"איננו יכולים לשחרר את היילוד", אמרו הרופאים בפנים חתומות להורים המאושרים, בנימין שדה ואשתו, מפיניקס, אריזונה. זה היה בשנת תשל"ב, שלוש שנים לאחר נישואיהם. כמה שמחו לחבוק את בנם-בכורם.
"מה הבעיה?", ביקשו לדעת.
הרופאים לא השיבו להם תשובות ברורות. הם דיברו על מעקב ובדיקות. עברו כמה ימים וההורים נקראו אל מנהל המחלקה. הוא הציג לפניהם הערכה שהתינוק סובל מלקות קשה. "עליו להישאר במחלקה", אמר להורים ההמומים, "עד שנדע כיצד לטפל בו".
השניים יצאו מחדרו שבורים. הם היו אבודים וחסרי אונים. ופתאום צץ רעיון במוחו של בנימין. "אכתוב לרבי מליובאוויטש", אמר לרעייתו. בעבר כבר התייעץ עם הרבי, וזכה לקבל ממנו הדרכה וברכות.
מיד כתב מכתב מפורט, ובו תיאר את מצבו של הרך הנולד ואת דברי הרופא. את המכתב שיגר בדואר אקספרס וציפה למענה.
כעבור ימים אחדים התקבלה בביתם שיחת טלפון ממזכירות הרבי. "הרבי הקיף בעיגול את המילים במכתבך שתיארו את הדאגות והחששות", אמר לו המזכיר, "וכתב לידן: 'אין מקום לדאגה כלל'. באשר לבקשת הברכה לשחרור הילד מהמרכז הרפואי, השיב הרבי: 'בקרוב. אזכיר על הציון'". הוא הסביר לבנימין, שהרבי יתפלל בעד בנו בצִיוּן קברו של חותנו.
פחות מארבעים ושמונה שעות אחר-כך שוחרר התינוק. מנהל המחלקה עצמו הבהיר כי התינוק בריא ושלם ואין הוא סובל מלקות כלשהי.
לא היה קץ לאושרם של בנימין ואשתו. אף-על-פי שחג הפסח התקרב ובא, החליט בנימין לטוס לניו-יורק, להודות לרבי. בשבת, י' בניסן, התארח אצל קרובי משפחתו בברייטן-ביץ', וביום ראשון נסע לבית מדרשו של הרבי.
התברר לו שזה יום הולדתו של הרבי, י"א בניסן, ובערב תתקיים התוועדות. בנימין פנה אל מזכירי הרבי בבקשה לאפשר לו להיכנס אל הרבי ולו לדקה אחת, רק כדי לומר תודה. הללו ניאותו, וקבעו לו מועד למחרת בלילה, בשעה שתיים אחר חצות.
בנימין ישב בהתוועדות עד תומה ונסחף באווירה העילאית. למחרת בלילה בא לפגישה. הרבי הביע שביעות רצון מהסוף הטוב של האירוע, הוסיף איחולים וברכות, ולאחר מכן התעניין בעבודתו החינוכית של בנימין באריזונה.
לקראת סיום שאלו הרבי: "מתי אתה מתעתד לשוב לאריזונה?".
"מחר, בעזרת ה'", השיב בנימין.
"האם תוכל למלא בעבורי שליחות?", הפתיע הרבי.
"בוודאי!", הגיב בנימין.
"ובכן, אנא גש אל חדרו של הרב חודוקוב (המזכיר האישי), והוא ינחה אותך בפרטי השליחות", אמר הרבי ונפרד ממנו בתודה ובאיחולי פסח כשר ושמח.
הרב חודוקוב הניח בידו של בנימין חבילת מצות. "אנא העבר את החבילה לעיירה טיילר", אמר לו קצרות.
"היכן שוכנת טיילר?", שאל בנימין.
"במדינת טקסס", השיב הרב חודוקוב.
בנימין הסביר שכנראה נפלה כאן טעות. הוא טס ישירות לאריזונה, לא לטקסס. מעולם לא שמע על טיילר.
"אם כן, האם עליי להודיע לרבי שאינך מוכן למלא את השליחות?", שאל הרב חודוקוב במבט נוקב.
בנימין חזר בו: "לא, לא. אמלא את השליחות". הוא לקח את המצות, ואז נזכר שלא קיבל את פרטי הנמען. הרב חודוקוב היה קצר ותכליתי: "מסרתי לך בדיוק מה שהרבי אמר לי".
בארבע לפנות בוקר חזר לבית מארחיו. למחרת, בי"ג בניסן, החל לתכנן את צעדיו. הוא בדק את אפשרויות הטיסה. התברר לו שאין אפשרות ליצור מסלול טיסה לאריזונה עם עצירה בטקסס לפני כניסת החג.
באין ברירה עלה לטיסה הישירה לאריזונה, ובליבו חש החמצה. הוא החליט שמיד עם נחיתתו יתקשר למזכיר הרבי ויתנצל על אי-ביצוע השליחות.
כשהמריא המטוס הכריעה אותו העייפות והוא שקע בשינה. כעבור שעתיים הקיץ למשמע הכרזת הקברניט: "בשל תקלה ננחת בטיילר שבטקסס. אנו מקווים כי התיקון לא יארך זמן רב".
צמרמורת אחזה בו. בנימין התקשה להאמין למשמע אוזניו. כדי לוודא שאינו הוזה פנה אל הדיילת ושאל כמה פעמים באיזו עיר הם נוחתים, עד שזו אייתה לו את השם: t-y-l-e-r.
המטוס נחת בשדה תעופה קטן. נרגש ירד בנימין מן המטוס, ובידו חבילת המצות. עכשיו היה חדור מטרה. בעיניו תר אחר תושב מקומי, כדי לנסות לחפש את הנמען העלום.
ופתאום ניגשו אליו גבר ואישה צעירים. "האם בידך חבילה מהרבי בעבורנו?", שאלו. חזותם לא הייתה כשל יהודים שומרי תורה ומצוות, אולם בנימין לא שאל מאומה. הוא הושיט להם את החבילה, ובטרם הספיק לפצות את פיו ולשאול לזהותם – הודו לו השניים והסתלקו מן המקום.
לאחר שנים של פעילות חינוכית באריזונה עבר בנימין לבולטימור, ושימש שם המנהל החינוכי של בית הספר היהודי הגדול בעיר. "עד היום אין לי מושג מי היו בני הזוג שהרבי שלח בעבורם את החבילה", אמר.
(על-פי סיפורו של ארי סמית, ב'מעשה ברבי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
