האומנם צריך להוכיח את יכולתו של הקב"ה לטהר את ישראל מכוחו של מקווה לטהר טמאים?! * ובכלל, מדוע צריך הקב"ה בכבודו ובעצמו להתעסק עם טהרת טמאים ואינו מטיל זאת על מלאך, שרף, נביא, רב או אפילו השמש?...* משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. במשנה האחרונה של פרק יום הכיפורים, שהוא הפרק האחרון שבו מסתיימת מסכת יומא - מובא הפסוק¹ "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".

ולכאורה אינו מובן כלל²:

מהו הצורך להביא ראיה שהקב"ה יכול לטהר את בני-ישראל מזה ש"מקוה מטהר את הטמאים" - וכי אפשר להשוות את כוחו של הקב"ה ל"מקוה", כך, שלולי זאת לא היינו יודעים שהקב"ה מטהר את ישראל, ורק כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", הנה מזה מובן ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל"?! - לכאורה איפכא מסתברא!

ב. והביאור בזה:

ישנם יהודים ששואלים קושיא: מדוע צריך הקב"ה בעצמו להתעסק בטהרת הטמאים?!

הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מצווה ליהודי ללכת בדרך מסויימת ולהתנהג באופן מסויים, אך, מאיזו סיבה שתהי', חטא ופגם ועבר את הדרך בשוגג, ולא קיים את רצונו של הקב"ה, ומה גם שישנו גם מי שעשה זאת במזיד, רחמנא ליצלן, שידע שאסור לעשות זאת, ולא התחשב עם רצונו של הקב"ה.

ואף-על-פי-כן, בהיות הקב"ה מלך מלך המלכים, הנה לא זו בלבד שמקבל את התשובה, וכדברי הרמב"ם³ ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם", ועד "שמעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם", אלא עוד זאת, שהקב"ה בעצמו מתעסק לעזור לו לשוב בתשובה.

והגע עצמך:

מדובר אודות מי שמתנהג היפך רצונו של הקב"ה; הוא יודע שאסור לעשות דבר מסויים, ולמרות זאת עושה היפך רצונו של הקב"ה. ואף-על-פי-כן, יורד הקב"ה מגדולתו, שזוהי גדלות שבאין ערוך, ומשפיל את עצמו להיות "את דכא ושפל רוח"⁴ - לא "דכא ושפל רוח" בגשמיות, שהרי אצל הקב"ה הנה אבנים פשוטות וסנפרינון חשיבותם שווה (כנ"ל⁵), אלא "דכא ושפל רוח" ברוחניות, היינו, שבחייו הרוחניים נפל למטה כל-כך שאין למטה הימנו.

ולכאורה: לשם מה שצריך הקב"ה בעצמו להתעסק ("פארקען זיך") עם רחיצת "צואת בנות ציון"⁶, ולטהר בעצמו את הטמאים?! - בשביל זה יכול הקב"ה להסתפק ב"מלאך", "שרף" או "שליח", "נביא", "רב", או אפילו ה"שמש"!...

יש לקרוא ל"שמש" של בית-הכנסת, ולומר לו: הנה ישנו מי שמתנהג שלא כדבעי, וכיוון שיש לך תפקיד שהנך מקבל תשלום עבורו, עליך לרדת אליו בהיותו במצבו הירוד, ולדבר עמו דיבורים כאלו שגם הוא יוכל להבין אותם, מבלי הבט על גסותו, עד שתפעל עליו שיזדכך מעט ("ער זאל ווערן א ביסעלע איידעלער"); ולאחרי שה"שמש" יזכך אותו מעט - אזי יילך סגנו של הרב לדבר עמו, ואחר-כך ילך הרב בעצמו, ואחר-כך יילך המלמד של הרב, ואחר-כך יילכו "מלאכים", ורק אחר כך ידבר עמו הקב"ה!

שוללת זאת המשנה ואומרת: "הקב"ה מטהר את ישראל", ואינו מוסר זאת למישהו אחר.

כאשר מדובר אודות יהודי, שהוא בן אברהם, יצחק ויעקב - אזי "רחץ ה' את צואת בנות ציון": בה בשעה שהצואה נמצאת עדיין על גופם, והם במעמד ומצב שאינם מתביישים בכך - לא סומך הקב"ה על אף אחד, אלא הוא בעצמו הולך ורוחץ את צואת בנות ציון. ובלשון הכתוב⁷: "השוכן איתם בתוך טומאותם", והוא בעצמו רוצה לרחוץ אותם.

אך ישנו מי שטוען שאינו מאמין בכך:

הוא יודע בעצמו גודל שפלותו, ובשבילו מספיק שידבר עמו יהודי שהוא קצת יותר נעלה ממנו, או הרבה יותר נעלה ממנו, ועד שיבוא אליו "מלאך"; אבל הייתכן שהקב"ה בעצמו ישפיל את עצמו לירד אליו?!

ובלשון רבינו הזקן בתניא⁸: "מלך גדול ורב" שיורד "לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה", הוא מתגולל באשפה ועוד נהנה ממנה...

ובכן: כאשר ישנו מי שאינו מאמין בכך, וחושב שמסתמא ישלח הקב"ה שלוחים, אבל לא באופן שהוא בעצמו יטפל בכך - הנה על זה מביאים ראיה: "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל", כיוון שהקב"ה קבע מצווה של טהרה במקוה, מוכרח גם הוא בעצמו לקיים מצוה זו⁹.

ג. והביאור בזה:

החידוש שיש בעניין המקוה - שגם כאשר יטבלו בו טמאים רבים, ישאר המקוה טהור וכשר.

ומובן החידוש שבדבר, כי, מלבד מקוה, הרי זה להיפך - שכמות קטנה של טומאה מטמאת גם כמות גדולה ביותר של דבר טהור.

באיסור והיתר - יש דין של ביטול ברוב, היינו, שכאשר יש כנגד האיסור שישים, מאה, או מאתיים¹⁰ של היתר, אזי המיעוט בטל בהרוב.

אבל בטומאה וטהרה - גם כאשר יש שיעור קטן של טומאה, כביצה¹¹, וכנגדו יש דבר טהור ששיעורו מאות אלפים פעמים ככה, הנה כאשר הטומאה נוגעת בדבר הטהור או נופלת בתוכו, הרי לא זו בלבד שהטמא נשאר בטומאתו ואינו נעשה טהור, אלא אדרבה, שגם הדבר הטהור (מבלי הבט על גדלו בכמות) נעשה טמא לגמרי.

והעצה היחידה להטהר מטומאה היא - טבילה במקוה:

מקוה - אינו צריך להיות "א געוואלדיקע זאך"; מספיק שיהיו המים בשיעור של ארבעים סאה, "אמה על אמה ברום ג' אמות"¹², שזהו שיעור גוף האדם [אדם רגיל, ולא עוג מלך הבשן], ללא הראש¹³,

- שכן, אילו היה אדם עם ראש (שכל), אזי לא היה נטמא, כמארז"ל¹⁴ "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", והיינו, שהיה במעמד ומצב בלא ראש, כמו בהמה, שעליה אי-אפשר לשאול קושיות... ולכן, מספיק שגם המים המטהרים יהיו כשיעור הגוף בלבד, ללא הראש -

אלא, שצריך לפעול בעצמו שיהיה "כל גופו עולה בהן"¹⁰, היינו, שאף-על-פי שאינו מבין במאת האחוזים מדוע צריך לעשות כך, ואין לו "געשמאק" בזה, מכל-מקום, כל גופו עולה בהם ומתבטל בהם,

ואז, ה"מקוה מטהר את הטמאים", וכאמור, כמה טמאים שיטבלו בו, יהיו כולם טהורים, והמקוה ישאר טהור.

כלומר: מקוה - אינו שייך לטומאה; אין מציאות שמקוה טהור יהיה טמא, אפילו לא על-ידי מת, "אבי אבות הטומאה"¹⁵, ועל-דרך זה מצורע או זב שאינם נטהרים, על-ידי מקוה¹⁶, והיינו, שגם טומאות שאינם נטהרים על-ידי מקוה, אינם מטמאים את המקוה.

וכל זה למה - כיון שרצה הקב"ה שתהיה מציאות בעולם שאינה יכולה לקבל טומאה.

ועניינו ברוחניות - כמארז"ל¹⁷ "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר¹⁸ הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כו'", שלכן, הציווי דלימוד התורה חל על כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בקיום המצוות, וכפי שמביא רבינו הזקן בשולחן-ערוך¹⁹, שאפילו מי שעליו נאמר²⁰ "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", הנה ההגבלה שבזה היא רק בנוגע להרב, ש"אין צריך להכניס את עצמו לבית הספק... אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו'", היינו, שצריך ללמוד עוד ועוד, ובריבוי, "ספי ליה כתורא"²¹, ו"אין דברי תורה מקבלין טומאה".

ודוגמתו גם בעניין הטבילה במקוה:

מעיקר הדין - הרי "עיקר טבילותא בנורא"²², אלא, כיוון שהגוף אינו יכול לסבול טבילה באש, קבע הקב"ה עוד מציאות בעולם הזה הגשמי שאינה מקבלת טומאה - שכאשר ישנו מקוה מים באופן ושיעור הכשר, אזי "מקוה מטהר את הטמאים", דכיוון שמקוה אינו יכול לקבל טומאה, לכן ביכולתו לטהר את הטמאים (אבל אילו היה המקוה בערך ובשייכות לקבלת טומאה, אזי היו בו כמה גדרים והגבלות, ועד שמצינו שאם הווייתו על-ידי טומאה, אזי המקוה אינו כשר²³).

ד. ועל-פי זה יובן מאמר המשנה "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל":

כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", היינו, שהקב"ה קבע שעניין הטהרה יכול להיות רק על-ידי דבר שאין לו שייכות כלל לטומאה, הרי מובן, שרק הקב"ה בעצמו יכול להיות "מטהר את ישראל", כי, כל עניין שישנו בעולם אינו בתכלית השלימות, וכיוון שחסר בו שלימות, אזי יכול לבוא למעמד ומצב שהוא מעין המעמד ומצב שבו נמצא זה שזקוק לעניין הטהרה, ואם-כן, כיצד יוכל לתקנו בה בשעה שהוא בעצמו במצב של חיסרון?!

ועל-כרחך צריך לומר, ש"מה מקוה מטהר את הטמאים", בגלל היותו שלא בערך לעניין של טומאה וטהרה - לכן הנה "אף הקב"ה מטהר את ישראל".

(קטעים מהתוועדות יום ד' פרשת עקב כ' במנחם-אב ה'תשכ"ד -  י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק - בלתי מוגה)

----------

1) ירמיה יז,יג.

2) ראה גם לקו"ש חי"ז עמ' 177 ואילך.

3) הל' תשובה פ"ז ה"ד.

4) ישעיה נז,טו.

5) בההדרן - לקו"ש שם עמ' 108.

6) ישעיה ד,ד.

7) אחרי טז,טז.

8) פמ"ו.

9) ראה ירושלמי ר"ה פ"א ה,ג. שמו"ר פ"ל, ט.

10) ראה אנציק' תלמודית ערך ביטול אסורים (כרך ג עמ' נט ואילך). וש"נ.

11) רמב"ם הל' טומאת אוכלין רפ"ד. ובכ"מ.

12) עירובין ד,ב. וש"נ. רמב"ם הל' מקואות רפ"ד.

13) ראה תוד"ה גופו - עירובין מח,א. תוד"ה והכוכין - ב"ב ק, רע"ב. ועוד.

14) סוטה ג,א.

15) פרש"י פסחים יד, רע"ב. ועוד.

16) רמב"ם שם פ"ט ה"ח ובכס"מ.

17) ברכות כב,א.

18) ירמיהו כג,כט.

19) הל' ת"ת פ"ג ה"ג ובקו"א שם.

20) תהילים נ,טז.

21) כתובות נ,א. וש"נ.

22) סנהדרין לט, סע"א.

23) ראה זבחים כה,ב. טושו"ע יו"ד סר"א סל"ה וסמ"ח, ובנו"כ שם.