

11)   ראה גם ענף יוסף לע"י שם.

12)   לדוגמא – שבאמצעות מאורע המצער וכיו"ב נפעלת הצלה מצער גדול עוד יותר, או שע"י הצער נעשית טובה במקום אחר, וכיו"ב (מהנחה בלתי מוגה).

13)   על דרך שכל אחד מראה באצבעו ואומר "זה א-לי" (פרש"י בשלח טו, ב).

14)   חגיגה יב, סע"א.

15)   בדורו דייקא, כי, לעצמו הי' ר"ע יכול לפעול גם הענין ד"גם זו לטובה" – ע"ד שמצינו ש"לפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל" (פלח הרמון שמות ע' ז), היינו, שאצלם כל העניינים הם טוב – אלא שלא הי' יכול לפעול זאת באופן שיהי' ניכר בעולם (בנוגע להליכתו בדרך עם התרנגול החמור והנר). – מהנחה בלתי מוגה.

16)   ראה ירושלמי פאה פ"ח ה"ח, שלאחרי שבאו יסורים על נחום איש-גם-זו, "סליק לגבי' ר"ע, א"ל אוי לי שאני רואה אותך כך, א"ל אוי לי שאני אין רואה אותך בכך, א"ל מה אתה מקללני, א"ל ומה אתה מבעט ביסורין"*. ובמראה הפנים שם (בהתירוץ על הקושיא מסנהדרין קא, סע"א: "נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין"): "הא דהכא, כל ימי חייו, דומיא דנחום איש-גם-זו, הוא דלא ס"ל לר"ע שיהיו חביבין יסורין, משא"כ ההיא דר"א דלפי שעה הי' כו'" (המו"ל).

__________

*) ראה גם תענית שם. אבל שם (נוסף לכך שלא נתפרש ר"ע דוקא, אלא תלמידיו סתם), המענה של נחום איש-גם-זו הוא "אוי לי אם לא ראיתוני בכך", ובמילא, לא נזכר המשך השקו"ט בנוגע ל"מבעט ביסורין".

___________

17)   ברכות סא, ב.

18)   ואתחנן ו, ה.

19)   פכ"ו (לג, א).

20)   שבת פח, ב. וש"נ.

21)   ס' שופטים ה, לא.

22)   סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

23)   בהבא לקמן – ראה גם מכתב ח"י מנ"א שנה זו (אג"ק ח"ד ס"ע תיג ואילך) – "ואסיים במה שאמרתי בהמשך לשבת נחמו כו'".

24)   אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'פג.

25)   כמ"ש לפנ"ז (שם) שבבנין ביהמ"ק "שנאה כבושה היתה" (ראה ויק"ר רפ"ז), כמ"ש "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה גו' להסירה מעל פני", "השנאה היתה בפנימיות, ובחיצוניות הי' גילוי האהבה, וע"ד אור הגבורה בכלי החסד".

26)   איכ"ר פ"ד, יד. וש"נ.

27)   תהלים עט, א.

28)   איכה ד, יא.

29)   ראה זהר ח"א כח, א. ח"ג רכא, א.

30)   מעין דוגמא לדבר: פעם היו רגילים לומר, שלעשות מ"פּוילישער חסיד" חב"ד'ניק, קשה יותר מאשר לעשות מ"עולם'שער" – חסיד, כי, "פּוילישער חסיד" יש לו כבר איזה "צורה" ו"ציור", ובמילא, צריכים תחילה להפשיטו מציורו הקודם, ורק לאח"ז יכולים לעשותו חב"ד'ניק, משא"כ ה"עולם'שער" הוא בבחינת "גולמי כלי עץ", וצריכים רק להלבישו הלבוש הראוי.

31)   ראה ב"ב ד, א.

32)   וזה שאמרו "לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא" – "מלכותא שאני דלא הדרא בי' . . אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר בי'" (שם ג, ב), כך שהיו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיבנה הבנין המפואר והנאה יותר.

33)   ראה גם לקו"ש חכ"ט ע' 11 ואילך, ובהנסמן שם.

34)   נדרים ח, סע"ב. וש"נ.

35)   ישעי' יב, א.

36)   כדאיתא בפרש"י – ר"ה ל, סע"א. פרש"י ותוס' – סוכה מא, סע"א. תוס' – שבועות טו, רע"ב.

37)   תהלים צה, ז.

38)   סנהדרין שם.

39)   ראה אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)