נושאים נוספים
	ודאות שסוף-כל-סוף יהיה הניצחון במלחמה
	מציאותו האמיתית של יהודי
	ללמוד מאומץ ליבו של מנהיג גוי
	פרשת בלק
	"נאה לצדיקים ונאה לעולם"
	הלכות ומנהגי חב"ד

שני מצבים בעבודת ה': מלחמה בהעלמות והסתרים או ניצחון והפיכתם למסייעים * גם בדרגת יעקב נאמר "לא הביט אוון", אולם הדבר בא על-ידי הרבה "עמל" * כיצד פירש אדמו"ר הצמח-צדק את מאמר הגמרא "מה לי קטלא כולא כו'" * במוצאי שבת, כאשר מוחלפת שוב העבודה מ"ישראל" ל"יעקב", מבטיחים לכל יהודי "אל תירא עבדי יעקב", הניצחון בא יבוא! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות מוצאי שבת וענייניה מדובר בחסידות בכמה מקומות, אבל, ברוב המקומות מדובר אודות עניינים ופרטים שישנם במוצאי שבת, כמו: הבדלה, בשמים, אור, פרטי הגוונים שישנם באור, וכיוצא-בזה, ורק במקומות ספורים מדובר אודות מוצאי שבת כשלעצמו, ללא פרטים נוספים בזה.

ואחד המקומות הספורים הוא – בליקוטי תורה¹, בביאור ב' הדרגות של "יעקב" ו"ישראל" שישנם בכל אחד ואחד, שעל זה נאמר² "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (כדלקמן).

ב. ובהקדמה:

כאשר יהודי צריך למלא שליחותו בעלמא דין, "אני נבראתי לשמש את קוני"³, הרי מצד הלעומת זה ישנם כמה מנגדים, ופשיטא – העלמות והסתרים כו', וצריך לעמוד כנגדם ולנהל עימהם מלחמה, שזוהי כללות המלחמה של יעקב עם עשו, שהיא באופן של "לאום מלאום יאמץ"⁴, "כשזה קם זה נופל"⁵, כמבואר בתניא⁶ ובארוכה בדרושי חסידות בכמה מקומות פרטי העליות והירידות שבזה.

אמנם, כיון שכל ישראל הם "נצר מטעי מעשה ידי"⁷ של הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא כל יכול, יש גם להם הכוח ד"כל יכול" לנצח במלחמה,

– ניצחון באופן שלא זו בלבד ש"יש לו חלק לעולם הבא"⁸, היינו, שהוא בעצמו יישאר בקיום נצחי, היפך עניין השבייה בקליפות רחמנא-ליצלן, אלא עוד זאת, שיוציא משם את כל הניצוצות השייכים אליו. כי, אם הניצוצות השייכים אליו נשארים שם, הרי כיון שניצוצות אלו שייכים אליו, נמצא גם הוא שם יחד עימהם, כך, שלא יתכן שהוא יהיה נצחי, בה בשעה שניצוץ אחד נשאר במקום שאינו יכול להיות נצחי –

אלא, כיון שכוח זה נמשך למטה, בהגדרות של זמן ומקום, יתכן שהניצחון יהיה לאחרי משך זמן, לאחרי כמה טלטולים מעולם לעולם, ממקום למקום, אבל סוף כל סוף בודאי יבוא לידי ניצחון.

והנה, כאשר יהודי מנצח במלחמה – אזי נקרא בשם "ישראל", שזהו שם המעלה שניתן ליעקב כאשר נתעלה לדרגא נעלית;

מה שאין כן כאשר נקרא בשם "יעקב" – הרי זה קודם שניצח את המלחמה, בהיותו אפילו בדרגא תחתונה שעבודתו היא בבחינת "עקב" (יו"ד עקב⁹) בלבד, שזהו החלק התחתון שבגוף. היינו, שעבודתו אינה באופן של טעם ודעת, הבנה והשגה באלקות, וחסר אצלו אפילו בעבודה שמצד המדות שבלב, שהוא עניין ההרגש בעניינים אלקיים ורוחניים, אלא עבודתו היא רק מצד קבלת עול. ומצד זה שייך הוא ל"קומה שלימה"¹⁰ של כללות עם-ישראל, אבל, לא לדרגא העליונה ד"ראשיכם שבטיכם זקניכם"¹¹, כי אם לדרגא היותר תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"¹¹, שעבודתם אינה בעניין השכל והרגש, כי אם בעניין המעשה בפועל.

ומכל מקום, גם כאשר יהודי נמצא בדרגא זו, מובטח לו שסוף כל סוף ינצח במלחמה, שאז יקרא בשם המעלה – "ישראל".

ג. והעניין בזה:

בקריאת¹² שם ישראל נאמר¹³ "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".

"אלקים" – שפירושו כאן מלאכים¹⁴ – קאי בכללות על ההעלם של ע' השרים שלמעלה, שעל-ידם עוברת ההשפעה של הדברים הגשמיים והחומריים¹⁵, שמסתירים על אלקות.

מההעלם של "אלקים" נעשה העלם גדול יותר של "אנשים" – אנשים ירודים שלועגים מיהודי שמקיים תורה ומצוות¹⁶. כפי שאנו רואים במוחש שההעלם של "אנשים" קשה לקבלו יותר מאשר ההעלם של "אלקים", ההעלם של הגשמיות כשלעצמה. ולכן הנה הסעיף הראשון של ד' חלקי השולחן ערוך הוא: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", כיון שזהו היסוד של כל העבודה, לשבור את ההעלם על אלקות.

המעלה של "ישראל" – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים" – היא, שהוא שר ובעל-הבית על ההעלם של "אלקים" ו"אנשים". כלומר, שלגבי מדריגת "ישראל" אינם מסתירים כלל. לא זו בלבד שהם מפסיקים ללחום עמו, אלא יתירה מזה, הם עוד נותנים הסכמה על הברכות¹⁷ – לא זו בלבד שניצח את "שרו של עשו", אלא השר גם בירך אותו¹⁸. וכמו שנאמר¹⁹: "גם אויביו ישלם אתו", ועד שאפילו האויב הגדול ביותר, "נחש הקדמוני" – שהוא השורש של כל החטאים והאויבים – לא זו בלבד שאינו עומד נגדו, אלא "ישלם²⁰ אתו", שמסייע לו²¹.

ד. וזהו גם מה שנתבאר בליקוטי תורה¹ החילוק בין יעקב וישראל, מיוסד על הפסוק² "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל":

במדריגת יעקב – אין "און" (אין בו חטא, והוא שלם במחשבה דיבור ומעשה), אבל "עמל" ישנו; הוא מוכרח להתייגע שלא יהיה בו "און", כיון שישנם העלמות והסתרים שצריך לעמוד נגדם. ולכן נקרא "יעקב עבדי"²² – מלשון עבודה²³ ויגיעה, לברר את נפש הבהמית (אלא שאין בו "און", כיון שסוף-כל-סוף מתגבר ומנצח את היצר הרע).

אבל במדריגת "ישראל" נאמר "ולא ראה עמל בישראל", שאינו צריך כלל להתייגע וללחום עם היצר הרע, כי "שרית עם אלקים ועם אנשים", הוא כבר שולט וביטל את כל ההעלמות וההסתרים על אלקות. ולכן העבודה של "ישראל" אינה באופן של מלחמה (עם הלעומת-זה), אלא כללות העבודה היא להתעלות בעילוי אחר עילוי במדריגות בקדושה גופא²⁴ – "ילכו מחיל אל חיל"²⁵.

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר²⁶ אודות הרבי הצמח צדק, שפעם, באמצע התוועדות, מרוב התרגשות, קפץ על השולחן, ואמר: "מה לי קטלה כולה (הריגת היצר-הרע לגמרי), מה לי קטלה פלגא²⁷ (מחצה, חלק) – אבל קטלה פלגא על כל פנים צריך להיות". ולאחרי משך זמן של התוועדות וריקודים, המשיך: כאשר מגיעים ל"להרגו" (כאשר הורגים את היצר-הרע), "ולבי חלל בקרבי"²⁸, אזי נעשה אופן חדש בחיים.

שני פתגמים הנ"ל של הצמח צדק מבארים את שתי הדרגות הנ"ל דיעקב וישראל: בדרגת "יעקב", שיש עדיין צורך במלחמה עם היצר-הרע, "קטלה פלגא" – הרי זה חיי עמל ("אַ געמאַטערטער לעבן"); אבל בדרגת "ישראל", שכבר הרג לגמרי את היצר-הרע, "קטלה כולה" – נעשה אופן חדש בחיים: חיים נעימים וחיי תענוג.

ו. כאמור לעיל, הרי, "לא הביט און ביעקב". אף שבמדריגת יעקב ישנו עניין של "עמל", כיון שהמלחמה עם היצר הרע היא יגיעה קשה וכרוכה עם סכנה, מכל מקום, יש בכוחו לנצח את המלחמה ולהיות נקי מ"און".

והיינו לפי שכל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידי", והוא "חלק אלקה ממעל ממש"²⁹ (חלק מהקב"ה כביכול), ולכן, כשם שלא שייך שיהיה למישהו שליטה ח"ו על הקב"ה, כך כביכול אין לאף אחד שליטה על נשמת איש ישראל, אם רק אינו חפץ בכך;

בכוחו של יהודי תמיד לנצח את המלחמה, ויתירה מזה, שיש לו ההבטחה שסוף-כל-סוף אכן ינצח את המלחמה בפועל: "לא ידח ממנו נדח"³⁰, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

גם ההבטחה והוודאות (ככל העניינים בתורה) נוגעת לעבודה בפועל עכשיו. הוודאות שסוף-כל-סוף יהיה הניצחון במלחמה, צריכה להוסיף תוקף ושמחה בעשיית העבודה, ושמחה זו מועילה לניצחון, וגם – למהר את הניצחון שיהיה מוקדם יותר. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר³¹: "חייל... אף על-פי שהולך למקום סכנה, הולך הוא מתוך ניגון של שמחה... הוא הולך בשמחה, ועל-ידי זה מנצח".

ז. ולכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו'" – כמבואר בלקוטי תורה שם³²:

בשבת – יהודים הם בבחינת "ישראל", ואז אינם זקוקים לעבודה ויגיעה לברר בירורים³³.

אבל במוצאי שבת, כאשר צריכים לחזור ולירד למדריגת "יעקב עבדי", לעסוק בעבודת הבירורים דששת ימי החול – אזי מכריזים למעלה לכל יהודי: "אל תירא עבדי יעקב", שלא יתיירא לירד לדרגת "יעקב עבדי";

ואין זה רק ציווי שלא יתיירא, אלא יחד עם זה נותנים לו גם כוח ועוז שלא להתיירא ולעסוק בעבודה בשמחה,

והשמחה מקילה את העבודה וממהרת ראיית "שכר טוב בעמלו", ועד שזוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"³⁴.

(מהתוועדות מוצאי ש"פ בשלח, י"א שבט ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב עמ' 36-41)

________________________

1)     פ' בלק עב, ב.

2)     בלק כג, כא.

3)     משנה וברייתא סוף קידושין.

4)     תולדות כה, כג.

5)     פרש"י עה"פ.

6)     פ"ט.

7)     ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

8)     ראה סנהדרין שם.

9)     ע"ח ש"ג פ"ב. פרדס שכ"ג בערכו. וראה תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.

10)   לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

11)   ר"פ נצבים. וראה לקו"ת שם.

12)   מכאן עד סיום השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 796 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

13)   וישלח לב, כט.

14)   תיב"ע עה"פ. חולין צב, א.

15)   ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלט, ב).

16)   ראה ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא (בס' המאמרים אידיש בתחלתו).

17)   להעיר משבת (קיט, ב): אשר תיכף בתחלת השבת בע"ש – מלאך רע עונה אמן.

18)   כדברי יעקב להמלאך: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (שם, כז), ואכן פעל זאת – כהמשך הכתוב (שם, ל) "ויברך אותו שם" (מהנחה בלתי מוגה).

19)   משלי טז, ז. וב"ר ר"פ וירא: זה הנחש. וע"פ משנ"ת באוה"ת עה"פ ואיבה אשית (בראשית מז, ב).

20)   "ישלים" – מלשון שלום, וגם מלשון שלימות (ראה לקו"ת פ' ראה ל, ריש ע"ג), היינו, שעי"ז ניתוסף שלימות בעבודתו (מהנחה בלתי מוגה).

21)   והיינו, שהמלעיגים עצמם, נעשים מסייעים בעבודה.

וע"ד המבואר בתניא (אגה"ק סכ"ה (קמא, א)) בנוגע ל"נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו", שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו", "ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה . . להתלבש ניצוץ מהארתה . . בדבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' . . וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו, דהיינו שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

22)   ישעי' מד, א.

23)   וע"ד המבואר בענין "עובד אלקים" ("לשון הוה, שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר כו'" – תניא רפט"ו), שזהו מלשון "עיבוד עורות" (תו"א משפטים עו, א. ובכ"מ), שזוהי עבודה הכרוכה ביגיעה גדולה, הנקראת בכללות בשם "עמל", וענין זה הוא בכל אחד ואחד בהתאם לדרגתו, מעמדו ומצבו, ולפי זה נמדד ה"עמל", גדלו עמקו ורחבו כו' (מהנחה בלתי מוגה).

24)   וע"ד המבואר באגה"ק (סכ"ו (קמה, א)) בנוגע לאופן העבודה לעתיד לבוא – לאחרי ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג, ב), ובמילא לא יהי' צורך בעבודה ד"סור מרע" – שהעבודה תהי' "לייחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

25)   תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

26)   שיחת יום ב' דחה"ס תרצ"ו ס"ג (סה"ש תרצ"ו ע' 8).

27)   ב"ק סה, א.

28)   תהלים קט, כב. וראה תניא פ"א (ה, ב).

29)   שם רפ"ב.

30)   שמואל-ב יד, יד (בשינוי לשון). וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

31)   סה"ש תש"ט ס"ע 323 ואילך. וש"נ.

32)   בתורת החסידות מבוארים כמה מנהגים ונוסחאות גם מאלה שאינם בנוסח ונוהג חב"ד.

33)   וע"ד שבורר בגשמיות אסור בשבת, והיינו לפי שהעבודה דשבת אינה לברר בירורים, והעבודה אינה בהענין ד"סור מרע", אלא עיקר העבודה היא ב"עשה טוב".

וזהו גם ששבת ענינו תענוג – "וקראת לשבת עונג" (ישעי' נח, יג), ועד שמצווה לענגו בעונג אכילה ושתי', בבשר שמן ויין ישן (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרמ"ב. וש"נ), והיינו, שלא זו בלבד שהגשמיות אינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה – זהו ענין של קדושה ומצווה.

וכללות הענין בזה – שבשבת נמצא יהודי ב"רשות היחיד", דיחידו של עולם, ששם "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה), ולכן אינו זקוק ל"עמל" עם הלעו"ז, שנשאר למטה (מהנחה בלתי מוגה).

34)   תמיד בסופה.