נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1213 - כל המדורים ברצף
	הלימוד מעצמותיהם של אנשי דור המבול
	טהרת העולם תלויה ביחיד
	מקווה ישראל ה'
	פרשת נח
	הלכות ומנהגי חב"ד

שני אמוראים טיילו בהרים גבוהים ומצאו את עצמות אנשי דור המבול * מכל דבר שיהודי רואה או שומע יש ללמוד הוראה בעבודת ה' באופן של "מה רבו מעשיך ה'" * ככל שגדול כוחו של המנגד לקדושה, כך מתגלה כוחו של הקב"ה * הבירור של אנשי דור המבול – שעצם מציאותם נהפכת לטוב * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשתנו¹ מובא סיפור הזהר²: "ר' חייא ור' יהודה הוו אזלי בארחא, ומטו לגבי טורין רברבן, ואשכחו ביני טוריא גרמי בני נשא דהוו מאינון בני טופנא [מצאו בין ההרים הגדולים עצמות אנשי דור המבול], ופסעו תלת מאה פסיען בגרמא חדא [ומזה ראו את גודל קומתן של אנשי דור המבול - שבעצם א' הלכו שני בני אדם מהלך של שלש מאות פסיעות!], תווהו אמרו היינו דאמרו חברנא דאינון לא הוו מסתפי מדינא דקב"ה, כמה דכתיב³ ויאמרו לאל סורו ממנו וגו'".

ובהערות אאמו"ר מבאר ענין זה באותיות הקבלה - בחינתם של ר' חייא ור' יהודה, חסד ויסוד דז"א דתיקון, ולעומתם בלעו"ז - טורין רברבן, ו"ק דתוהו, בבחי' גסות וגבהות כו', וזהו מה שמצאו שם את העצמות של אנשי דור המבול - "שהיו ג"כ מבחי' תוהו, והיו בתוקף הגבורות כו' ע"ד כמו ההרים שהיו רברבן". כמבואר שם בארוכה כל פרטי הענין.

וממשיך בהערות אאמו"ר: "ולקמן דס"ג ע"א איתמר ר' חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא, אעראו בהני טורי דקרדו ["הרי אררט" - כמ"ש בדרך אמת כאן], חמו רשימין בקיעין בארחא דהוו מן יומי דטופנא כו'", ומבאר בארוכה את פרטי הדברים באותיות הקבלה.

וצריך להבין:

א) מהי ההוראה שיש ללמוד מסיפורים הנ"ל - אודות הליכת האמוראים בהרים הגבוהים בעצמות של אנשי דור המבול כו' - בעבודתו של כאו"א מישראל?!

ב) ועיקר: כיצד מגיעים אמוראים [ובפרט אמוראים כאלו שמפליגים בשבחם, "שהם חסד ויסוד דז"א דתיקון"] "לטייל" על הרים הגבוהים כו' - אמוראים צריכים להמצא ב"מקום תורה", "עיר גדולה של חכמים ושל סופרים" (כלשון המשנה⁴), לשבת בבית המדרש ולעסוק בתורה, ומה יש להם לטייל על הרים הגבוהים?!

ובפרט כאשר מדובר אודות ענין הקיטור עם היפך הטהרה - הליכה בעצמותיהם של אנשי דור המבול, שגם לדעת רשב"י (בעל הזהר) שעכו"ם אינם מטמאין באוהל, הרי הליכה על עצמות אינה קשורה עם טומאת אוהל בלבד, אלא גם עם טומאת מגע!

וכפי שיתבאר לקמן.

ב. ...הביאור בהערות אאמו"ר:

לכל לראש - יש לבאר את ההוראה שלמדים מסיפור הזהר - בעבודתו של יהודי לקונו:

כאשר יהודי לומד את הסיפור אודות העצמות של אנשי דור המבול, שהלכו על עצם א' שלש מאות פסיעות, שכל זה מורה על גודל קומתם חוזקם ותוקפם של אנשי דור המבול, ומסבירים לו שאנשי דור המבול היו מבחי' התוהו, ולכן "היו בתוקף הגבורות והדינים גדולים מאד", כפי שענין זה מתבטא גם בגודל העצמות שלהם, שהרי "עצם" מורה על קושי ותקיפות כו', ש"לא הוו מסתפי מדינא הקב"ה", ועד שהקב"ה הוכרח לאבדם מן העולם לגמרי [כמבואר גם בפרש"י סוף פרשתנו⁵] - הרי זה מעורר אותו על קיום הוראת חז"ל⁶ "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ שהחילוק שבין "רך כקנה" ל"קשה כארז" - הוא ע"ד ובדוגמת כללות החילוק שבין עולם התיקון לעולם התוהו.

ג. הביאור בעצם הענין - מה ש"אמוראים" הלכו ב"טורין רברבן" (או "טורי דקרדו"), בתוך העצמות של אנשי דור המבול:

כללות הענין דבירור העולם צריך להיות בכל עניני העולם, כולל - הענינים שלמטה מטה ביותר, עד לתכלית השפלות - אנשי דור המבול, שגם ענינים אלו מוכרחים סוכ"ס להתברר ע"י עבודת בנ"י.

וזהו הענין דהליכת האמוראים ל"טורין רברבן" בעצמות של אנשי דור המבול - כדי לפעול את הבירור בענינים אלו.

דהנה, ידועה תורת הבעש"ט⁷ עה"פ "מה' מצעדי גבר כוננו"⁸, שכאשר יהודי מגיע למקום מסויים, עליו לדעת שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה, כדי לפעול ענין מסויים במקום זה. וכסיפור הידוע אודות ה"מעיין" שהמתין מששת ימי בראשית עד שיבוא יהודי (לאחרי שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה) ויברך "שהכל נהי' בדברו" על מי המעיין.

ומכיון ש"מה' מצעדי גבר כוננו" - מובן, שכאשר יהודי מוצא שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום בלתי-רצוי, עליו לדעת שתפקידו לפעול את בירור המקום. ועד"ז בעניננו - בואם של האמוראים ל"טורין רברבן", כדי לפעול בהם את ענין הבירור.

ובזה כמה אופנים:

לכל לראש - הענין ד"מה רבו מעשיך ה'⁹" ו"מה גדלו מעשיך ה'¹⁰", היינו, שכאשר יהודי מתבונן בגודל קומתן ותקפן של אנשי דור המבול, הרי הוא מתפעל מגדולת ה' שברא ברואים כאלו.

ובעומק יותר - הכרת גבורתו של הקב"ה באופן ד"מן אבנא דמתגושש בי' אתון ידעין גבורתו":

כאשר המלך יוצא להלחם עם מנגד - הנה ככל שיגדל כחו של המנגד, רואים יותר את חזקו ותקפו של המלך שמנצח במלחמתו את המנגד.

וכמבואר בדרושי ההילולא¹¹ שבשביל נצחון המלחמה מבזבז המלך את האוצרות הגנוזים וכמוסים כו', שמזה מובן שמדובר אודות מנגד חוק ביותר, שאין אפשרות לנצחו בדרכים רגילות, אלא ע"י בזבוז האוצרות הכי נעלים, ואז רואים את כחו וגבורתו של המלך - שמצליח לנצח אפילו מנגד חזק ביותר.

ובנוגע לעניננו: כאשר רואים את חזקם ותקפם של אנשי דור המבול, ש"לא הוו מסתפי מדינא דקב"ה", ועד כדי כך שאם היו במצב של אחדות היו עוזרים להם גם השמות העליונים [ע"ד המבואר בתו"א¹² בנוגע לדור ההפלגה עליהם נאמר ש"לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"¹³] - הרי זה מוסיף ב"אתון ידעין גבורתו", שניצח (כביכול) מנגד גדול כזה.

ד. והנה, הבירור האמור לעיל [ההתבוננות ד"מה גדלו מעשיך ה'", והכרת גבורתו של הקב"ה "מן אבנא דמתגושש בי'"] הרי זה רק באופן שאצל יהודי נפעל עילוי והוספה בעבודת ה' כתוצאה מענין זה, אבל אין זה עדיין הבירור דאנשי דור המבול עצמם. ואדרבה: ביחס אליהם הרי זה ענין של דחי'.

ומכיון שלעתיד לבוא יקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה"¹⁴ בכל העולם כולו, "לית אתר פנוי מיני'", היינו, שלא תשאר אפילו נקודה אחת שלא תתברר לגמרי - בהכרח לומר שישנו גם הבירור דאנשי דור המבול עצמם, באופן חיובי (נוסף על זה שעל ידם נוסף עילוי בעבודתו של יהודי).

והביאור בזה:

מבואר בכ"מ ששלימות העבודה היא - לא רק באופן של אתכפיא, כי אם באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא, "זדונות נעשו לו כזכיות"¹⁵, עד ל"זכיות" ממש.

וכפי שמצינו בנוגע ליוהכ"פ - שהיו קושרים "לשון של זהורית"¹⁶ (לא רק על השעיר לעזאזל, כי אם) גם על השעיר לה', כלומר: אף שעבודת היום היתה בבגדי לבן דוקא, אפילו ללא ה"שני" שהי' בשמונה הבגדים, אעפ"כ, היו קושרים חוט של שני גם על השעיר לה', כדי להדגיש את הפיכת הדבר כו'.

ובלשון הידוע: "מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר"¹⁷. ולכאורה תמוה: לשם מה צריכים להשתמש באותם ה"מצעות", וכי יש מחסור ב"מצעות"?! - אלא בזה מודגש הענין דאתהפכא, שאותם המצעות שהשתמשו בהם לענין של איסור מתהפכים לטוב.

וכתורת הבעש"ט בענין "סור מרע ועשה טוב"¹⁸ - לעשות מ"רע" גופא "טוב", "עשה טוב" מענין ה"רע" גופא. כלומר: התחלת העבודה היא אמנם באופן ד"סור מרע" - אתכפיא, אכל לאח"ז באים לשלימות העבודה באופן דאתהפכא. שמהפכים את הרע גופא לטוב.

ועד"ז מובן בנוגע לבירור דאנשי דור המבול - שעצם מציאותם נהפכת לטוב.

ה. ביאור הענין:

מציאותם האמיתית של אנשי דור המבול, מצד שרשם ומקורם למעלה, היא בחינה נעליה ביותר - אורות מרובים דעולם התוהו.

וכמובן גם ממארז"ל בענין כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו"¹⁹, דקאי על כ"ו דורות ראשונים (עד מ"ת) שהיו ניזונין בחסדו של הקב"ה²⁰ (משא"כ לאחרי מ"ת שאז ישנו ענין של דין אם ראויים לכך כו') - חסד שלמעלה ממדידה והגבלה, חסד דעולם התוהו, הנקרא בשם "גדולה".

וענין זה קאי - בעיקר - על עשר הדורות שמאדם עד נח (כולל - אנשי דור המבול), כי: בזמנו של אברהם אבינו התחיל כבר כללות ענין ההכנה למתן תורה, ובכללות יותר - מומנו של נח, כמובן ממה שאומרים את הפסוק "וגם את נח באהבה זכרת" בין פסוקי זכרונות בתפלת מוסף דר"ה²¹. ועפ"ז נמצא שעיקר הענין דניזונין בחסדו של הקב"ה (חסד דעולם התוהו) הי' אצל עשר הדורות שמאדם עד נח.

ומכיון שמצד שרשם ומקורם הם בדרגא נעלית ביותר, אלא שנפלו למטה מטה ביותר כו' - יכול להיות אצלם ענין הבירור באופן דאתהפכא, ואז מתעלים הם לשרשם ומקורם בעולם התוהו.

כלומר: בנוגע לאנשי דור המבול - הנה מצד חיצוניות הענינים, נפלו הם למטה מטה ביותר, אבל מצד פנימיות הענינים, שרשם ומקורם, הם בתכלית העילוי.

ועד"ז מצינו בנוגע לענין המבול - שישנם בו ב' ענינים: (א) "שבלה את הכל כו'"²² - ענין בלתי רצוי, מצד חיצוניות הענינים, (ב) ענין של טהרה, בדוגמת ענין המקוה (ארבעים יום כנגד מ' סאה) - מצד פנימיות הענינים.

וכאמור - מכיון שמצד שרשם ומקורם הם בדרגא נעלית ביותר, יכול להיות הבירור גם בחיצוניותם, באופן דאתהפכא.

ו. והנה, ענין הבירור נפעל - לכל לראש - עי"ז שיהודי לומד אודות ענינים אלו בתורה, ע"ד הענין דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה.

ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ שכל הענינים שאודותיו מדובר בתורה, הנה כפי שנמצאים בתורה (לפני שיורדים ונמשכים במציאות העולם) הם בתכלית הטוב, ע"ד הענין ד"יעקב ועשו האמורים בפרשה", שגם "עשו" - כפי שהוא בתורה ("בפרשה") הוא טוב.

[וע"ד המבואר בכ"מ שגם קס"ד שבתורה הוא חלק מהתורה, ואפילו ענין שהתורה עצמה אומרת עליו שהוא "בדותא" - כמ"ש אאמו"ר²³ ש"ה' עצמו אומר ההלכה, והוא עצמו אמר שבדותא היא"].

ולכן, עי"ז שלומדים בתורה אודות אנשי דור המבול, כולל גם לימוד סיפור הזהר הנ"ל - אזי מעלים ענינים אלו לשרשם ומקורם (כפי שהם בתורה), לעולם התוהו.

ועפ"ז יובן גם מה שמצינו שהמשנה²⁴ מדברת אודות העשרה דורות שמאדם עד נח, דלכאורה, לשם מה לדבר בגנותם של בני-אדם, ובפרט כאשר מדובר אודות עשרה דורות?! - אלא עי"ז שהתורה מדברת אודותם, נפעל אצלם ענין הבירור.

וזהו כללות ענין הבירור - שמעלים אותם לשרשם ומקורם בשם ס"ג, היינו, שכאשר הענין ד"גס" (גסות ומציאות, התוקף דלעו"ז, "קשה כארז") מתברר ע"י שם מ"ה. הרי הוא מתהפך ועולה לשרשו ומקורו - שם ס"ג. שלמעלה משם מ"ה (המברר), וע"ד הענין ד"נקבה תסובב גבר".

ויתירה מזו: עי"ז ישנם ב' המעלות דתוהו ותיקון גם יחד - כידוע שהמעלה דתוהו היא ששם ישנם אורות מרובים. והמעלה דתיקון היא ששם ישנם כלים מרובים, ולכן, כאשר נפעל הבירור דעולם התוהו - אזי נמשכים האורות המרובים דתוהו בכלים המרובים דתיקון. וענין זה יהי' לעתיד לבוא, כמבואר בכ"מ.

ז. עפ"ז מובן כללות ענין הליכת האמוראים ל"טורין רברבן" בעצמות דאנשי דור המבול:

כוונתם של אמוראים אלו היתה - לפעול את הבירור דאנשי דור המבול, עי"ז שבאו למקום שבו היו מונחים עצמותיהם (כמדובר לעיל בענין "מה' מצעדי גבר כוננו"), ובהיותם שם עסקו בלימוד התורה (ובפרט בחלק התורה שבו מדובר אודות אנשי דור המבול), שעי"ז העלו אותם לשרשם ומקורם.

ובפרט כאשר לימוד התורה הי' תוך כדי הליכתם בעצמות דאנשי דור המבול, היינו, שמציאותם של אנשי דור המבול היתה ה"ארץ" שבה הי' מדרך כף רגלם של האמוראים בעת עסקם בתורה, והרי מבואר בכ"מ שכאשר יהודי לומד תורה במקום מסויים - אזי מתברר המקום שעליו דורך בעת לימודו. ויש להוסיף בזה:

מצינו אצל אברהם אבינו שע"י הליכתו בארץ - "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה"²⁵ - "קנה מקום הילוכו"²⁶, כמבואר בארוכה בראשונים ואחרונים.

ועד"ז יש לומר בנוגע להליכתם של האמוראים בעצמות דאנשי דור המבול - שעי"ז נעשו עצמות אלו קנינם ורכושם של האמוראים, ועי"ז באו לגבול הקדושה.

ח. ההוראה מכל האמור לעיל בעבודת האדם:

כאשר יהודי יוצא לעולם ורואה דבר בלתי-רצוי ("א ווילדע זאך") המנגד לקדושה, וענין זה הוא בתוקף גדול ביותר, לא רק בפנה נדחת בלבד, כי אם באופן שהולך ומתפשט לאורך שלש מאות פסיעות - הנה לכל לראש אומרים לו שאינו צריך לפחד מזה, ואדרבה: עליו לדעת שמכיון שפגש ענין זה, הרי זו הוכחה שענין זה שייך אליו, היינו, שתפקידו לברר ענין זה ולהפכו לקדושה.

ובירור זה נפעל - לכל לראש - עי"ז שמנצל זאת להתבוננות ד"מה גדלו מעשיך ה'", ויהירה מזו: הפיכת הדבר לקדושה - אתהפכא חשוכא לנהורא, כנ"ל בארוכה.

ט. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לכללות הענין ד"נח נח" ב"פ - נייחא בתחתונים ונייחא בעליונים, עד לתכלית השלימות שבזה - לא רק נח"ר דנברא, כי אם גם נח"ר דבורא.

ומזה באים לפרשה שהולכים לקרוא בתפלת מנחה, "רעוא דרעוין": "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"²⁷, היינו, שכל בנ"י באים "אל הארץ אשר אראך" - "ארץ אשר תמיד גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"²⁸,

"בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"²⁹, "קהל גדול ישובו הנה"³⁰ - שלימות העם, ובאופן ד"כל יושבי' עלי'", שאז נפעלת שלימות בארץ ישראל גופא, ביחד עם שלימות התורה ומצוותי' - כמצות רצונך, ובאופן ד"כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך"³¹ - נוסף על הענין דשלימות הארץ.

וכל זה - תיכף ומיד, "מיד הן נגאלין", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לחזן ר' מרדכי דוב שי' טלישבסקי לנגן "יהי רצון כו' שיבנה בית המקדש", ואח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "ניעט ניעט ניקאווא".

אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.

כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בקבוקי משקה עבור ה"כנסים" בירושלים בחברון בצפת ובטברי', ואח"כ נתן בקבוקי משקה לכל השלוחים שי' שלא היו במוצאי שבת בראשית.

ואח"כ אמר:] בהמשך לחלוקת בקבוקי משקה לכהנים בהתוועדות שהיתה בהמשך לשמח"ת (ראה שיחת ש"פ בראשית - ב' - המשך לשמח"ת ס"ג). הנה מכיון שאז לא הספיקו בקבוקי המשקה עבור כל הכהנים - יקבלו עתה בקבוקי משקה כל הכהנים שלא קיבלו בהתוועדות הנ"ל.

[לאחרי חלוקת המשקה לכל הכהנים - אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

מכיון שנמצאים ביום השבת - הנה כל אלו שקיבלו בקבוקי משקה, יחלקו מעט מהמשקה ביום השבת, (בהוסיפו תוך כדי חיוך:) ואם אין להם למי לחלק - יאמרו "לחיים" בעצמם.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון "הקפות" לאביו ר' לוי"צ ז"ל.]

(קטעים מהתוועדות ש"פ נח – בדר"ח מר-חשון תשד"מ; תורת-מנחם תשד"מ א', עמ' 410)

______________________________

1)    לקוטי לוי"צ ע' כג.

2)    סב, א.

3)    איוב כא,יד.

4)    אבות פ"ו מ"ט.

5)    בראשית יא. ט.

6)    תענית כ, ב.

7)    הובא ב"היום יום" ג' אלול.

8)    תהלים לז,כד.

9)    תהלים קד,כד.

10)  תהלים צב,ו.

11)  המשך באתי לגני השי"ת.

12)  סוף פרשתנו.

13)  בראשית יא,ו.

14)  עובדיה א,כא.

15)  יומא פו,ב.

16)  יומא סח,ב.

17)  מנחות מד,א.

18)  תהלים לד,טו.

19)  תהלים קלו, א-כו.

20)  פסחים קיח, א. וראה תקו"ז ת"ע בסופו. לקו"ת ברכה צג, רע"ד.

21)  ראה המשך תער"ב פר"א.

22)  פרש"י פרשתנו ו, יז.

23)  לקוטי לוי"צ אגרות ע' רסו.

24)  אבות פ"ה מ"ב.

25)  בראשית יג,יז.

26)  ראה ב"ב ק, א.

27)  בראשית יב,א.

28)  דברים יא,יב.

29)  שמות י,ט.

30)  ירמיהו לא,ז.

31)  דברים יב,כ.