בית המדרש היה מלא מפה אל פה. הכול כרו אוזן לדברים שיצאו מפיו של רבי חיים מקוסוב. שיחותיו המעוררות היו שם דבר בכל האזור. רבים, גם מאלה שלא השתייכו לעדת חסידיו, נהרו אליו כדי לזכות להתעלות ולחוש התרוממות רוח.
דגש מיוחד שם רבי חיים על מצוות הכנסת אורחים. הוא הִרבה לעודד את שומעיו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולגמול חסד עם העוברים והשבים. אלא שהפעם דבריו הפתיעו גם את חסידיו המובהקים:
"דעו נא", אמר כמגלה רז נסתר, "כי פעמי משיח קרבים ובאים. משיח צדקנו משרך רגליו בדרכים, מתהלך ברחובות הערים, ומתדפק על דלתות הבתים. בקשתי מכם: אנא, קבלו אותו בסבר פנים יפות!".
דברי המסתורין של הרבי הכו גלים במהירות. השמועה הרעידה את הלבבות והציתה מתח וציפייה בקרב כל החסידים. איש לא רצה כמובן לאבד את הזכות לארח את המשיח, והכנסת האורחים של בני האזור התגברה שבעתיים.
באותה עת רווחה תופעת היהודים הנוודים. מיעוטם היו הולכי דרכים, ומרביתם אומללים שלא שפר עליהם מזלם והם חיזרו על הפתחים וביקשו מזון וכסף. תלאות החיים שעברו התבטאו בהתנהגותם המחוספסת, שלעיתים הרתיעה את התושבים מלהכניסם לבתיהם.
על אף זאת התאמץ רבי חיים מקוסוב לדרבן את שומעיו להתחזק במצוות הכנסת אורחים. גם אם היא כרוכה בקושי ובכפיות טובה, חובה על כל יהודי לפתוח את ביתו לפני עני ורעב. יש להודות לבורא העולם, הטעים באוזני שומעיו, על הזכות בקורת גג ובמעון פרטי. קשים ייסורי הגלות. שאיש לא יתנסה בגזירה זו, המשברת את גופו ונפשו של האדם.
ואכן, דבריו לא נפלו על אוזניים ערלות. בני המקום יצאו מגדרם כדי לפתוח את בתיהם ואת לבם לפני הזרים שגדשו את העיירה. את הטרדות הרבות השתדלו לספוג בשתיקה, ונשכו שפתיים לנוכח טרוניות הקבצנים.
דבריו של רבי חיים על המשיח הנודד בדרכים העניקו לקבצנים את שעתם הגדולה. הללו התקשו להאמין למהפך שחל במעמדם: משולי החברה, מבריות נחותות שהכול מסיטים את המבט מהן, נהפכו למחוזרים שהכול מכרכרים סביבם ומפצירים בהם שיואילו בטובם להתארח בביתם.
על כל עובר אורח נפל ה'חשד' כי הוא-הוא המשיח המוסווה, והוא התקבל בכבוד מלכים. העניים המרודים התמוגגו מרוב אהבה ושפע שהרעיפו עליהם, וניצלו היטב את שעת הכושר ואת ההתעוררות במצוות הכנסת אורחים.
ר' אביגדור, תושב אחד מכפרי האזור, היה שוחט ובודק, יהודי ירא שמים וחסיד קוסוב אדוק. אם כלל החסידים התבקשו להדר במצוות הכנסת אורחים, הציפייה של הצדיק מן השוחטים הייתה כפולה, מן הטעם שהשוחטים, בעלי מזל 'מאדים', נדרשים לעדן את מידותיהם. ברוח זו נדרשו להרבות במתן צדקה ובמעשי חסד בכלל, ולהראות דוגמה אישית במיוחד בניסיון הקשה של הכנסת אורחים.
זה היה יום שישי. השמש החלה לנטות מערבה, ובביתו של ר' אביגדור צהלת שמחה: בן נולד במזל טוב, והצטרף למשפחתו ברוכת הילדים. "שלום זכר!", נזדעק ר' אביגדור בלב מתרונן. מטלה חדשה נחתה על כתפיו והצטרפה למשימות הרבות שממתינות לפתחו.
לבדו הוא נושא עכשיו בעול הכנת השבת. בעצמו טרח על הבישולים והניקיון. עתה הוא שב בנשימה טרופה מהטבילה, כשהשבת פורשת עוד מעט את כנפיה. הוא החיש את צעדיו וכמעט נתקל בהלך שחסם את דרכו.
הרים ר' אביגדור את עיניו וראה מולו עובר אורח מוזנח. בגדיו היו קרועים, שערו סתור, ועיניו מתבוננות בו בציפייה. "שבת שלום, ר' יהודי!", קרא הלה בקול מחוספס, "אולי אוכל להתארח בביתך בשבת קודש?".
קולו של הלה חלף סמוך לאוזניו של ר' אביגדור ולא נקלט כלל בתודעתו, שהייתה נתונה כולה לטיפול בתבשילי השבת הממתינים לו בבית, ברעייתו היולדת ובבנו הרך, ובהכנות האחרונות ל'שלום זכר' הצפוי. הוא עקף אפוא את האיש, והמשיך בהליכתו המהירה.
"אנא ממך, יהודי!", שיווע קולו של הלה.
"אני לא יכול", סינן ר' אביגדור בחוסר סבלנות בולט, "נסה אצל מישהו אחר".
אך באותו רגע הדהדו באוזניו דברי רבו. הוא עצר והביט בקבצן. מעיני האיש השתקפו תהומות של צער. ידו הגרומה אחזה בחולצתו הקרועה והמטונפת. מבטו היה מושפל וכבוי. נדמה היה כי התכווץ באחת אל תוך דמותו העלובה.
"אח!", בקעה אנחה נואשת מלבו, "כל-כך חבל... כל-כך חבל... קיוויתי להסיר מעליי את החולצה המלוכלכת הזאת; להחליף את בגדיי. נו", הוסיף בהשלמה, "כנראה טרם הגיע הזמן!".
ר' אביגדור קפא על עמדו. מילותיו של הקבצן זעזעו את כל ישותו. הוא קלט היטב את משמעות התנהגותו. חרטה עמוקה מילאה את לבו. הוא רצה לבקש את סליחתו של העני ולהזמינו אליו, אך ההלך כבר לא היה שם.
(על-פי 'אמוני עם סגולה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
