פרשת בראשית עוסקת בבריאת העולם, "עולם על מילואו נברא" – עבודת הצדיקים * פרשת נח, העוסקת בטיהור העולם על-ידי מי המבול – עניינה עבודת בעלי-תשובה * בפרשת לך-לך נדרש היהודי להוסיף ולהתעלות באין-ערוך, למעלה ממדידה והגבלה * וההליכה היא בשניים: מלמטה למעלה – להוסיף באיכות אם לא בכמות, ומלמעלה למטה – לצאת ולהשפיע על יהודי נוסף מתוך חיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כאשר מעבירים את הסדרה, ונזכרים ששם הסדרה הוא "לך-לך" [היינו, אף-על-פי שבסדרה זו ישנם ריבוי עניינים, ואילו ציווי הקב"ה לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך גו'" מסופר רק בפסוקים הראשונים שבסדרה, אף-על-פי-כן, נקראת כל הפרשה כולה בשם "לך-לך"] – הרי זה מזכיר ומעורר שהעבודה צריכה להיות באופן ד"לך-לך", הליכה אמיתית, למעלה ממדידה והגבלה, באין-ערוך לגבי דרגתו הקודמת.
ולא רק כאשר מדובר אודות ענייני הרשות – דמאי קא-משמע-לן, אלא גם כאשר מדובר אודות ענייני קדושה, נדרשת העבודה של "לך-לך", עלייה והילוך שבאין-ערוך.
זאת אומרת: גם כאשר עבודתו היא באופן של "בכל מאודך", הנה כאשר מתרגל בעבודה זו, הרי ההרגל נעשה טבע שני, או (כלשון המובא במקום אחר) טבע סתם, ומאחר שזה נעשה טבעו ורגילותו, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים" על-ידי עבודה זו, אלא "אשר לא עבדו".
וכמבואר בתניא1 "מה שכתוב בגמרא דעובד אלוקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" – שזהו "משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים... ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן... להיות נקרא עובד אלוקים".
והנה, "בימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", ולכן כאשר לומד מאה פעמים ואחד, נקרא "עובד אלוקים"; אבל כאשר מתרגל ללמוד מאה פעמים ואחד – הרי גם כאשר לומד מאה פעמים ואחד, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים", ולא זו בלבד שאינו נקרא "עובד אלוקים", אלא יתירה מזו: "אשר לא עבדו"!
וכפי שידע איניש בנפשיה, שכאשר עושה דבר מסויים מצד הרגילות שלו – אינו זקוק ליגיעה ולהשתדלות בעניין זה, ולכן אינו נקרא "עובד אלוקים" מצד עבודה זו.
דוגמה פשוטה לדבר:
כאשר נולד ילד יהודי להורים שעבודתם היא באופן של "בכל מאודך" – הרי תיכף ומיד מרגע שיצא לאוויר העולם, "בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב", הרי הוא גדל באווירה של עבודת-ה' באופן של "בכל מאודך".
וכאשר שולחים אותו למוסד חינוך – הרי אופן החינוך הוא ברוח זו, כי אף-על-פי שהחינוך הוא אמנם "על פי דרכו", הרי זה באופן שהפנימיות שבזה חדורה בכללות עניין "בכל מאודך".
וגם אחר-כך הרי הוא דר בסביבה החדורה בעבודת-ה' באופן של "בכל מאודך" – ולכן, העבודה של "בכל מאודך" נעשית טבעו ורגילותו, מאחר שאינו יודע אודות אפשרות אחרת – מעולם לא ראה מציאות אחרת!
ולכן, אין זה נחשב לעבודה ויגיעה שלו, ואין זה אפילו "קב שלו" ("קב" אחד בלבד שלו) – כי לא הייתה לו ברירה להיוולד אצל הורים אחרים, וכאשר הכניסוהו למוסד חינוך הנ"ל (בהיותו בן ג' או ה' שנים) לא שאלו אותו לאיזה מוסד חינוך ברצונו להיכנס (ועל-דרך זה בנוגע למוסדות חינוך לבנות), ובמילא נעשתה הנהגה זו לטבע ורגילות אצלו.
ועל זה באה ההוראה בפרשתנו – "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך": למרות שמדובר אודות "ארצך ומולדתך" של קדושה, אופן העבודה של "בכל מאודך", אף-על-פי-כן, מאחר שזהו "ארצך ומולדתך", טבעו ורגילותו כו', הרי הוא במעמד ומצב "אשר לא עבדו", ולכן נדרש ממנו עניין ה"לך-לך", עילוי והליכה שבאין-ערוך לגבי דרגתו הקודמת, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
זאת אומרת: נקודת ההוראה מפרשת "לך-לך" היא – שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר, נדרשת עלייה והילוך באופן שבאין-ערוך כו'.
ב. וזהו גם סדר הפרשיות – בראשית, נח ולך-לך:
בפרשת בראשית מדובר אודות כללות העבודה דבר-נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא. וכפי שנתבאר2 מה שכתוב בדרושי חסידות שחידוש התהוות העולם שעל-ידי עבודת בני-ישראל הוא בדוגמת חידוש ההתהוות יש מאין, היינו, שבני-ישראל פועלים בעבודתם "שמים חדשים וארץ חדשה".
ולאחרי פרשת בראשית באה פרשת נח – שההבדל ביניהם הוא בדוגמת כללות החילוק שבין עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-תשובה. והביאור בזה:
פרשת בראשית עניינה – בריאת העולם, "עולם על מילואו נברא", שזהו כללות עניין עבודת הצדיקים – "האלוקים עשה את האדם ישר".
דהנה, בקבלה וחסידות מבואר אמנם שכללות עניין בריאת העולם קשור עם עבודת התשובה, כי בריאת עולם התיקון הייתה לאחרי שבירת הכלים שבעולם התוהו, ולכן הרי זה קשור עם כללות עניין עבודת התשובה – להשיב את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. וזהו כללות העניין של סותר על מנת לבנות – בניין עולם התיקון, בדוגמת כללות עניין עבודת התשובה.
אבל אף-על-פי-כן, על-פי פשטות העניינים מובן שפרשת בראשית קשורה עם כללות עבודת הצדיקים, מאחר ש"עולם על מילואו נברא", באופן ש"האלוקים עשה את האדם ישר".
ולאחרי זה באה פרשת נח, שעניינה – "כי מי נח זאת לי" [וכמבואר בדרושי חסידות שזה קשור עם בחינת "כימי עולם וכשנים קדמוניות"], נייחא דרוחא, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים – לאחרי שהעולם היה במעמד ומצב ש"ותמלא הארץ גו'" עניינים בלתי רצויים. זאת אומרת, שהנקודה הכללית בפרשת נח היא – עבודת התשובה.
וכמבואר בדרושי חסידות שהארבעים יום של ירידת גשמי המבול הם בדוגמת הארבעים סאה דמקווה – מאחר שכללות עניין המבול בא לטהר את הארץ, בדוגמת הנאמר "לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", שזהו כללות עבודת התשובה.
ועבודת התשובה בפרשת נח היא באופן שנח הקריב קרבנות מן הבהמות שהיו בארץ קודם המבול, זאת אומרת, שלוקחים דבר שהיה בארץ שעליה נאמר "ותימלא הארץ גו", ומהפכים זאת להיות קורבן לה', ועד שעל-ידי זה נפעל ש"וירח ה' את ריח הניחוח".
ועל-ידי זה – "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף גו' ולא אוסיף", "כפל הדבר לשבועה", ובאופן ש"לא ישבותו" – עניין הנצחיות.
ג. והנה, כללות עניין הנצחיות קשור עם עבודת התשובה דווקא. והביאור בזה:
מבואר בשמונה פרקים להרמב"ם בהקדמה למסכת אבות ("מילי דחסידותא"), שישנו עילוי בעבודת הבעל-תשובה שכבש את יצרו לגבי עבודת הצדיק שלא נתנסה בזה – כי אצל הצדיק אי-אפשר לדעת בבירור שעבודתו תהיה כן בתמידות, מאחר שלא הגיע לידי ניסיון, אבל הבעל-תשובה, שבא לידי ניסיון וכבש את יצרו כו' – הרי בוודאי שימשיך בעבודתו בתמידות ובאופן נצחי.
דוגמה לדבר:
שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית-דין, לא שייך עוד עניין של ערעור על שטר זה. דהנה, גם קודם שנתקיים השטר בבית-דין, יש בו תוקף של שטר על-פי תורה, אלא שאין זה שולל את האפשרות שיבוא מישהו ויערער על השטר. אבל אחרי שיצא ערעור על השטר ונתקיים בבית-דין, נעשה תוקף השטר באופן ששוב לא יוכלו לערער עליו כלל.
ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו – שדווקא לאחרי שעמד בניסיון וכבש את יצרו, נעשית עבודתו באופן נצחי, שלא שייך בה שינוי כו'.
ועל-פי זה מובן שכללות עניין הנצחיות ("לא ישבותו") בעבודת האדם – שייך בעבודת התשובה דווקא. וזהו קשר "לא ישבותו" עם פרשת נח, שנקודתה – עבודת התשובה.
ד. על-פי האמור לעיל מובן שלאחר פרשת בראשית ופרשת נח נמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר – כי ישנם כבר ב' אופני העבודה, הן עבודת הצדיקים (פרשת בראשית) והן עבודת התשובה (פרשת נח).
ולא זו בלבד שישנם ב' אופני עבודה אלו בנוגע לעצמו, אלא עבודתו היא באופן שפועל ב' אופני עבודה הנ"ל בכללות העולם: פרשת בראשית – עבודת הצדיקים בנוגע לכללות העולם, ופרשת נח – עבודת התשובה בנוגע לכללות העולם.
והנה לאחר כל עילויים הנ"ל, מגיעים לשבת פרשת לך-לך, ואז אומרים לו ליהודי שצריך להיות "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", היינו, שאחרי כל זה נדרשת ממנו עבודה באופן של עלייה והילוך שבאין-ערוך לגמרי!
זאת אומרת: אחרי כללות העבודה בחודש תשרי, אותיות "רשית", שאז נמשכים כל ענייני בני-ישראל בגשמיות וברוחניות על כל השנה כולה, הנה כאשר מגיע חודש מרחשוון, שאז מפרקים את המטען הרוחני שרכשו במשך חודש תשרי ("מען פאקט פאנאנדער די 'סחורה' וואס מען האט איינגעהאנדעלט און איינגעקויפט במשך חודש תשרי") – כידוע פתגם רבותינו נשיאינו – הנה בבוא שבת פרשת לך-לך, שאז לומדים וקוראים בתורה פרשת לך-לך, וצריכים לחיות עם ההוראות של פרשה זו (כתורת אדמו"ר הזקן הידועה שצריכים לחיות עם הוראות פרשת השבוע) – לומדים הוראה כללית על כל השנה כולה, שהעבודה בכל עניינים הנ"ל צריכה להיות באופן של עלייה והילוך שבאין-ערוך, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה-אור (ריש פרשתנו) [שמאמרים אלו נלקטו ונסדרו על-ידי הצמח-צדק] שבכללות עניין "לך-לך" ועל-דרך זה "וילך למסעיו" – ישנם ב' אופני הליכה: מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה.
וכמבואר שם ש"אברם הוא שכל הנעלם מכל רעיון", ומשם צריך להיות עניין ההילוך מלמעלה למטה, "מאב רם בחינת יסוד אבא עד אל הארץ בחינת מלכות", ועל-ידי זה נפעל "אשר אראך" – "אראה ואגלה אותך בעצמך כו'", היינו, שעל-ידי זה מגיע לדרגה נעלית יותר – באין-ערוך מבחינת "שכל הנעלם מכל רעיון". וזהו גם עניין ההילוך מלמטה למעלה, היינו, שעל-ידי הירידה למטה הרי הוא מגיע לדרגה נעלית יותר כו'.
וכמדובר כמה פעמים שכאשר ישנם ב' פירושים בעניין אחד (העניין של "לך-לך", הליכה מלמעלה למטה, והליכה מלמטה למעלה) – בהכרח לומר שאינם ב' פירושים נפרדים, אלא ישנו קשר ביניהם, ועד שהם עניין אחד, כמדובר כמה פעמים אודות הראייה לדבר מפירוש תיבת "שעטנז" – צירוף ג' העניינים של "שוע טווי ונוז".
ה. והנה, כללות עבודת האדם באופן של הליכה מלמעלה למטה – מודגשת בסדר העבודה מידי יום ביומו:
לכל לראש צריך להתפלל בבית-הכנסת, ואחר-כך צריך ללמוד תורה בבית-המדרש, ואחר-כך הולך הוא מלמעלה למטה – להתעסק בענייני העולם, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ועל-ידי ירידה זו נפעל עילוי נעלה יותר וכו'.
ועל-דרך בנוגע לכללות חיי האדם:
לכל לראש ישנם השנים שבהם עיקר עסקו בלימוד התורה – החל מ"בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן חמש-עשרה לגמרא כו'", שאז עבודתו צריכה להיות באופן ש"תורתו אומנתו" (אפילו לשיטת ר' ישמעאל) – מאחר שאין לו דאגות הפרנסה וכו'.
אחר-כך באות השנים שבהן עבודתו היא באופן של הליכה מלמעלה למטה, היינו, שיורד למטה להתעסק בענייני העולם, מאחר ש"ריחיים בצווארו", כי חייב הוא לפרנס את בני ביתו.
והנה, גם באותן השנים שבהן עבודתו היא באופן ש"תורתו אומנתו" – צריכה להיות עבודתו באופן של "לך-לך", ובב' אופני ההליכה, הן ההליכה מלמטה למעלה, והן ההליכה מלמעלה למטה, כדלקמן.
ו. והביאור בזה:
עבודת ההליכה מלמטה למעלה, עניינה – שצריך להוסיף עוד יותר ולהגיע לדרגה נעלית יותר בלימוד התורה.
דהנה, כאשר מדובר אודות תלמיד הראוי לשמו, היינו, תלמיד שמנצל את הזמן באופן המתאים ולומד כדבעי כו' – נשאלת השאלה: כיצד יכול להוסיף עוד יותר בלימוד התורה, הרי במשך המעת-לעת ישנם כ"ד שעות בלבד, ומאחר שמנצל את כל זמנו באופן המתאים, מהיכן ייקח זמן נוסף כדי להוסיף בלימוד התורה?!
הנה על כך אומרים לו שבלימוד התורה ישנם ב' עניינים: כמות ואיכות. ולכן, גם כאשר נראה לו שאינו יכול להוסיף בכמות לימוד התורה, הרי בוודאי יכול להוסיף באיכות לימוד התורה.
ובאמת אפשר להוסיף גם בכמות הלימוד – שהרי רואים בפועל שכאשר הלימוד הוא בעצלתיים, הרי הכמות שמספיק ללמוד היא פחותה מאשר הכמות שהיה יכול להספיק אם היה לומד מתוך חיות כו'. ועל-פי זה מובן שאפשר להוסיף גם בכמות הלימוד – כי כאשר לומד בחיות יותר, מספיק הוא ללמוד כמות גדולה יותר.
והנה, ב' העניינים של כמות ואיכות, אינם ב' דרגות בלבד, אלא הם ב' סוגים כלליים, שבכל אחד מהם ישנם ריבוי דרגות.
ועל-דרך המבואר באיגרת-הקודש (סימן י"ז) בנוגע לגן-עדן – "שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות גן-עדן זה למעלה מזה עד רום המעלות", אף-על-פי שבכללות ישנם בגן-עדן ב' בחינות בלבד – גן-עדן התחתון וגן-עדן העליון.
על-דרך זה מובן בנוגע לב' העניינים כמות ואיכות שבלימוד התורה – שהם ב' סוגים כלליים, ובהם ישנם ריבוי דרגות.
ובפרט שכללות עניין גן-עדן קשור עם לימוד התורה – כי קיום המצוות שייך רק בעולם הזה ולא בגן-עדן, מה-שאין-כן לימוד התורה שייך גם בגן-עדן, כפי שמצינו שיש מתיבתא דרקיעא, מתיבתא דשמיא, מתיבתא דקוב"ה וכו'.
ז. על-דרך זה צריך להיות ההילוך מלמעלה למטה:
גם כאשר הוא תלמיד הראוי לשמו, היינו שכל חיותו בלימוד התורה – אינו יכול להסתפק בלימוד התורה בלבד, אלא נדרשת ממנו הליכה מלמעלה למטה, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", לצאת החוצה ולהשפיע על יהודי שנמצא בחוץ להניח תפילין, ולקנות אות בספר-תורה.
וכמבואר באיגרת-הקודש3 שגם תלמידי-חכמים העוסקים בלימוד התורה, צריכים לעסוק בגמילות-חסדים, כמאמר רז"ל, כל האומר אין לי אלא תורה וכו'.
ומאחר שמדובר אודות תלמיד הראוי לשמו, היינו, שכל חיותו היא בלימוד התורה, בדוגמת "דגים שבים" [והרי משל זה נאמר בנוגע ללימוד התורה דווקא, ולא בנוגע לקיום המצוות] – מובן שההילוך מלמעלה למטה, לצאת החוצה ולהתעסק בהפצת המעיינות כו', הרי זה עניין הדורש תנועה של מסירת-נפש, ובסגנון אחר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", הליכה באופן שבאין-ערוך.
וזהו כללות עניין ההליכה מלמעלה למטה – היינו, שנוסף על עיקר עסקו בלימוד התורה, הרי הוא מנצל את הזמנים הפנויים (על-פי הוראת הנהלת הישיבה) לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, ולאחרי זה – בכללות עניין המבצעים.
ח. והנה, כאשר התלמיד יוצא להתעסק בהפצת המעיינות חוצה, הרי אף-על-פי שפעולה זו באה אצלו על-ידי עניין של מסירות-נפש, אף-על-פי-כן, בנוגע לפעולה עם הזולת אין ניכר אצלו כלל שזהו עניין הכרוך עם מסירות-נפש, היינו, שעושה זאת מתוך הכרח כו', אלא הוא מתעסק בזה מתוך חיות כו'.
ואף-על-פי שהוא תלמיד ישיבה, ועניינו רק לקבל ולציית להוראות הראש-ישיבה, המשפיע והמשגיח, ובפרט על-פי המבואר בשיחה הידועה4 אודות אור המשפיע ואור המקבל, ואם-כן, למאי נפקא מינה (לכאורה) אם פעולתו בהפצת המעיינות חוצה היא מתוך הרגש וחיות כו', העיקר שמציית ומתנהג בפועל על-פי ההוראות שמקבל מהנהלת הישיבה?!
הנה הביאור בזה – כאשר מתעסק בהפצת המעיינות חוצה ללא כל חיות כו', ואותו יהודי שמנסה להשפיע עליו רואה שהוא מדבר עמו מתוך כפייה והכרח, או שעושה זאת בקרירות ("קאלט בלוטיק") על-כל-פנים, או באופן של "מים פושרים", ללא הרגש וחיות כו' – הרי בוודאי שלא יצליח לפעול מאומה על הזולת.
ולכן, למרות שראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא באופן של קבלת-עול, הנה יחד עם זה עליו להתעסק בהפצת המעיינות חוצה מתוך הרגש וחיות דווקא.
ואינו יכול לטעון שעבודתו תהיה באופן של "עבד נאמן", כמבואר בהמשך תרס"ו שעבודתו היא באופן של קבלת-עול בתכלית השלימות, שכל מציאותו היא מציאות האדון, עד שהתענוג שלו הוא תענוג האדון וכו' – כי עד שיגיע לדרגת עבודת "עבד נאמן" יעברו מספר ימים, ואילו הפעולה עם הזולת (להצילו מיד ה"קלוגינקער") צריכה להיות תיכף ומיד, ואי-אפשר להמתין עד שיגיע לדרגת העבודה של "עבד נאמן", ולכן צריכה להיות הפעולה וההתעסקות עם הזולת, מתוך חיות כו'.
זאת אומרת: כאשר מדבר ומשפיע על הזולת, צריך לדבר עמו בדברים היוצאים מן הלב, וכדיוק "מן הלב", היינו, פנימיות הלב, ולא רק מן השפה ולחוץ, אפילו שפת הלב, אלא מתוך פנימיות הלב דווקא.
ט. והנה, כללות עבודת "לך-לך", עניין ההילוך, צריך להיות בתמידות, במשך כל זמן עבודתו בהיות נשמתו מלובשת בגופו, שהרי הנשמות המלובשות בגוף הן בבחינת "מהלכים", כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים" גו'. זאת אומרת: גם כאשר עבודתו היא בתכלית העילוי, נדרשת ממנו תנועת ההליכה לדרגה נעלית יותר.
וכפי שמצינו בנוגע לאופן עבודת משה רבינו:
עבודתו של משה רבינו הייתה בתכלית העילוי, שהרי משה רבינו היה מבחר מין האנושי. ובמיוחד לאחר גודל העילוי ש"משה קבל תורה מסיני".
והנה, מבלי הבט על גודל המעלה שבעבודת משה רבינו תיכף לאחרי מתן תורה – לא הסתפק בזה, אלא המשיך גם אחר-כך בלימוד התורה, בעילוי אחר עילוי.
ועל-דרך זה בנוגע להילוך שמלמעלה למטה:
למרות שעבודת משה רבינו הייתה בתכלית העילוי, אף-על-פי-כן ירד ממדרגתו כדי ללמוד תורה עם כל בני-ישראל, כמבואר במדרשי רז"ל כיצד היה סדר המשנה שהיה משה רבינו לומד עם בני-ישראל.
ויתירה מזו: לא רק שלמד תורה עם "דור דעה" שלו, אלא גם לאחר ש"כלו מתי מדבר", ונשארו "אותן שכתוב בהן (בפרשת ואתחנן) חיים כולכם היום", היינו, דורו של יהושע (שהיו בדרגה פחותה יותר מ"דור דעה" של משה רבינו) – למד משה רבינו את כל העניינים שאחרי פרשת ואתחנן עם דורו של יהושע.
ועל-פי זה מובן כיצד צריכה להיות הנהגת כל אחד ואחד מישראל – שלומד תורתו של משה רבינו – על-פי אופן הנהגתו של משה רבינו.
י. והנה, על-ידי העבודה באופן של "לך-לך", מגיעים לסיום הפרשה – "בעצם היום הזה נימול אברהם גו'", שקשור עם מה שכתוב ביציאת מצרים "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
והיציאה מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה היא "ביד רמה", ובאופן ש"כספם וזהבם אתם", היינו, שלוקחים את כל ענייני התורה ומצוותיה שקיימו במשך זמן הגלות, ביחד עם ניצוצות הקדושה שבדברי הרשות וכו'.
והולכים ביחד עם משיח צדקנו לארץ-הקודש – במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת לך-לך, י' במרחשוון ה'תשמ"ב.
'תורת-מנחם – התוועדויות תשמ"ב, כרך א, עמ' 392-378 – בלתי מוגה)
______________________
1) פרק ט"ו.
2) לעיל, שיחת שבת בראשית תשמ"ב ס"י.
3) סימן ה'.
4) ספר-השיחות תורת-שלום, עמ' 75 ואילך. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
