חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התשע"ט, 16/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1201 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ה' במנחם-אב ה'תשע"ז (28/07/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1201 - כל המדורים ברצף
רק בהתמסרות מוחלטת אפשר להביא את הגאולה
אוצרות ה"מכתבים" עדיין נובעים ומתגלים
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1201, ערב שבת-קודש פרשת דברים/חזון, ה' במנחם-אב ה'תשע"ז (28.07.2017)

  דבר מלכות

רק בהתמסרות מוחלטת אפשר להביא את הגאולה

האם התנהגות על פי תורה יכולה לעמוד בסתירה להבאת הגאולה? * מדוע לא רצה האריז"ל להעלות את תלמידיו לירושלים "בעיניים עצומות"? * ומה ההסבר לעובדה שהמשיך ללמוד עם אותם תלמידים, למרות שאינם מסוגלים להביא את הגאולה? * כששומעים הוראה מנשיא הדור – יש לציית ללא שאלות וללא חשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו סיפור בספר "שבחי האריז"ל"1 (שחלק גדול מהסיפורים שבו נמצא גם בכתבי האריז"ל), שגם הוא חלק בתורה, ובמילא גם הוראה בעבודתנו:

האריז"ל היה נוהג לצאת עם תלמידיו לקבל שבת בשדה, כפי שהסדר הוא על פי קבלה, שצריכים לצאת לשדה לקבל פני שבת המלכה2. פעם אחת, בצאתם לשדה, אמר האריז"ל לתלמידיו: רצונכם שנלך לירושלים לקבל שבת?

– אף על פי שמצד ריחוקה של צפת מירושלים לא היה שייך שבהליכה רגילה בגשמיות יגיעו לירושלים לקבלת שבת, מכל מקום, לא היה אצלם פלא על האריז"ל שיוכלו להגיע לשם. –

אמנם, כיון שבשביל זה היו צריכים לעזוב את ביתם למשך השבת, אמרו חלק מהתלמידים שצריכים להודיע תחלה לנשותיהם, על דרך לשון הש"ס3: "איזיל ואימליך בדביתהו". מיד נפלה רוחו של האריז"ל, ונתבטלה הליכתם לירושלים. ואמר האריז"ל, שאילו היו הולכים מיד – היו יכולים להביא את המשיח.

ולכאורה: איך יתכן שהאמירה "איזיל ואימליך בדביתהו" תהיה סתירה להבאת הגאולה? הרי כן הוא על פי תורה, שבנוגע למילי דעלמא צריכה להיות ההנהגה באופן ד"אימליך בדביתהו", ובפרט בשייכות לשבת, שכל עניין נרות שבת הוא בשביל השלום שבין איש לאשתו4, ובשבת ישנם כמה עניני חיוב של איש לאשתו; ואם כן, עניין שכולו על פי תורה, ומיוסד על השולחן-ערוך – מדוע יעכב את הגאולה?

והמענה לזה הוא: ה"חשבון" הוא אמנם "חשבון", אבל למלחמה – אינו ראוי!

אי-אפשר להביא את המשיח על ידי הנהגה כזו, שכאשר שומעים הוראה מהאריז"ל, מוציאים את ה"שולחן-ערוך", ופונים ל"מורה הוראה" לברר פשט ב"באר היטב"... אם אין סתירה בדבר! באופן כזה – אי-אפשר להביא את המשיח!

ואין זה רק מצד פנימיות העניינים, אלא כן הוא גם על פי נגלה דתורה:

כאשר שמעו דבר-מה מהאריז"ל, שהיה גאון גדול גם בנגלה (כדאיתא בלקוטי-תורה בטעמי-המצות להרח"ו5) – היה להם לדעת שאפשר לסמוך עליו שלא יכשיל אותם ח"ו לעשות עניין היפך ההלכה.

ומי שמפקפק חס-ושלום בדברי רבו – הרי זו הוראה שחסר בהתקשרות שלו אליו, וכשחסר בעניין ההתקשרות, חסר בדרך ממילא בעניין האחדות, "כולנו כאחד"6, וממילא חסר גם בתיבות שלפני "כולנו כאחד"...

איתא בגמרא7: "בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא" ("שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבינן ליה ללמוד אם יפה הורה").

ולכאורה, אם יש מקום לקושיא ("מותבינן") – היתכן ש"עבדינן מעשה"?

והביאור בזה – כנ"ל – שבעניינים שנמסרו לרבנן, נדרש לכל לראש עניין ההתקשרות, ופירוש הדברים על פי נגלה – שיש לדעת שרבנן הם לומדים גדולים, ואפשר לסמוך עליהם. ומה שיש לו קושיא – הרי זה רק משום שחסרה אצלו היגיעה האמיתית בתורה, וכשתהיה אצלו היגיעה האמיתית, ויזכה לזה – יראה שהדין הוא כדבריהם של רבנן.

ופנימיות העניין – שצריכה להיות התקשרות וקבלת-עול. צריכים לציית לדבריהם של רבנן בלי שום חשבונות כלל.

ב. וזהו ענינו של יוצא צבא – שאין לו שום חשבונות. לא קיימת אצלו שום מציאות כלל; ישנו רק המפקד והוראותיו.

וכפי שמצינו בשבט לוי:

כאשר משה רבינו הכריז "מי לה' אלי" – אזי "ויאספו אליו כל בני לוי"8, וקיימו את הוראותיו: "הרגו איש את אחיו גו'"9, באופן ד"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר גו'"10.

ולכאורה – הייתכן: זה עתה שמעו במתן-תורה עשרת-הדברות שבהם אמר הקב"ה "כבד את אביך ואת אמך"11. וכיון ששבט לוי לא חטאו, אלא היו שלמים בכל התרי"ג מצוות – איך היו יכולים לציית לפקודה כזו?

אלא, מצד התמסרותם למשה רבינו, המקבל הראשון של התורה – לא ערכו שום חשבונות: הם ידעו דבר אחד – שעליהם לעשות כהוראת משה! וכמו כן ידעו, שכל דבריו של משה מתאימים הם לציווי התורה.

ג. [. .] וכן הוא בכל דור ודור, שכאשר שומעים הוראה מנשיא הדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"12 – אין מקום לישוב הדעת, עיון בספרים כו', אלא יש לקיים את ההוראה.

וכפי שעשו תלמידי התמימים – שכאשר הרבי אמר להם שילכו לערי השדה, לא התייעצו עם הוריהם או עם החותן והחותנת, וגם לא עשו "חשבונות" שאם ילמדו יותר זמן בישיבה יתוסף בלימודם כו' – כיון שידעו שהם אנשי צבא ("סאָלדאַטן"), ואיש-צבא – אין לו שום עניין מלבד מילוי פקודת המפקד.

וכיון שהקב"ה אינו נשאר "בעל-חוב"13 – הנה בזכות מסירתם ונתינתם להרבי, הצליחו בשליחותם וגרמו נחת-רוח לרבי, נוסף על ההצלחה בענייניהם הפרטיים, הן בגשמיות והן ברוחניות.

וכל זה אינו אלא באופן של "מדה כנגד מדה"14, אבל ברכתו של הקב"ה הרי היא כמה פעמים ככה.

וגם עניין זה יתגלה בקרוב – "הקיצו ורננו שוכני עפר"15, והוא – הרבי – בראשם, ויוליך את כולנו, ותלמידי התמימים שהתמסרו להוראותיו בראש, לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.

ד. [כ"ק אדמו"ר ציוה שהתמימים שנסעו לערי השדה בשליחות כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע – שכמה מהם נכחו בעת ההתוועדות – יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון. ואחר כך אמר:]

אף על פי כן, הרי גם אותם תלמידים שאמרו "איזיל ואימליך בדביתהו" – נשאר האריז"ל לקבל שבת עימהם, וגם לאחרי זה המשיך ללמוד עימהם, ונשארו תלמידיו.

אף על פי שמצד העדר ההתקשרות לא היו תלמידים אלו מסוגלים להביא את המשיח, מכל מקום, המשיך ללמוד עימהם לפי ערכם, באותם עניינים שהיו כלים אליהם, כדי שעל ידי זה יוכל לאט לאט ("ביסלעכווייז") להעלותם למעלה יותר.

ואדרבה: מצד זה גופא שהאריז"ל ראה את גודל הרחמנות על תלמידים אלו – הוצרך להישאר עימהם, ללמדם ולהדריכם.

ועל דרך זה בנוגע למדובר לעיל . . בעניין "יוצאי צבא", ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות" לכל עניני העולם, ואם אינו עושה כן, ויש איזו מציאות שעדיין תופסת מקום אצלו, הרי הוא בכלל "הירא ורך הלבב", עליו נאמר "ילך וישוב לביתו":

אין הכוונה שעליו ללכת לביתו לישון... אלא עליו ללכת לביתו, ולקיים בביתו על כל פנים את הוראות המפקד,

ו"מצוה גוררת מצוה"16 – שעל ידי זה יתעלה במשך הזמן ויהיה "מקושר" באמת, עד שיזכה להיות מאלו שיוצאים למלחמת בית-דוד ומביאים את הגאולה.

ה. בביאת המשיח ייגאלו כל בני ישראל, גם "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"17. וכיון שביאת המשיח תלויה בהפצת המעיינות18 – לכן שולחים שלוחים בכל המקומות, עד ל"אשור" ו"מצרים", כדי שיפיצו שם את המעיינות, ויכינו גם את היהודים הנמצאים שם לגאולה.

אמנם, מתי אפשר לשלוח את השליח? – דווקא כאשר הוא מקושר באמת, אבל כשמתחיל להתיישב בדעתו כו', הנה גם כאשר מסכים לנסוע, הרי, "ישוב הדעת" כשלעצמו מוכיח שחסר אצלו בעניין ההתקשרות, ולכן אי אפשר לשלוח אותו, כי, כאשר חסר בהתקשרות "במשה עבדו", ועל ידי זה – גם "בה'"19, אזי אי אפשר לדעת אם הוא ישפיע על הסביבה, או שמא חס-ושלום להיפך – שלא זו בלבד שלא יהיה משפיע, אלא אף יהיה מושפע.

כאשר הוא מקושר כדבעי – אזי אין חשש, שהרי הוא קשור למעלה, וכפתגם הידוע20 "בשעת מען איז צוגעבונדן אויבן פאַלט מען ניט אַראָפּ אונטן" (כאשר קשורים למעלה אין נופלים למטה).

והיינו, שאפילו אם מצד עניני עבודתו עלול הוא ליפול למטה, מכל מקום, אין חשש שייפול למטה או ימעד ("אויסגליטשן זיך"), כיון שהוא קשור למעלה. – לא הוא ההולך, אלא המשלח הוא ההולך ("ניט ער גייט, נאָר דער משלח גייט"), וכעין עניין "נשתרבבה אמתה"21 להביא את "מושיען של ישראל"22.

אבל כאשר חסר בעניין ההתקשרות – אזי יש לחשוש, כנ"ל.

ו. ועל פי זה יובן הטעם שהאריז"ל נשאר לקבל את השבת בצפת – דלכאורה, כיון שבהליכה לירושלים היתה תלויה הגאולה, מדוע נשאר בצפת, הרי היה יכול להוליך את תלמידיו לירושלים ב"עינים סגורות"?

אך הביאור בזה – שכאשר האריז"ל ראה שיש תלמידים שמתיישבים בדעתם, והיינו, שישנו חסרון בהתקשרותם – הרי מעתה גם ההליכה לירושלים לא תוכל לפעול מה שהיה עליה לפעול.

כדי להיות מ"חיילי בית דוד" – צריכים להיות שלמים בעניין ההתקשרות. ולא די בהתקשרות בדיבור בלבד – בבחינת "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו"23 ("ברית" מלשון התקשרות) – אלא צריכה להיות התקשרות בפועל. לכל לראש צריך להיות הפועל, ולאחרי זה יכול להיות גם הדיבור, אבל בדיבור בלבד – לא יוצאים ידי חובה.

וכאשר חסר אצלו בעניין ההתקשרות – הרי מלבד זאת שהוא מפסיד את הטוב האמיתי שהיה ביכולתו להגיע אליו, אלא עוד זאת, שהדבר נוגע גם לכלל ישראל – כהוראת הסיפור הנ"ל, שהרי מזמן האריז"ל ועד עתה עברו כארבע-מאות שנה, וכל עניני הגזירות וכו' שעברו על ישראל במשך זמן זה, הם מצד העדר ההתקשרות להאריז"ל, שהרי אילו היתה ההתקשרות – היתה באה הגאולה כבר לפני זמן רב!

ז. איתא בגמרא24: "הנהו בריוני דהוו בשיבבותיה דרבי זירא דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא . . כי נח נפשיה דרבי זירא, אמרי, עד האידנא הוה . . בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה".

כלומר: כאשר ישנו מי שהנהגתו אינה כדבעי – צריכים אמנם ללמד עליו זכות. והעיקר הוא – שכאשר "ר' זירא" מלמד זכות עליו,

אזי גם הוא מלמד זכות על עצמו... וזה כבר דבר בלתי רצוי ("דאָס טויג שוין ניט"), שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה"25.

אבל, לשם מה צריכים "סדר" כזה, שתמיד יהיה צורך ללמד זכות?! – מוטב היה אילו היו מתחילים לציית, ואזי היו חוסכים ל"ר' זירא" עבודה... ומזמן היו מביאים את הגאולה על ידי משיח צדקנו, שיבוא לגאלנו במהרה בימינו.

(מהתוועדות ש"פ שמיני ה'תשח"י. 'תורת מנחם' כרך כב עמ' 291-297, בלתי מוגה)

______________________________

1)    בתחלתו (ע' ג).

2)    ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ב ס"ד. וש"נ.

3)    ברכות כז, סע"ב.

4)    ראה שבת כג, ב. רמב"ם הל' חנוכה בסופן. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רסג.

5)    ואתחנן (סוד העיון). וראה גם בשער המצוות שם.

6)    נוסח ברכת "שים שלום".

7)    עירובין סז, סע"ב (ובפרש"י). וראה גם תו"מ ח"ב ע' 146.

8)    תשא לב, כו.

9)    שם, כז.

10)  ברכה לג, ט. וראה לעיל ע' 168. וש"נ.

11)  יתרו כ, יא.

12)  תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

13)  ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ע' רנה (נעתק ב"היום יום" כח אלול).

14)  סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

15)  ישעי' כו, יט.

16)  אבות פ"ד מ"ב.

17)  ישעי' כז, יג.

18)  ראה אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.

19)  בשלח יד, לא. וראה מכילתא עה"פ.

20)  ספר השיחות תרצ"ו ע' 95 ואילך. "רשימות" חוברת יד ע' 7. ועוד.

21)  פרש"י שמות ב, ה (מסוטה יב, ב).

22)  סוטה שם. ועוד.

23)  תהלים עח, לו.

24)  סנהדרין לז, א.

25)  משלי יו"ד, יב.

 ניצוצי רבי

אוצרות ה"מכתבים" עדיין נובעים ומתגלים

המכתבים שהודפסו בסופי כרכי 'לקוטי שיחות' הותאמו לתכני הפרשיות באותן כרכים * האם בקשת הרבי מהחסידים להוציא 'ביכלעך' שיש ברשותם מכוונת לאגרות קודש שזכו לקבל בדור השביעי? * רשימה שנייה בעקבות מכתבי ה'הוספות'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

המכתבים שנדפסו בהוספות לכרכי ה'לקוטי שיחות' היו כאלה שהיה בתוכנם שייכות וקשר לענייני הפרשיות והמועדים של אותו כרך בו נדפסו. ובנוסף לכך – בחלק מהכרכים נוספו מקבצים בנושאים מיוחדים:

לדוגמא – כרך יא: "..."מדור" המכתבים לפרשת יתרו כולל לקט מכתבים בעניני השקפה בשייכות לתורה ועם ישראל". ובדומה לו – כרך כא: "לפרשת יתרו כולל לקט ענינים בהשקפה בשייכות לתורה ואמונה ועם ישראל, וגם בשייכות ל"חוק" מיהו יהודי והקמת "החזית הדתית" בארץ הקודש".

כרך יו"ד – "מדור" המכתבים לחג הגאולה י"ט כסלו – ראש השנה לחסידות – כולל (חומר רב של) ענייני הסברה בשייכות ללימוד החסידות, לתוכן עניינה של תורה, חסידות וכו' וכו'.

"מדור" ההוספות לפרשת לך [ב'לקוטי שיחות' כרך טו] כולל כמה מכתבים על-דבר איסור החזרת השטחים וכו'.

ובסוף כרך יג נאספו שיחות ומכתבים על-דבר המבצעים הכלליים הידועים אשר אודותיהם החל הרבי לדבר בשבת פרשת במדבר תשל"ד, וכן מכתבי התעוררות אודות חינוך תשב"ר בקיץ תשל"ג בקשר למה שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עז להשבית אויב ומתנקם".

כרך כ: "כמה מכתבים על-דבר לימוד החסידות, תורת החסידות, הפצת המעיינות וכו' (אף שלא נזכר בהם על-דבר י"ט כסלו)".

"לקט מכתבים בעניני חינוך – הוספה לפרשת אמור (מפני ריבוי החומר כו' נדפסו במדור בפני-עצמו)" נדפסו בכרך כב.

בכרך כג נכללו "לקט מכתבים בעניני "הרבצת התורה וחיזוק היהדות" בתור הוספה לי"ב-י"ג תמוז (מפני ריבוי החומר כו' נדפסו בסיום הספר ונחלקו לכמה מדורים).

"מדור זה לפרשת ואתחנן כולל לקט מכתבים בעניני תלמוד תורה; פרשת עקב – בעניני תפלה נוסחה ודיני'; עניני ארץ ישראל, התקשרות לצדיקים; מדור ט"ו-ח"י אלול – מכתבים ושיחות על-דבר ישיבת תומכי תמימים" – ב'לקוטי שיחות' כרך כד.

וכך גם כרך יד שקדם לו: "מדור" המכתבים לפרשת עקב כולל (כמו בלקוטי שיחות כרך ט) לקט מכתבים בעניני תפלה, נוסחה ודיני'; "מדור" לט"ו-ח"י אלול כולל שיחות ומכתבים על-דבר ישיבת תומכי תמימים.

להוציא את האוצרות

בעקבות דברים שאמר הרבי בנר חנוכה תשמ"ו – 'התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' עמ' 130, פרסם כותב השורות את הדברים הבאים ב'כפר חב"ד' בחורף תשמ"ו (במדור קוראים כותבים) גיליון 221 (כ' טבת תשמ"ו) עמ' 26 תחת הכותרת: להוציא ה'אוצרות'.

"ישנם דברים פשוטים וקלים לביצוע אשר השפעתם היתה גדולה ונפלאה אילו היו נעשים. אך העדר שימת הלב גורמת לאי-עשייתם ו"הפצת המעיינות" יוצאת נפסדת.

"כלפי מה הדברים אמורים?

"הפעם רק דוגמא, והיא מעניין שהוא צורך השעה.

"בשיחתו הקדושה בנר חמישי של חנוכה השנה פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א וביקש כי "כל אלו שיש ברשותם כתבים או 'ביכלעך' של דרושי החסידות שלא נדפסו עדיין – מתבקשים לשולחם בהקדם הכי אפשרי להנהלת קה"ת, על מנת לפרסמם בדפוס, ואשרי חלקם וגדול זכותם – שעל ידם יתוסף בלימוד תורת החסידות, באופן של הפצה לרבים, עד למקום ה"חוצה".

"רבים מאנ"ש וה'תמימים' ובפרט הצעירים אשר גדלו ב"דור השביעי", הרגישו כי לא אליהם הדברים מכוונים! שכן, אלו גדלו בדורנו זה אשר הרבי שליט"א הדפיס ומדפיס ריבוי עצום בלי סוף של תורת רבותינו נשיאינו נשמתם-עדן, ומעולם לא נזקקו ל"כתב" או "מאמר" ישן. כך שבאמתחותיהם לא קיימים אלה כלל. ההנחה הכללית היא שהדברים מכוונים לאותם חסידים מבוגרים ו"זקנים" אשר עלו מארצות הגולה ונשתיירו אצלם כתבי"ק של הרביים או "מניחים" – חסידים רושמי המאמרים – מדורות קודמים. וחסל.

"אך בעיון קל לא כן הוא, והדברים שייכים (כמעט) לכל אחד מאיתנו, הא כיצד?

"במשך שלושים ושש שנות נשיאותו יצאו מתחת ידי הרבי שליט"א רבבות איגרות של תשובות ומענות בכל התחומים. נגלה, חסידות, יראת-שמים, הפצת המעיינות ועד ל... עניינים פרטיים כפרנסה, רפואה וכדומה. הכתבים אלה מהווים למעשה תורת חיים שלימה ומקור בלתי נדלה של מחשבת היהדות בכל המישורים, גשמיים כרוחניים כאחד.

"מכתבים אלו נכתבו לאנשים ואישים שונים. אך אין כל ספק שחלק חשוב מהם נמצא בידי אנ"ש. רק חלק קטן מהם נהגו בהם מנהג "טוב עין" ומסרום בהזדמנויות שונות לדפוס. וכך זכינו שבהוספות לכרכי "ליקוטי שיחות" הופיעו לאור עולם מאות מכתבים וקטעי מכתבים ואשר מהווים נר לרגלי רבים מאחינו בני ישראל ונהנים מהם עצה ותושיה. אך, כאמור, רבים הם אלו שהניחו את המכתבים שקיבלו בעצמם (או צולמו והעתיקו מאחרים) באמתחותיהם וארכיוניהם למשמרת עולם.

"יתבונן נא כל אחד שנמצאים אצלו מכתבים – או יודע על כאלה שבאמתחותיהם מצויים ובשכנוע קל יוכל להשיגם או לשכנעם שישלחו הם.. ויערוך "חשבון צדק" בינו לבין עצמו, האם אין הוא בכלל "מונע בר" – מאותם אלפים שיוכלו ליהנות מאור זה, שיקרא שוב את דברי הרבי שליט"א בגודל זכותו ("אשר חלקם וגדול זכותם")

"ויגיע למסקנה שגם אליו הדברים מכוונים!

"סימוכין אשר יוכלו לעורר זריזות והינה גם "נתינת כח" בענין זה – בפרט לאלו ה"אספנים" למיניהם – הנני מוצא בעובדה היסטורית שאירעה בשנת תשמ"א. בשלהי אותה שנה החלו בהכנת הסידרה הנפלאה "אגרות קודש" מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע עורך הסידרה הרב שלום דובער שי' לוין – מספר (ב'מבוא' לכרך ב' ע' 449) על הסיבה שהביאה להדפסת הסידרה, והיא; בקיץ של אותה שנה הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א למסור את אוספו הפרטי – ממכתבי הרבי מהוריי"צ – והורה "לסדרם על מנת להוציאם לאור" – דבר שחייב את תחילת ריכוז וקיבוץ המכתבים שבידי אנ"ש וכו'. וכך זכינו להופעת הסידרה.

"כמדומני שהדברים מדברים בעד עצמם. כ"ק אדמו"ר שליט"א זכאי ליחס שכזה מאתנו, והנהגתו זו צריכה לשמש דוגמא עבורנו. הרבי שליט"א כחסיד (ובה"א הידיעה) של חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, לא היסס להוציא את אוספו הפרטי, לזכות בו אותה ואת כלל ישראל, וגם עלינו ללכת באורחותיו.

"מה שעל כל אחד שבאפשרותו להשיג מכתבים כאלה לעשות בפועל, הוא לשלוח העתק (צילום) מהם ל'ועד להפצת שיחות' 788 איסטערן פארקווי ברוקלין נ.י. ויהיה בזה ממזכי הרבים שבמעשהו זה יזרז ללא כל ספק את הגאולה השלימה".

בקשה מהרבי

מה שנתגלה אחר-כך עפ"י ארכיון ה'ועד להפצת שיחות' הוא כי בשנת תשמ"ג, כאשר התכוננו להוציא-לאור את כרך כ"ב של לקוטי-שיחות', ולא נמצאו בידם די מכתבים עבור ה"הוספות" הם פנו לרבי בבקשה:

".. לפי זכרוננו, שלפני כמה-וכמה שנים (כשיצאו לאור כרכי לקו"ש חלקים י"ב-י"ג שהיו ספרים קטנים [=בכמות העמודים] לפי ערך) היתה הוראה(?) [=מהרבי] שיותן המכתבים שבמזכירות שאפשר להדפיסם. והלא עתה כבר נתהוה מצב שקשה להוציא-לאור כרך של לקו"ש בלי זה".

הרבי הגיב על-כך:

"ילקטו מהמזכ' [=מהמזכירות] אלו (שבמזכירות) המתאימים ויתנו להם" [יש המפענחים במקום "להם" "להו' [להוציא]"]. - והדבר התבצע.

הפעם הבאה בשנת תשמ"ז, כאשר נלקטו מארכיון המזכירות למעלה משלושים מכתבים צולמו והוכנו לקראת מסירתם לדפוס בסוף כרך הלקו"ש – הורה הרבי להחל בהדפסת "אגרות-קודש".

גם כיום, כאשר נדפסו 32 כרכי "אגרות-קודש" הכוללים את האגרת שעד שנת תשל"ז, הנה מכתבים מענות של השנים הבאות תשל"ח-תשנ"ב נמצאים בכרכי ה'לקוטי שיחות'.

יצויין שעם פרסום הסדרה המשיכו בהוספות ל'לקוטי שיחות' ללקט אגרות הקשורים בפרשיות ובמועדים. במיוחד יצויין כרך לו שכ"הוספה" לפרשת משפטים בו נאמר ורפא ירפא – נכללו בו מיקבץ ובו לקט מכתבים בעניני רפואה (עמודים 337-269).

וגם עכשיו בשנת ה'תשע"ז כאשר חברי ועד הנחות בלה"ק שוקדים על הכנת הכרך הבא של אגרות קודש. וכפי שאנו זוכים מהיו"ל על ידם מדי שבת בשבתו, כאשר מדי שבוע ישנם הוספות של אגרות קודש שטרם נדפסו. מן הראוי, כי כל מי שיש בידו מכתב שטרם פורסם, לשלחו אליהם. וזכות הרבים תלוי בו.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

ערב שבת קודש
ה' במנחם-אב

ב'שבת חזון' לובשים בגדי שבת1.

שבת-קודש פרשת דברים
ו' במנחם-אב, 'שבת חזון'2

בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים הרגילים3.

גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה4.

מנחה5. פרקי-אבות –  פרק ג'.

מוצאי שבת קודש: מבדילים על היין6.

יום שני
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב

אחר חצות היום, לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה7.

אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום8. בדיעבד – עד השקיעה9.

לימוד רמב"ם: רק לפני חצות10 (השלמה – רק במוצאי תשעה-באב).

לימוד ענייני בית-הבחירה (ע"פ סדר לימודו של כאו"א): כמו בחת"ת דלעיל11.

במנחה אין אומרים תחנון12.

סעודה המפסקת13:

נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר14) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו.

מותר לאכול עד השקיעה.

נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר, וכן] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר"15. ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון16.

יום שלישי
צום תשעה באב17

ביום שני, לפנות ערב, חולצים את הנעליים ומסירים את הפרוכת18 [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ].

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה19.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר20.

אחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל. יושבים21 על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר22. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן23.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי24.

אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש [שלם, ללא תתקבל25]. עלינו, קדיש יתום26.

אָבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות27.

תלמוד תורה:

אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"28חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה29.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)30.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)31.

בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית32 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב33.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר34.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש35.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות36. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר37.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"38 עד למחרתו39.

בשחרית40 אין מניחים טלית ותפילין41. אין אוחזים את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע42.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיו"ב43.

הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'44.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים45 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש46. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"47. מחזירים הספר לארון. "יהללו".

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים גם בשחרית וגם במנחה48.

אמירת כל הקינות49. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'50.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות51. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות52.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום53.

אמירת תהילים היום: רק לפני מנחה54 ואילך (השלמה – אחרי חצות הלילה, כרגיל55).

אמירת חומש ותניא דחת"ת היום: רק לפני מנחה56 ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום57.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום58 (השלמה – מצאת הכוכבים)59.

עד חצות היום60, אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה61. ואין יושבים על הספסל62.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"63.

מנחה:

תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית64.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה65.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות66). שיר-של-יום. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (וענייני בית הבחירה67) השייכים לשחרית68.

אחר-כך69 סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש70. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' ב'בונה ירושלים', ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'71. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר. שכח 'עננו' – יאמרה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל' ל'רופא', 'נחם' ב'בונה ירושלים', "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפיים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק72). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום8.

לאחר מנחה73 (קודם השקיעה74), מניחים תפילין דרבנו-תם75 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות76.

סיום הצום: בצאת הכוכבים.

יום רביעי
י' במנחם-אב

"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"77. הנטילה – לפני קידוש לבנה78. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה79.

בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין80.

עד חצות היום יש להימנע גם מברכת 'שהחיינו'81.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך82.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב83.

הרבי הציע להתוועד שלוש פעמים אחרי ת"ב: "ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" – שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה..."84.

"... ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות. ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי..."85.

"הנוסעים למקומות שונים... ייקחו עמם קופת צדקה... שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל"86.

__________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה המובא בנדון ב'לוח השבוע' לשבת שעברה.

הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המובא בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

2)    "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132.

3)    כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 6.

4)    סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק ב'לוח השבוע' בשבוע שעבר).

5)    הסיבה לאריכות הקטעים לעולים בקריאת התורה בפרשת 'ואתחנן' במנחת-שבת ובימי שני וחמישי, היא לכאורה מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב'בית פעור'. וע"ע.

6)    בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר], ואם אין תינוק – שותה המבדיל בעצמו, ע"כ. וראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה, ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).

7)    לוח כולל-חב"ד (מנהג ישראל, רמ"א סו"ס תקנ"ג).

8)    כנ"ל.

9)    כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן.

10)  כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה).

11)  ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ. וראה להלן הערות 57, 58.

12)  את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון  32, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.

13)  ע"פ לוח כולל-חב"ד.

14)  המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג. וראה כף-החיים שם ס"ק לט, ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט, המקילין בזה. וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).

15)  בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו, היה טובל פיתו באפר, ואמר: "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הגבלה באיזה זמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה.

16)  בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כהוראת אדה"ז בסידורו (נעתק בשער הכולל פל"ד ס"ב ובפסקי הסידור שבסוף השו"ע הוצאת קה"ת ח"א במהדורה הישנה עמ' 349, ומשום-מה נשמט מהמהדורה החדשה עמ' תרכו) לומר זאת בכל יום שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה – יש בזה משום עידוד, כבכמה עניינים).

17)  בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי-תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: (א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה – רק (ב)  לבריאים (שבגלל המגפה דאז ר"ל חייבים היו גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=והרי בצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מתענה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד, ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים ['שיר המעלות' – כדלעיל בהערה הקודמת] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

18)  לוח כולל-חב"ד.

19)  עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.

20)  שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, מדליקים היום וגם מחר כרגיל.

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ותמיד רצוי לגעת במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

21)  היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.

22)  לוח כולל-חב"ד.

23)  רמ"א סי' תקנ"ט ס"א.

24)  וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'...ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'...".

25)  קדיש של הש"ץ: יהא שלמא – כיוון שהוא לאחר אמירת פסוקים. ללא תתקבל – כי כבר אמר תתקבל מיד אחרי שמו"ע. וראה ערוך השלחן שם ס"ג. וע"ד האמור במג"א ר"ס תרצ"ג.

26)  לוח כולל-חב"ד.

27)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

28)  שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

29)  "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

30)  ספר-המנהגים.

31)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733). וראה להלן הערה 58.

32)  אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

33)  אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, הייתה הנהגה חד-פעמית).

34)  בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימות היומן' עמ' קנה), שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 29, ולהלן הערה 40.

35)  ספר המנהגים.

36)  שם עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "בתשעה באב, מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות... ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש.

37)  לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

38)  סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל – ספר-המנהגים שם.

39)  הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.

40)  ולכאורה, כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 34), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

41)  ע"פ ס' המנהגים, מטור ושולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. בטור כתב "ויש שאינן רוצין לשנות המנהג, וגם אינן רוצין להיות בלא ציצית, ומתעטפין בטלית-קטן תחת בגדיהם". ובב"י בשם האגור (סי' תתמו) "היחידים לובשין ט"ק תחת בגדיהם בלי ברכה". ובשו"ע ס"א כתב זאת כמנהג כללי: "לובשים ט"ק תחת הבגדים בלא ברכה". הביטוי "תחת בגדיהם", הוא בניגוד לדברי הטור סי' ח והשו"ע שם סי"א "עיקר מצות ט"ק ללובשו על בגדיו" – ז"א שמדין השו"ע (והרמ"א – שלא הגיה ע"ז מאומה) אין להוציא הציציות לחוץ עד חצות [כמ"ש בלוח דבר בעתו, וכן נהגו בישיבת תו"ת בצרפת], ודלא כמנהג העולם ואנ"ש. בנטעי גבריאל ס"פ נז סיים, שמנהג העולם ללכת בט"ק כרגיל, ועם זאת הביא  בפנ"ח סכ"ב את מנהג העולם שלא לאחוז את הציציות בק"ש כדלהלן, וכתב שם שמקורו מהאמור לעיל, וה"ז תרתי דסתרי.

הברכי יוסף שם הביא שראה להמקובל מוהר"ר שלום שרעבי שהניח טו"ת כרגיל בשחרית. אך מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב המובאת בפנים מוכח שאפילו למנהג רבותינו אין זה "כרגיל", שהרי רק לבש את הטלית ומייד פשטו ואח"כ הניח תפילין (בלבד) והתפלל.

למעשה יש ללבוש את הט"ק שישנו בו בלילה, או עכ"פ ללבשו כשהידים אינן נקיות, כדי שלא להתחייב בברכה (ראה לקט יושר עמ' קי ענין ג, משנ"ב ס"ק ב, ולוח דבר בעתו).

42)  מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

43)  משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות היומן' (הנ"ל הערה 34).

44)  לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.

45)  מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

46)  וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח, שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנ"ט, שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם). הנושא נדון ב'התקשרות', גיליונות: תתל"ו, תתמ"ז, תתנ"ו.

47)  מ"א סי' תקנ"ט ס"ד.

48)  ספר המנהגים.

49)  לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

50)  לוח כולל-חב"ד. אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.

51)  בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', כן אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

52)  לוח כולל-חב"ד.

53)  שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

54)  ראה בס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 312 שהרבי הסביר שבתהילים יש "נעימות וזמירות" שזהו עניין של שמחה, שלכן לא אמר תהילים (ברבים) בימי ה'שבעה' בשנת תשמ"ח, עיי"ש הציון לעניין ת"ב בשחרית.

נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

55)  מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית".

56)  ספר-המנהגים – מנהגי ת"ב. לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 34, אבל מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית. ואגב, התניא שהרבי היה אומר לפני התפילה, לא היה מהשיעור היומי.

57)  כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא, כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.

58)  והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – מי שהגיע לשם לפי סדר לימודו, יוכל גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 31) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד'). ועצ"ע.

59)  סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב אחה"צ (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם לאחר חצות – ראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). וגם אם נאמר ששיעור הרמב"ם נתקן מראש לאומרו בלילה (רק במוצאי ת"ב – כי בכל יום עיקרו ביום דווקא, סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39) ולא כהשלמה, עדיין צ"ע מדוע בענייני בית-הבחירה לא נאמר דבר זה. ואולי מפני שעניינם הוא "בניין ביתי" וזה שייך בעיקר לפני תום יום ת"ב. וע"ע.

60)  ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 23: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

61)  וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

62)  לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

63)  ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

64)  ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

65)  כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

66)  ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה. אך אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד).

67)  ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללומדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

68)  ספר המנהגים. ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

69)  ספר המנהגים. סדר התפילה – לוח כולל-חב"ד.

70)  כשהתפלל הרבי כש"ץ, התחיל את החצי קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארון-הקודש.

71)  מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

72)  הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

73)  הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 43) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

74)  ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה (בכל יום). וראה דיון בזה ב'התקשרות' גיליונות: תשפ"ג, תשפ"ז, ת"ת, תת"ז.

75)  לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

76)  ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.

77)  "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.

78)  כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.

79)  לוח כולל-חב"ד.

80)  על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וס"פ פ"ז).

81)  בלוח כולל-חב"ד משמע שאסור עד חצות, וכן מנהג העולם. מאידך הרה"ק מבארדיטשוב נ"ע פירש דברי המג"א שגם בשר ויין שרי (משחרית), ארחות-חיים תקנ"ח סק"א בשמו. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז. בירור הלכה סו"ס תקנ"ח. שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז-נדברו ח"ח סי' מ. אבן-ישראל ח"ז סי' כז. יחוה-דעת ח"ה סי' מא. פסקי-תשובות שם ס"ק ד.

82)  לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

83)  "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב), ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

84)  לקוטי שיחות חלק לט עמ' 229.

85)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

86)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)