רגע קודם שהתייאשו הבזיק רעיון במוחם. "אולי הכתובת התהפכה?", אמר אחד מהם, "ובמקום דירה 55 בבניין 30 ברחוב פּארפּ, ג'וזף דה-באקרו מתגורר בדירה 30 בבניין 55?".
זה היה בערב פסח תשס"ו. יעקב חייטון וזאבי שוסטרמן, שני תלמידי ישיבת חב"ד מאוסטרליה, ויתרו על השהייה הנעימה בבית הוריהם בחג, ויצאו לערוך סדר ציבורי בעיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של היבשת.
כמה ימים לפני ליל הסדר יצאו אל בתיהם של יהודי העיר, להזמינם אישית לחגוג יחד את חג הפסח. לרבים העניקו מארזי מצה שמורה וחומרים מודפסים על החג.
עתה נשארה בידם הכתובת האחרונה, אך הם לא הצליחו לאתר את בית המשפחה. אולי החשיבה 'מחוץ לקופסה' תושיע אותם?
הם הגיעו לבניין מוזנח. ריח לא-נעים הִכה באפם. העליבות זעקה מכל עבר. השניים התגברו על הרתיעה שחשו ונכנסו פנימה. את פניהם קידמה חבורת צעירים, שישבה באפס מעשה בחדר המדרגות.
"אולי אתם מכירים את ג'וזף דה-באקרו?", שאלו שני תלמידי הישיבה את הצעירים.
הללו השיבו בחיוב והפנו אותם אל הקומה הרביעית. שם פגשו כמה דיירים זקנים, שאף הם ישבו בבטלה בפרוזדור. הללו שלחו אותם הלאה, לקומה העליונה. בסופו של דבר הגיעו ליעדם – דלת שבפתחה קבועה מזוזה קטנה. הם נקשו על הדלת בחשש.
הוא היה אדם מבוגר מאוד, מצחו חרוש קמטים. אור ניצת בפניו הכחושות כאשר הבחין בשניים. האיש פרץ בבכי, כשהוא ממשש את זרועותיהם. "אינני מאמין!", מלמל שוב ושוב, בלי שהצליח להירגע, "אינני מאמין שזה קורה!".
השניים המתינו נבוכים עד שסערת הרגשות שככה. הזקן פסע בכבדות פנימה, והזמין את השניים להיכנס. כשהתיישבו החל לספר את קורות חייו.
"אני ניצול שואה", פתח ואמר, "הייתי באושוויץ. כשנסתיימה המלחמה, רציתי לברוח מהכול. לשכוח הכול. הרחקתי עד לעיר פרת' שבאוסטרליה המערבית, נשאתי אישה לא-יהודייה, ונולד לי בן. ביקשתי למחוק את העבר הנורא שלי ולהתחיל חיים חדשים.
"אלא שאז נקלעתי להסתבכות כלכלית. העסק שפתחתי כשל. התגרשתי מאשתי. נותר לי בעולם רק בני, שמשרת בדרווין, בצבא אוסטרליה. עברתי לכאן בעקבותיו. השלטונות שיכנו אותי בבניין הדיור הציבורי. אני אדם בודד. אין לי שום קשר עם העולם החיצון. אפילו טלפון אין בביתי. בעת האחרונה גם בני ממעט בביקוריו אצלי.
"ועם זה, כמה זיכרונות ילדות נותרו בי. זכרתי שבחודש אפריל חל חג יהודי. אינני יודע את שמו, רק זאת אני יודע שאין אוכלים לחם אלא מצות. אתמול הציפו אותי המחשבות האלה, והעלו מתהום הנשייה שברי תמונות מילדותי האבודה. התמלאתי צער עמוק על מצבי. כל הלילה לא יכולתי להירדם.
"כאשר שקעתי בשינה סוף-סוף, חלמתי חלום. בחלומי שני רבנים באים לביתי, ומביאים לי מצות לחג. כשדפקתם בדלתי, הייתי משוכנע שאני חולם. רק כשמיששתי את ידיכם הבנתי שאתם אמיתיים!".
דבריו המרגשים של ג'וזף הפעימו את השניים. "אכן", אמרו לו, "הבאנו לך מצות". הם הושיטו לו מארז של שלוש מצות שמורות, עלון הסברה על חג הפסח וחוברת על הרבי מליובאוויטש. זמן רב ישבו ושוחחו עמו, עודדו את רוחו והפיגו את בדידותו. כאשר הניחו עמו תפילין – התחדש בכיו ביתר שאת.
כעבור זמן נפרדו ממנו לשלום. ג'וזף לא חדל מלהודות לשניים על הביקור המיוחד. גם הם חשו נרגשים על הזכות הגדולה שהתגלגלה לפתחם – לגאול יהודי אומלל שאיש אינו דורש בשלומו.
הם מיהרו לחזור לאולם שבו יתקיים הסדר הציבורי, ועמלו להשלים את ההכנות המרובות שעדיין עמדו לפניהם. כל הזמן הזה ביקורם אצל ג'וזף חי בליבם. החוויה העזה שעברו המחישה להם את נחיצות פעילותם.
שנה חלפה. שוב חזרו חייטון ושוסטרמן לדרווין, לחגוג שנית את ליל הסדר עם הקהילה המקומית. במרוצת השנה עקבו אחר הנעשה אצל ג'וזף דה-באקרו, ושמעו שהקהילה נרתמה לסייע ליהודי הבודד, והעניקה לו סיוע ותמיכה.
מובן שהשניים מיהרו לבקרו בדירתו. ג'וזף נראה מאושש יותר. גון קולו העיד על חיוניות, והוא סיפר להם במרץ על חיי החברה החדשים שלו.
בשעת השיחה הבחינו השניים שאת קירות ביתו מעטרות תמונות רבות של הרבי מליובאוויטש. הם קלטו מיד שאלה תמונות שהופיעו בחוברת שהעניקו לו בשנה שעברה. הם הבינו שג'וזף גזר את התמונות מן החוברת ותלה אותן על קירות ביתו.
"ודאי אהבת את התמונות האלה", ציין אחד מהם, "ולכן הן מתנוססות על קירות ביתך".
ג'וזף הסב את פניו לעבר הקיר, ואחר החזיר את מבטו אל השניים: "האם שכחתם את החלום שעליו סיפרתי לכם בשנה שעברה? הלוא האדם הזה, שמצולם כאן, הוא האיש ששלח אתכם אליי!".
(על-פי סיפורם של השניים, Chabad.org) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
