סבנו, הרב יצחק רוזנברג, נולד (בשנת תרי"ט) לאביו הרב יוסף-יוזפא רוזנברג, שהיה אב בית-דין בפישפיק-לאדאני (בהונגריה) ומחברם של כמה ספרים, ולאימו מרת ברכה-יוטה, שהייתה בתו של אב"ד בערגסז. אף הסבא עצמו היה תלמיד-חכם מופלג, מחבר הספר 'גבורות יצחק' ובמשך כשישים שנה רבה של האדאז - עיירה הונגרית קטנה במחוז דברצין.

אף שזו הייתה, כאמור, עיירה קטנה (ובה קהילה יהודית של כחמש-מאות נפש בלבד), ישבה האדאז על אם-הדרך ושימשה צומת מרכזי לרכבות מכל רחבי אירופה. הסבא הקים במקום ישיבה, שבה למדו צעירים מכל הונגריה. חוץ מימי מלחמת-העולם הראשונה פעלה הישיבה ברציפות במשך כל ימי שבתו ורבנותו בהאדאז. זאת אף שאנשי האדאז היו עניים ברובם והתקשו להחזיק מכספם את הרב ואת ישיבתו.

הסבא, רעייתו הרבנית ובני-משפחתם נשארו בשנות המלחמה בהאדהאז. משם הוגלו בשנת תש"ד, שנת הזעם, בדרך-לא-דרך לאוסטריה. עמם הגיעו לאוסטריה גם בניהם ונכדיהם ועוד כמה משפחות מהאדאז.

תנאי החיים באוסטריה היו טובים, יחסית. מי שהיו בגיל עבודה הועסקו בחפירות ובחקלאות, והתינוקות זכו לקבל חלב מדי יום. סבא נפטר ונקבר שם, בי"א במרחשוון תש"ה. לפני פטירתו אסף סביב מיטתו את כל בני-משפחתו ובירכם. ברכתו נתקיימה וכמעט כולם שרדו את מוראות התקופה.

איך ומדוע הגיעו הסבא ומשפחתו לאוסטריה ולא למחנה-ההשמדה אושוויץ, כמרבית יהודי הונגריה? גם הוריי (ר' אפרים-יודא רוזנברג ואימי מרת מחלה) לא ידעו להשיב לנו על כך. עניין זה נתברר לי שנים רבות לאחר מכן, כשנכחתי בכנס זיכרון של ניצולי השואה מאזור דברצין. באותו כנס השתתף מר צבי נשיא מבאר-שבע, שערך מחקר בעניין ופתר את החידה:

בסוף המלחמה הגיעו לאוסטריה משלוחים של כעשרים אלף מיהודי הונגריה. משלוחים אלה היו חלק מעסקה שעשו הגרמנים כדי לקבל בתמורה כסף, מכונות ומשאיות. כמו-כן ביקשו הגרמנים להראות ולהוכיח לעולם כי היהודים המגורשים חיים ועובדים בתנאים אנושיים.

לשם כך הורה אייכמן ימ"ש להעביר כעשרים אלף יהודים בהגליה 'משפחתית' למחנה-עבודה לראווה באוסטריה. היה לו עניין שבין המוגלים יהיו גם כאלה שאינם כשירים לעבודה. עם זה הורה הצורר לכלול ברכבות לאוסטריה רק יהודים מאזור מערב גרמניה - מהערים ג'אר וקומארום - ולא-יהודים ממחוז הוידו, שלהם חזות דתית כשל יהודי פולין.

שתי רכבות, בכל אחת מהן כשלושת-אלפים נפש, יצאו אפוא בו-ביום מהונגריה, אל יעדיהן. האחת, מהמחוז המערבי - לאוסטריה; השנייה, ממחוז הוידו - לאושוויץ. כשהרכבת מהמערב הגיעה לגבול סלובקיה, כיוון אותה קצין האס-אס המופקד על מעבר הגבול - מתוך הרגל - לאושוויץ. כאשר התבררה לו הטעות, טילפן לאייכמן וזה פסק כי הרכבת תמשיך בדרכה לאושוויץ. במקומה, הורה, תישלח הרכבת הראשונה שתגיע למעבר הגבול - לאוסטריה. ברכבת זו היו הסבא ובני-משפחתו, שבדרך זו הגיעו למחנה-העבודה הנ"ל באוסטריה וניצלו.

רק מעטים מיהודי האדאז שנותרו בחיים שבו לעיירה לאחר השואה. ביניהם היו גם אבי וגיסו, הרב עזריאל-יודא לעבוביץ'. הם הקימו שם מחדש תלמוד-תורה וישיבה, אולם בתוך זמן לא-רב נטשו כל היהודים את המקום ומאז אין שום יהודי בעיירה. דודי (הרב לעבוביץ') היגר לארה"ב והתיישב בניו-יורק, שם כיהן כרב של ה'וינר שול'. לעומתו, אבי עלה ארצה בשנת תש"י, התיישב תחילה בפרדס-חנה ולאחר מכן בבני-ברק.

לפני כשלוש שנים נסעתי לבקר בהאדאז. לא מצאתי כמעט שום זכר לקהילה היהודית הקטנה והמפוארת שהתקיימה במקום. מתחם בית-הכנסת נהרס ועל חורבותיו הוקמו בתי מגורים. בבית משפחתנו מתגוררת משפחה הונגרית, שעוד הכירה את הוריי בתקופה שלאחר השואה. אולם בית-העלמין שמור ומטופח. חוברת קטנה בשפה ההונגרית על יהודי העיירה - 'מי ראה אותם?' שמה - נכתבה על-ידי אחד המקומיים ונמכרת בדברצין.

כמה שנים לאחר השואה נפגשנו, ארבעה מבני הדור הצעיר של משפחה. ארבעתנו עמדנו אז ערב נישואינו והחלטנו לעברת יחדיו את שם משפחתנו. שניים ביקשו להנציח את אמם שנקראה רחל, על-שם רחל אמנו שנקברה בדרך אפרתה. אנו ביקשנו לקרוא את משפחתנו על שם אבינו, אפרים (שבשנים ההן עדיין היה בהונגריה). כך נולד שם משפחתנו - אפרתי.

(סופר על-ידי הרב יוסף אפרתי מפרדס-חנה; תודתנו על משלוח הסיפור למשפחת אלקלעי מירושלים)