בבת אחת הופרה השלווה בעיר דז'יקוב (טרנובזֶ'ג), שבדרום-מזרח פולין, על גדת נהר הוויסלה. האווירה הורעלה. השנאה הכבושה אצל השכנים הפולנים התפרצה באחת.
באותם ימים הוחזק השלטון בידי האצולה הפולנית, שעשתה באזרחים כרצונה. העיר דז'יקוב הייתה באחוזת הגראף טרנובסקי. ענייני האחוזה נוהלו בידי הפריצה טרנובסקי, שעוינותה כלפי יהודים הייתה ידועה לכול.
העילה לסערה הייתה היעלמותו של נער פולני, ששימש 'גוי של שבת' בבתי היהודים. בתוך זמן קצר נרקמה לה עלילת דם שפלה. באזור נפוצו שמועות כי היהודים הרגו את הנער, כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לחג הפסח. בכפרים השכנים החלה תסיסה. אנטישמים ניצלו את ההזדמנות להסתת התושבים לעשות נקמה ביהודים. היהודים היו אחוזי אימה.
הפריצה כמו המתינה לשעת כושר זו. היא עצרה עשרה יהודים, ממכובדי הקהילה, וגזרה עליהם גזר דין מוות. היהודים עשו כל שביכולתם לבטל את רוע הגזירה. הם ערכו ימי תפילה, ואפילו שיגרו משלחת בהולה אל הבעל-שם-טוב, אלא שהצדיק השיבם בצער כי גזר הדין הנורא כבר בוצע. עשרת היהודים הועלו על המוקד, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיהם, במעמד שבו נכחה המרשעת עצמה.
אלא שעונשה בא מיד: באכזריותה ציוותה לפזר את אפר הכבשן לכל עבר. ופתאום בא משב רוח חזק, והחדיר את האפר הלוהט היישר לתוך עיניה, והיא התעוורה.
חלפו כמה ימים והנער ה'נרצח' הופיע בריא ושלם. התברר שנחטף בידי צוענים, וכשהצליח לחמוק מהם, שב העירה.
כשנודע הדבר לפריצה, ששכבה מתענה בייסוריה, החלו ייסורי מצפון לחדור אל ליבה הערל. היא החליטה לפצות את בני המשפחות של ההרוגים בתמיכה כספית גדולה. היא אף קבעה כי בכל שנה, בערב חג הפסח, תוענק תמיכה שנתית מאוצר הארמון ליהודים נזקקים, וכמו-כן לקראת חנוכה יחולקו עצי הסקה לעניים ולחימום בית המדרש. ההחלטה הזאת – קבעה – תהיה לדורות.
רופאיה, שביקשו להקל את כאבי עיניה, המליצו לפניה לצאת לשיט באנייה. היא עשתה כעצתם, אלא שאז, בהיותה על הסיפון, החלה לפתע לזעוק את שמותיהם של היהודים ההרוגים. כל גופה התעוות בכאב, והיא צרחה כי הללו באים לנקום בה, והם חותכים בבשרה. בסופו של דבר סיימה את חייה מתוך ייסורים.
שנים רבות חלפו. האסון הטרגי כמעט נשכח, אך התמיכה הקבועה ליהודים בדז'יקוב לקראת פסח וחנוכה ניתנה בכל שנה ושנה על-ידי יורשי הפריצה.
כך היה עד חורף תרפ"ח (1927). באותה שנה החליט הגראף זדזיסלב טרנובסקי להפסיק את התמיכה השנתית בעניי הקהילה היהודית, ולקראת חנוכה לא חולקו להם עצי הסקה.
הגראף ומשפחתו יצאו לחופשה בחוץ לארץ, לקראת החגים הנוצריים. ופתאום, בשעת לילה מאוחרת, החרידה אזעקה את העיר. התושבים יצאו אל הקור המקפיא, ובמהרה התבררה סיבת האזעקה: שריפה פרצה בארמון הגראף.
הארמון היה ממוקם הרחק מן העיר, והתושבים לא חששו שהאש תגיע אל בתיהם. הם חזרו לישון, גם על בסיס הנחה שבארמון יש צוותי כיבוי טובים, והם בוודאי ישתלטו על הלהבות.
אולם בבוקר התברר כי הדליקה גבתה מחיר דמים יקר – עשרה בני-אדם, מתושבי העיר, נספו בה. מקצתם היו עובדי הארמון, שניסו להציל את האוצרות היקרים המצויים בו, ונלכדו בלשונות האש שליחכו את המבנה הענק מכל עבר.
כמה מהנספים האחרים היו סקרנים, וביקשו לנצל את שעת הכושר כדי לראות את פנים הארמון ואת שכיות החמדה האצורות בין כתליו. היו שחדרו פנימה בכוונה לבזוז את האוצרות, בחסות האש והעשן.
חוקרי המשטרה המקומית קבעו בתחקיר שנעשה לאחר האירוע, כי הפאר וההדר – הכתלים המצופים במראות ענק, רהיטי הזהב והכסף, גילופי העץ האמנותיים, השטיחים הרכים, הארוגים למופת - הדהימו את הפולשים, והללו התהלכו באולמות הארמון כמהופנטים. כאשר גברה האש, והללו ביקשו לצאת, נלכדו בסבך האולמות והטרקלינים, ולא מצאו את המוצא.
עוד התברר כי אף שבשעת השריפה נכחו במקום גם יהודים – איש מהם לא נפגע. אחד מהם, יהודי ושמו מיכאל גרין, כמעט נלכד בלהבות, אלא שברגע האחרון קפץ מבעד לחלון הקומה השנייה וצנח על מרבדי השלג, והם בלמו את נפילתו. הוא נפצע קל, השתקם ואף עלה ארצה.
סיבת הדליקה לא התבררה, אך הכול דיברו על הקשר בינה ובין החלטת הגראף להפסיק את הסיוע לעניי הקהילה היהודית.
בעקבות השריפה חודשה החלוקה הקבועה, וכבר לקראת חג הפסח קיבלו עניי היהודים את הסיוע הקבוע. משפחת הגראף המשיכה במסורת זו, ואפילו היורש האחרון של האחוזה, הגראף ארתור טרנובסקי, שהיה נגוע באנטישמיות במידה לא קטנה, והיה ציר ב'סיים' (הבית התחתון של הפרלמנט הפולני) – המשיך בחלוקה עד השואה.
(על-פי טרנובז'ג-דז'יקוב – ספר זיכרון ועדות) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
