חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:13 זריחה: 6:12 כ"ג באב התשע"ט, 24/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 531 - כל המדורים ברצף


גיליון 531, ערב יום-הכיפורים, ט' בתשרי ה'תשס"ה (24.9.2004)

דבר מלכות

"הקב"ה מטהר את ישראל" ואינו מוסר זאת לאחרים!

האומנם צריך להוכיח את יכולתו של הקב"ה לטהר את ישראל מכוחו של מקווה לטהר טמאים?! * ובכלל, מדוע צריך הקב"ה בכבודו ובעצמו להתעסק עם טהרת טמאים ואינו מטיל זאת על מלאך, שרף, נביא, רב או אפילו השמש?...* משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. במשנה האחרונה של פרק יום הכיפורים, שהוא הפרק האחרון שבו מסתיימת מסכת יומא - מובא הפסוק1 "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".

ולכאורה אינו מובן כלל2:

מהו הצורך להביא ראיה שהקב"ה יכול לטהר את בני-ישראל מזה ש"מקוה מטהר את הטמאים" - וכי אפשר להשוות את כוחו של הקב"ה ל"מקוה", כך, שלולי זאת לא היינו יודעים שהקב"ה מטהר את ישראל, ורק כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", הנה מזה מובן ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל"?! - לכאורה איפכא מסתברא!

ב. והביאור בזה:

ישנם יהודים ששואלים קושיא: מדוע צריך הקב"ה בעצמו להתעסק בטהרת הטמאים?!

הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מצווה ליהודי ללכת בדרך מסויימת ולהתנהג באופן מסויים, אך, מאיזו סיבה שתהי', חטא ופגם ועבר את הדרך בשוגג, ולא קיים את רצונו של הקב"ה, ומה גם שישנו גם מי שעשה זאת במזיד, רחמנא ליצלן, שידע שאסור לעשות זאת, ולא התחשב עם רצונו של הקב"ה.

ואף-על-פי-כן, בהיות הקב"ה מלך מלך המלכים, הנה לא זו בלבד שמקבל את התשובה, וכדברי הרמב"ם3 ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם", ועד "שמעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם", אלא עוד זאת, שהקב"ה בעצמו מתעסק לעזור לו לשוב בתשובה.

והגע עצמך:

מדובר אודות מי שמתנהג היפך רצונו של הקב"ה; הוא יודע שאסור לעשות דבר מסויים, ולמרות זאת עושה היפך רצונו של הקב"ה. ואף-על-פי-כן, יורד הקב"ה מגדולתו, שזוהי גדלות שבאין ערוך, ומשפיל את עצמו להיות "את דכא ושפל רוח"4 - לא "דכא ושפל רוח" בגשמיות, שהרי אצל הקב"ה הנה אבנים פשוטות וסנפרינון חשיבותם שווה (כנ"ל5), אלא "דכא ושפל רוח" ברוחניות, היינו, שבחייו הרוחניים נפל למטה כל-כך שאין למטה הימנו.

ולכאורה: לשם מה שצריך הקב"ה בעצמו להתעסק ("פארקען זיך") עם רחיצת "צואת בנות ציון"6, ולטהר בעצמו את הטמאים?! - בשביל זה יכול הקב"ה להסתפק ב"מלאך", "שרף" או "שליח", "נביא", "רב", או אפילו ה"שמש"!...

יש לקרוא ל"שמש" של בית-הכנסת, ולומר לו: הנה ישנו מי שמתנהג שלא כדבעי, וכיוון שיש לך תפקיד שהנך מקבל תשלום עבורו, עליך לרדת אליו בהיותו במצבו הירוד, ולדבר עמו דיבורים כאלו שגם הוא יוכל להבין אותם, מבלי הבט על גסותו, עד שתפעל עליו שיזדכך מעט ("ער זאל ווערן א ביסעלע איידעלער"); ולאחרי שה"שמש" יזכך אותו מעט - אזי יילך סגנו של הרב לדבר עמו, ואחר-כך ילך הרב בעצמו, ואחר-כך יילך המלמד של הרב, ואחר-כך יילכו "מלאכים", ורק אחר כך ידבר עמו הקב"ה!

שוללת זאת המשנה ואומרת: "הקב"ה מטהר את ישראל", ואינו מוסר זאת למישהו אחר.

כאשר מדובר אודות יהודי, שהוא בן אברהם, יצחק ויעקב - אזי "רחץ ה' את צואת בנות ציון": בה בשעה שהצואה נמצאת עדיין על גופם, והם במעמד ומצב שאינם מתביישים בכך - לא סומך הקב"ה על אף אחד, אלא הוא בעצמו הולך ורוחץ את צואת בנות ציון. ובלשון הכתוב7: "השוכן איתם בתוך טומאותם", והוא בעצמו רוצה לרחוץ אותם.

אך ישנו מי שטוען שאינו מאמין בכך:

הוא יודע בעצמו גודל שפלותו, ובשבילו מספיק שידבר עמו יהודי שהוא קצת יותר נעלה ממנו, או הרבה יותר נעלה ממנו, ועד שיבוא אליו "מלאך"; אבל הייתכן שהקב"ה בעצמו ישפיל את עצמו לירד אליו?!

ובלשון רבינו הזקן בתניא8: "מלך גדול ורב" שיורד "לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה", הוא מתגולל באשפה ועוד נהנה ממנה...

ובכן: כאשר ישנו מי שאינו מאמין בכך, וחושב שמסתמא ישלח הקב"ה שלוחים, אבל לא באופן שהוא בעצמו יטפל בכך - הנה על זה מביאים ראיה: "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל", כיוון שהקב"ה קבע מצווה של טהרה במקוה, מוכרח גם הוא בעצמו לקיים מצוה זו9.

ג. והביאור בזה:

החידוש שיש בעניין המקוה - שגם כאשר יטבלו בו טמאים רבים, ישאר המקוה טהור וכשר.

ומובן החידוש שבדבר, כי, מלבד מקוה, הרי זה להיפך - שכמות קטנה של טומאה מטמאת גם כמות גדולה ביותר של דבר טהור.

באיסור והיתר - יש דין של ביטול ברוב, היינו, שכאשר יש כנגד האיסור שישים, מאה, או מאתיים10 של היתר, אזי המיעוט בטל בהרוב.

אבל בטומאה וטהרה - גם כאשר יש שיעור קטן של טומאה, כביצה11, וכנגדו יש דבר טהור ששיעורו מאות אלפים פעמים ככה, הנה כאשר הטומאה נוגעת בדבר הטהור או נופלת בתוכו, הרי לא זו בלבד שהטמא נשאר בטומאתו ואינו נעשה טהור, אלא אדרבה, שגם הדבר הטהור (מבלי הבט על גדלו בכמות) נעשה טמא לגמרי.

והעצה היחידה להטהר מטומאה היא - טבילה במקוה:

מקוה - אינו צריך להיות "א געוואלדיקע זאך"; מספיק שיהיו המים בשיעור של ארבעים סאה, "אמה על אמה ברום ג' אמות"12, שזהו שיעור גוף האדם [אדם רגיל, ולא עוג מלך הבשן], ללא הראש13,

- שכן, אילו היה אדם עם ראש (שכל), אזי לא היה נטמא, כמארז"ל14 "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", והיינו, שהיה במעמד ומצב בלא ראש, כמו בהמה, שעליה אי-אפשר לשאול קושיות... ולכן, מספיק שגם המים המטהרים יהיו כשיעור הגוף בלבד, ללא הראש -

אלא, שצריך לפעול בעצמו שיהיה "כל גופו עולה בהן"10, היינו, שאף-על-פי שאינו מבין במאת האחוזים מדוע צריך לעשות כך, ואין לו "געשמאק" בזה, מכל-מקום, כל גופו עולה בהם ומתבטל בהם,

ואז, ה"מקוה מטהר את הטמאים", וכאמור, כמה טמאים שיטבלו בו, יהיו כולם טהורים, והמקוה ישאר טהור.

כלומר: מקוה - אינו שייך לטומאה; אין מציאות שמקוה טהור יהיה טמא, אפילו לא על-ידי מת, "אבי אבות הטומאה"15, ועל-דרך זה מצורע או זב שאינם נטהרים, על-ידי מקוה16, והיינו, שגם טומאות שאינם נטהרים על-ידי מקוה, אינם מטמאים את המקוה.

וכל זה למה - כיון שרצה הקב"ה שתהיה מציאות בעולם שאינה יכולה לקבל טומאה.

ועניינו ברוחניות - כמארז"ל17 "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר18 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כו'", שלכן, הציווי דלימוד התורה חל על כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בקיום המצוות, וכפי שמביא רבינו הזקן בשולחן-ערוך19, שאפילו מי שעליו נאמר20 "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", הנה ההגבלה שבזה היא רק בנוגע להרב, ש"אין צריך להכניס את עצמו לבית הספק... אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו'", היינו, שצריך ללמוד עוד ועוד, ובריבוי, "ספי ליה כתורא"21, ו"אין דברי תורה מקבלין טומאה".

ודוגמתו גם בעניין הטבילה במקוה:

מעיקר הדין - הרי "עיקר טבילותא בנורא"22, אלא, כיוון שהגוף אינו יכול לסבול טבילה באש, קבע הקב"ה עוד מציאות בעולם הזה הגשמי שאינה מקבלת טומאה - שכאשר ישנו מקוה מים באופן ושיעור הכשר, אזי "מקוה מטהר את הטמאים", דכיוון שמקוה אינו יכול לקבל טומאה, לכן ביכולתו לטהר את הטמאים (אבל אילו היה המקוה בערך ובשייכות לקבלת טומאה, אזי היו בו כמה גדרים והגבלות, ועד שמצינו שאם הווייתו על-ידי טומאה, אזי המקוה אינו כשר23).

ד. ועל-פי זה יובן מאמר המשנה "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל":

כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", היינו, שהקב"ה קבע שעניין הטהרה יכול להיות רק על-ידי דבר שאין לו שייכות כלל לטומאה, הרי מובן, שרק הקב"ה בעצמו יכול להיות "מטהר את ישראל", כי, כל עניין שישנו בעולם אינו בתכלית השלימות, וכיוון שחסר בו שלימות, אזי יכול לבוא למעמד ומצב שהוא מעין המעמד ומצב שבו נמצא זה שזקוק לעניין הטהרה, ואם-כן, כיצד יוכל לתקנו בה בשעה שהוא בעצמו במצב של חיסרון?!

ועל-כרחך צריך לומר, ש"מה מקוה מטהר את הטמאים", בגלל היותו שלא בערך לעניין של טומאה וטהרה - לכן הנה "אף הקב"ה מטהר את ישראל".

(קטעים מהתוועדות יום ד' פרשת עקב כ' במנחם-אב ה'תשכ"ד -  י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק - בלתי מוגה)

----------

1) ירמיה יז,יג.

2) ראה גם לקו"ש חי"ז עמ' 177 ואילך.

3) הל' תשובה פ"ז ה"ד.

4) ישעיה נז,טו.

5) בההדרן - לקו"ש שם עמ' 108.

6) ישעיה ד,ד.

7) אחרי טז,טז.

8) פמ"ו.

9) ראה ירושלמי ר"ה פ"א ה,ג. שמו"ר פ"ל, ט.

10) ראה אנציק' תלמודית ערך ביטול אסורים (כרך ג עמ' נט ואילך). וש"נ.

11) רמב"ם הל' טומאת אוכלין רפ"ד. ובכ"מ.

12) עירובין ד,ב. וש"נ. רמב"ם הל' מקואות רפ"ד.

13) ראה תוד"ה גופו - עירובין מח,א. תוד"ה והכוכין - ב"ב ק, רע"ב. ועוד.

14) סוטה ג,א.

15) פרש"י פסחים יד, רע"ב. ועוד.

16) רמב"ם שם פ"ט ה"ח ובכס"מ.

17) ברכות כב,א.

18) ירמיהו כג,כט.

19) הל' ת"ת פ"ג ה"ג ובקו"א שם.

20) תהילים נ,טז.

21) כתובות נ,א. וש"נ.

22) סנהדרין לט, סע"א.

23) ראה זבחים כה,ב. טושו"ע יו"ד סר"א סל"ה וסמ"ח, ובנו"כ שם. 

ניצוצי רבי

החסיד שהאיר

קווים לדמותו של החסיד המיוחד הרה"ח ר' מאיר פריימן ע"ה, שעשה את דרכו מישיבת-ערב של צעירי-חב"ד בירושלים, עד להנהלת ה'רשת' ותפקידים חשובים נוספים בשדה חב"ד * לרגל היארצייט שלו בי"א בתשרי - "בשם ה'"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כשהקים הרבי - בשנת תשי"א - את צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק ת"ו, כתב (אגרות-קודש, כרך ד, עמ' טז):

בנוגע לפעולות בחוגי בני הישיבות, הנה אחד הדרכים  בזה שצריך היה לנקוט הוא החיפוש בהחוגים האלו אחרי הבחורים והאברכים מגזע אנ"ש... אשר אבותיהם ואבות אבותיהם הורישו להם כוחות של דורות חסידים, ואם אין משתמשים בכוחות האלו, מתאים לרצון האבות ואבות אבותיהם, הרי זה היפך עניין כיבוד אב וזלזול ברצונם, ואיבוד כוחות הניתנים מלמעלה מבלי להשתמש בהם וכו'...

בדורנו זה, "הדור השביעי", שבו אפוא 'הביתה' רבים מגזע אנ"ש בדורות קודמים, שנתרחקו מדרכי החסידות בכלל ומדרך חב"ד בפרט. רשימתנו זו מקודשת לזכרו של חסיד ותלמיד-חכם מופלג, עסקן ומקושר בלב-ונפש לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, הרה"ח ר' מאיר פריימן (כ"א בטבת תש"ה - י"א בתשרי תשנ"ו). במרכזה - סיפור התקרבותו אל הרבי וההתייחסויות שזכה להן במשך השנים.

ההתחלה ב"ישיבת ערב"

מאיר פריימן, תלמיד בת"ת 'עץ חיים' בירושלים, החל ללמוד בישיבת-ערב של צעירי-חב"ד, ועד מהרה נתגלה כעילוי בלתי-רגיל. אז גם חודש הקשר של משפחתו עם חב"ד, כשאביו, הרב אהרון פריימן, החל לכתוב לרבי (הרבי מציין זאת "מזכיר במכתבו שהוא בן כולל חב"ד מדורות").

במהדורה מודפסת:  צילום איגרת הרבי להרב אהרון פריימן

במהדורה המודפסת: צילום מכתב שבו מבשרים מנהלי ישיבת-הערב של צעירי-חב"ד להוריו של מאיר פריימן כי נבחן על-פה  שלוש-מאות דפי גמרא עם 'מפרשים' וזכה בפרס הראשון - ש"ס פרדס, עשרים כרכים

לקראת בר-המצווה שלו כותב הרבי איגרת לאביו (מיום כ"ט בכסלו תשי"ח) ולנער עצמו (כ"א בטבת). בקיץ תשח"י מקבל מאיר הנער שתי איגרות מהרבי; הרי הן:

הצילומים במהדורה המודפסת

"ילד טוב ובעל-כישרון"

להלן שני קטעים מרישום 'יחידות' של הרה"ח הרב נפתלי הכהן רוט, שהיה מראשי ישיבת-ערב של צעירי-חב"ד בירושלים, שבהם הוזכר שמו של הרב מאיר פריימן:

הרבי: מה בדבר שבת, האם אנ"ש מטלטלים בשבת בירושלים?

תשובה: בדרך כלל אנ"ש נמנעים מלטלטל בשבת (פני הרבי הראו שביעות-רצון).

הרבי: ותלמידי ישיבות-הערב מטלטלים בשבת?

תשובה: יש יחידים שאינן מטלטלים בשבת (וכמדומני שהזכרתי השם פריימן), ובדרך כלל כן מטלטלים בשבת (וכנראה לא מצאו הדברים חן בעיני הרבי [=שמטלטלים]) ואמרתי כי יש עירוב פרטי בשכונה.

הרבי: אודות [הלימוד ב]ליל שישי - הרי פריימן הזוכה בפרס בבחינות, והוא ילד טוב ובעל-כישרון (ויש לו ראש טוב (?)) מתמיד ולומד בכל יום בהתמדה עד מאוחר, וכפי שאתה כותב - לומד הוא בכל ליל שישי עד השעה שתיים - הרי זה הרבה מאוד ודי בכך, ושלא ילמד יותר, ובפרט כל הלילה, ויש להשגיח עליו (בדברים אלו הראו פני הרבי שביעות-רצון רבה).

"ולפלא ההפסק הארוך"

מאיר פריימן כתב לרבי 'תמידין כסדרם', הן בעניינים הרוחניים והן בעניינים הגשמים שהתרחשו עם בני משפחתו. אף-על-פי-כן, כשלא כתב תקופת-מה, העיר לו הרבי על כי הוא ממעט בכתיבה (מכתב מכ"ח בתמוז תשכ"ב: "לאחרי הפסק הכי ארוך, נתקבל מכתבו מכ"ד תמוז ולפלא ההפסק הארוך - כמובן". מכתב מו' בטבת תשכ"א: "לאחרי הפסק הארוך, נתקבל מכתבו (שגם בו אין מבוארת הסיבה)").

סדר ד"ופרצת" בלימודיו...

בשנת תשי"ט הורה הרבי לארגן קבוצת תלמידים מובחרת שנקראו "קנים" ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ט, כרך א, עמ' 218-219). הת' מאיר פריימן ביקש להצטרף לסדרים מעין אלה והרבי כתב לו בו' בשבט תש"כ:

ובמה שכתב אודות סדר דופרצת, בלימודיו - יתייעץ בזה עם המנהל והמשפיע דישיבת הערב.

קודם לכן כתב לו הרבי, בח' בתמוז תשי"ט:

ובמה שכתב בהנוגע להסדרים בישיבת הערב, ידבר בזה עוה"פ [=עוד הפעם] עם האברך הרה"ג הנעלה כו' נפתלי הכהן שי' ראטה, ומובן שיכול לומר לו שמדבר עמו ע"פ [=על פי] הצעתי. ויהי רצון שגם בזה יבשר טוב.

ומכתב מעניין נוסף (בחתימת המזכיר), מו' בניסן תש"כ, עוסק בדבר השתתפותו של מאיר פריימן בבחינות שנקבעו לחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

צילום המכתב במהדורה המודפסת

מעבר לתומכי-תמימים?

בחוברת 'נוסעים לרבי' (עמ' 186) נדפס יומנו של הרה"ח ר' אפרים-יחיאל הכהן שיחי' הלפרין, ושם מובא כי ב'יחידות' מיום חמישי, כ"ו באלול תשכ"א, הציג שאלה בכתב בנוגע למשאלתו של מאיר פריימן להיכנס לישיבת תומכי-תמימים בלוד.

תגובת הרבי הייתה:

בנוגע למאיר פריימן, הוא כתב כבר מכתב, יש לעיין שמה. ישנם כמה עניינים לחיוב וכמה עניינים לשלילה.

"לפלא הספק"

כשהיה חתן, קיבלו הוא וכלתו מכתב כללי-פרטי המופנה לשניהם ("האברך מאיר שי' וב"ג תי'"). לשידוך עצמו ניגש רק לאחר שקיבל מענה מהרבי: "במענה לשאלתו מהנכון שיתעניין בשידוך (ולפלא הספק)".

"הצלחה רבה בעבודת הקודש"

להלן שורת התייחסויות מיוחדות של הרבי, במכתבים ובשוליהם, לעניינים שהעלה הרב פריימן בשאלותיו אל הרבי.

בשולי מכתב כללי-פרטי מימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז תשכ"ה כותב לו הרבי בכתב-יד-קודשו:

נכונה הסברא ללמוד בכולל.

בה' אור ליום ו' אלול תשכ"ה בתחילת המכתב כותב הרבי בכתי"ק:

ובנוגע לכולל - שייך להנהלתו. ובנוגע למשרה וכו' יתייעץ עם ידידים על אתר.

בשולי מכתב מכ"ד בטבת תשכ"ו (מכתב ליום-הולדת) מופיע נ.ב. ובהמשך:

לשאלתו: 1) על-דבר משרתו - כעצת הנהלת הכולל. 2) בנוגע למקום דירתם - על-פי התייעצות עם זוג' תי'.

בחורף שנת תשכ"ז הועלתה ההצעה לעבור לקריית-גת. הרבי בכתי"ק בשולי מכתב מכ"ד בטבת כותב:

כיוון שכ"כ ספיקות וכו' בנוגע לקרית גת - לא יעברו לשם.

בכ"א במנחם-אב תשכ"ז כותב לו הרבי בשולי מכתב פרטי:

במענה לשאלותיו: על-פי תיאור מצבו - אין עניין שימשיך בהכולל.

במה להתעסק - על-פי עצת ידידים במקום.

בשולי מכתב כללי מבין המצרים תשכ"ז כותב לו הרבי:

במענה לכתבו - מהנכון שיבדקו התפילין והמזוזות בהמשפחות שי' אודותן כותב.

"בברכה לבשורות טובות ברוח חב"ד" - כותב לו הרבי בכתי"ק בז' באדר א' תשכ"ז.

"בברכת מזל-טוב להולדת הבת לגיסו - שיחיו" - הוסיף הרבי ליד חתימתו ב'זאת חנוכה' תשכ"ז.

בי"א ניסן תשל"א מאחל לו הרבי בכתי"ק:

[בברכת החג] ולהצלחה רבה בעבודת הקודש ובפרט בהפצת המעיינות.

ובימי הסליחות ה'תשל"א (בשולי מכתב כללי-פרטי לימי הסליחות):

נ.ב. זה עתה נתקבל מכ' ממוצאי שבת-קודש וילך - ויתייעץ עם ידידים שעל אתר איך לסדר עבודתו כמזכיר כפר-חב"ד שתהיה כדבעי ובהצלחה.

"'קולקט' על חשבוני"

חודש תשרי תשל"ד. רעיית הרב מאיר פריימן נסעה לחצר הרבי. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים החליטה לחזור לארץ-הקודש. ביום י"א בתשרי, קודם צאת הרבי לתפילת ערבית, נעמדה ליד דלת חדרו הק', לבקש את ברכתו. הרבי יצא מחדרו ולפתע עשה סימן בשתי ידו הקדושות לעבר אשת ר' מאיר. ואז אביה, הרה"ח ר' ברוך פריז, החל לבכות ואמר לרבי שבעלה-חתנו נמצא בחזית הקרב עם מצרים, ומבקשים ברכה שהכול יהיה בשלום. הרבי הקשיב ואמר: "תחזרו בשלום ותפגשי את כולם בריאים ושלמים, וכשיהיו לך בשורות טובות תתקשרי 'קולקט' אויף מיין חשבון" (=שיחת גוביינה על חשבוני).

חייל מסור של הרבי

בי' במרחשוון תשל"ד שיגר הרבי איגרת כללית-פרטית (לחיילים). האיגרת הועברה דרך ר' מאיר ועליה נכתב - "במענה להפ"ש [=להפריסת שלום] ממנו".

הרה"ח הרב פריימן התמסר למבצעי הרבי והתנדב לעמוד בראש מבצע כתיבת ספר-התורה של ילדי ישראל; במשך שנים ניהל את 'רשת אהלי יוסף-יצחק'; שימש רב ומשפיע ב'בית רבקה' והיה חייל מסור של הרבי שכרע על משמרתו.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

לקראת היום הקדוש מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליה לפני השקיעה1.

אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהילים שקודם 'כל-נדרי') וידוי - 'אשמנו' ו'על-חטא', וכן נהגו רבותינו נשיאינו2.

שבת-קודש
י' בתשרי, יום-הכיפורים

ערבית:

אין מדקדקים לומר 'כל-נדרי' מבעוד יום3.

אומרים3* את תשעת מזמורי התהילים קטו-קכג שקודם כל-נדרי4.

פותחין הארון ומוציאים לפחות שלושה ספרי-תורה5. ומצווה גדולה לקנות החזקת 'ספר ראשון'6. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להחזיקו4.

שני אנשים כשרים פונים עם ספרי-התורה למקום הש"ץ (המצטרף לבית-הדין). עומדים עם ספרי-התורה בסמוך לו, ואין מקיפים את הבימה, ואין עומדים איתם על הבימה4.

מתחילים: "ה' מלך, תגל הארץ".

"על דעת המקום... בישיבה של מעלה" צריך הש"ץ (בלבד) לומר בקול נמוך, אך באופן שהעומדים סביבו, שהם בית-דין, ישמעו7.

פסוק "אור זרוע" - פעם אחת ובקול רם.

כל-נדרי: גם הקהל אומר זאת בלחש (אך באופן שיישמע לעומדים בסמוך), עם הש"ץ8.

"ויאמר ה' סלחתי כדברך" - אומר הקהל ג' פעמים ואחר-כך הש"ץ ג' פעמים9.

הש"ץ מברך 'שהחיינו' בקול רם, והקהל מברך כל אחד לעצמו בלחש, וייזהרו לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכתו10.

יש להכריז בבית-הכנסת, שמי שבירכו 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות - לא יברכוה עתה9.

מחזירים את ספרי-התורה וסוגרים הארון.

תפילת ערבית:

קבלת שבת. מתחילים 'מזמור לדוד'. כגוונא. חצי קדיש. ברכו.

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - אומרים בקול רם11.

אחר שמונה-עשרה בלחש: ויכולו. מגן אבות, ובו אומרים "המלך הקדוש", וחותם "מקדש השבת". 'יעלה תחנוננו', וכל הסליחות והווידויים. אין אומרים 'אבינו מלכנו'.

לדוד מזמור. קדיש תתקבל. מזמור לדוד ה' רועי. חצי קדיש. ברכו. עלינו. קדיש יתום, ארבעה מזמורי תהילים א-ד (באמירת שמות הוי"ה שבהם, מכוונים שניקוד כל שם הוא כמו בתיבת 'בברית', כנדפס במחזור), קדיש יתום. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג לומר אחר-כך את כל התהילים (והתחילו שוב מתחילתו) 12.

קריאת-שמע שעל המיטה - כמו בכל שבת ויום-טוב. 'ברוך שם...' - בקול רם. אין אומרים תחנון ו'על חטא'13.

קודם השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים: קכד-קלב14.

מי שנאלץ לאכול ביום-הכיפורים15, אינו מקדש ואינו צריך לבצוע על לחם משנה. אבל אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא', ואומר "ביום-הכיפורים הזה, ביום סליחת העון הזה, ביום מקרא קודש הזה"16.

מחנכים את הילדים (בנים ובנות) - הבריאים מגיל תשע והכחושים מגיל עשר - להתענות לשעות. ובזמננו אין מדקדקים שיתענו בני שתים-עשרה ובנות אחת-עשרה כל היום17. מה שנהגו המון העם לענות את התינוקות בליל יום-הכיפורים ואף כשצריכים לאכול מונעים זאת מהם - טעות היא בידם18.

ילדים הזקוקים לאכילה ביום הקדוש, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין19.

היוצא לבית-הכיסא בליל יום-הכיפורים אחר התפילה, ייגע במקומות המכוסים כדי שיצטרך ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולברך "אשר יצר" בידיים טהורות. אבל ביום, די בכך שעשה צרכיו, אף לקטנים, כדי ליטול כאמור, מכיוון שצריך להתפלל אחר-כך20.

שחרית:

ייטול ידיו רק עד סוף קשרי אצבעותיו. לאחר שניגב ידיו, מעביר המגבת על-גבי עיניו, להעביר מהן חבלי שינה. אם עיניו מלוכלכות, מותר לרחצן להעביר הלכלוך ולא יותר21.

הכוהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע22.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"23.

"כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם', כתב ר' יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון, 'ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו'"24.

הרבי עמד באמירת הפיוטים 'האדרת והאמונה' ו'לא-ל עורך דין' בחזרת הש"ץ.

"אבינו מלכנו, זכור רחמיך" בכל תפילות היום25.

בסיום חזרת הש"ץ (אין אומרים 'אבינו מלכנו'): קדיש תתקבל. שיר של יום ליום השבת, הושיענו, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.

קריאת התורה: בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", ככתוב במחזור.

מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בעבודת היום שבפרשת אחרי, מניחים את הספר השני ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס: "ובעשור לחודש", הגבהה וגלילה. הפטרה: "ואמר סולו סולו".

קוראים בתורה, חוץ מן המפטיר26, בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו'מי שבירך'26*.

לאחר ברכות ההפטרה: יקום פורקן הראשון והשני, מי שבירך. הזכרת נשמות.

הזכרת נשמות: בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית"27.

מי שיש לו אב ואם - יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות28. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת, אבל אינו אומר 'יזכור'29. אחר-כך אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"30.

אם יש מילה בבית-הכנסת, מלים קודם 'אשרי'. ומברכים על הכוס ומטעימים לתינוק הנימול, חוץ ממה שנותנים לו לטעום כשאומרים "בדמייך חיי". אם המילה מחוץ לבית-הכנסת - יחזירו את ספר-התורה לארון הקודש לפני שיוצאים31.

ונתנה תוקף: (באמירת פיוט זה עמד הרבי) רגילים בין אנ"ש: הש"ץ מתחיל בקול, והקהל אומר את שני הקטעים הראשונים - עד "ומי ירום". אחר-כך חוזר הש"ץ בקול מ"כבקרת" עד "ומי ירום", ואז אומר הקהל בקול רם "ותשובה... הגזירה", והש"ץ חוזר זאת בקול רם. שוב אומר הקהל "כי כשמך... וכחלום יעוף", והש"ץ אומר (או על-כל-פנים מסיים) את הקטע בקול, ואז אומר הקהל בקול רם "ואתה הוא... וקיים", והש"ץ חוזר זאת בקול רם, ואז אומר הקהל "אין קצבה" עד גמירא. הש"ץ מסיים את הקטע בקול, ומתחיל "כתר"32.

ואנחנו כורעים: מכינים מגבות וכדומה כדי לפורסן, להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו33 וב'והכוהנים' לבין הקרקע.

סדר עבודה: בשנים הראשונות, עמד הרבי ב'סדר העבודה', וישב רק לאמירת פיוט "כאוהל הנמתח".

"אתה כוננת" צריך הש"ץ לומר כך: להכריז 'אתה', להפסיק קימעא, ואחר-כך להמשיך ולומר "כוננת עולמך..."34.

"מה שאומרים בסדר עבודה... 'חטאו, עוו, פשעו... בני ישראל' - אנו מדמין עצמנו כאילו אנחנו אותן 'בית ישראל', ויפה עושים המכים על ליבם כדרך שעושים באמירת 'אשמנו'"35.

לאמירת 'והכוהנים' עמד הרבי ממקומו (וכן לקטעים נוספים, גם בשנים שישב ברוב 'סדר העבודה').

הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: בכריעה - תחילה כריעה על ברכיו וגודלי רגליו. אחר-כך, על גודלי ידיו, וההשתחוואה (מתרומם מברכיו. במצחו מגיע עד הרצפה, ונשאר עומד על אצבעות רגליו וגודלי ידיו)36.

יש אומרים שראו שהרבי נהג לומר בכל שבת את 'ולקחת סולת' ואת שש הזכירות לפני שיעור התהילים.

לאחר מוסף - תהילים כ', יום יו"ד בחודש, והפרקים קלג-קמא. קדיש-יתום.

בין תפילת מוסף לתפילת מנחה מפסיקים. אם אפשר, לכל הפחות שלושת רבעי שעה37.

מנחה: וידבר וקטורת. אין אומרים 'אשרי' 'ובא לציון', ולא 'ואני תפילתי'.

קריאת התורה במנחה - בנגינת הטעמים הרגילה38.

אין נשיאת כפיים במנחה, והש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו...".

אין אומרים 'אבינו מלכנו' ולא פסוקי 'צדקתך'. קדיש תתקבל, לדוד ה' אורי, קדיש יתום, ואין אומרים 'עלינו'.

נעילה: זמן תפילת 'נעילה' מתחיל כשהחמה בראש האילנות, היינו קרוב לתחילת השקיעה39.

לפני 'אשרי' פותחין את הארון35, ונשאר פתוח עד אחרי התקיעה40.

בחצי קדיש שלפני תפילת נעילה ובקדיש תתקבל שאחריה, אומרים "לעילא ולעילא מכל"37.

בנעילה אומרים "חתמנו" (במקום "כתבנו"), "וחתום" (במקום "וכתוב"), "ניזכר  ונחתם" (במקום "ניזכר ונכתב").

בנעילה יש לומר - "שבתות... בם", כמו במנחה41.

אומרים "היום יפנה" גם אם כבר העריב היום37.

בפיוט "ה' ה' - אזכרה אלוקים ואהמיה", כמדומה שאומרים י"ג מידות רק בפעם הראשונה (ולא כפזמון בין בית לבית).

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נהג לומר "ואוצרך הטוב לנו - תפתח", עם הפסק לפני תיבת "תפתח", ו"לנו" נמשך למעלה42.

אין נשיאת כפים, אפילו עוד היום גדול43.

אומרים 'אבינו מלכנו', אפילו כשחל יום-הכיפורים בשבת, ואומרים "חתמנו".

באמצע קדיש תתקבל, אחרי 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן', מנגנים 'מארש נפוליון44, ואחר-כך תוקעים תקיעה אחת37.

מעיקר הדין מותר לתקוע אפילו בין השמשות45. אבל כמה פעמים אירע בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שהש"ץ סיים תפילת נעילה לפני צאת הכוכבים, והאריך כ"ק אדמו"ר בניגון "אבינו מלכנו" וניגון 'מארש נפוליון' עד צאת הכוכבים46. ומאחר שהמון העם סומכים על התקיעה ומסיימים מיד אחריה את הצום, יש להיזהר בכל מקום שלא לתקוע לפני צאת הכוכבים.

מוצאי יום-הכיפורים:

כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "המנהג 'שהש"ץ במוצאי יום-הכיפורים צריך להיות מי שיש לו אב ואם' - לא ראיתיו. ובבית-הכנסת כאן אין נוהגין כן"47.

תפילת ערבית48 והבדלה - בקיטל וטלית, אבל בכובע, והטלית על הכתפיים37.

מי ששכח ואמר 'המלך הקדוש' או 'המלך המשפט' אינו חוזר49, אבל אם אמר 'זכרנו לחיים' פוסק ומתחיל 'מלך עוזר', ואם כבר אמר "וכתבנו בספר החיים" - גומר תפילתו, ומתפלל שוב בתורת נדבה50.

במוצאי יום-הכיפורים אומרים: 'גוט יום-טוב'37. ובליובאוויטש, באולם הקטן, הכריזו זאת51.

"מי שכבה נרו ביום-הכיפורים... תקנתו שידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים, לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא"52.

צום יום-הכיפורים הוא כ"ו שעות53, ויש להקל בזה ולצום קצת יותר מכ"ה שעות54.

קודם הבדלה וקידוש לבנה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין עד פרק הזרוע, כמו נטילת ידים שחרית ביום רגיל, אבל בלא ברכה. וגם הכוהנים שכבר נטלו ידיהם לנשיאת כפיים עד פרק הזרוע, אף אם נטלו אז לסירוגין, צריכים ליטול ידיהם כנ"ל55.

הבדלה - יין, בשמים, נר, הבדלה. ומברכים דוקא על נר ששבת (שדולק מערב יום-הכיפורים). בבית מדליק עוד נר מהנר ששבת בביתו ומברך על שניהם. ואם אין בביתו נר ששבת יביא מבית-הכנסת, וידליק נר אחר ממנו ויברך על שניהם. ואם אי-אפשר, יברך על נר שהודלק מנר בית-הכנסת56.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מדייק (רק בהבדלה זו) לעשות הבדלה בעצמו57.

בכל השנה אין נותנים לאחר לשתות מהשיריים של כוס הבדלה (אלא-אם-כן בירכו עליו ברכת המזון), מה שאין כן במוצאי יום-הכיפורים אפשר לתת57.

אחרי הבדלה מקדשים את הלבנה - בחגירת אבנט ובסידור [אבל לאו-דווקא בטלית וקיטל58], ונכון לרחוץ את הפנים ולנעול נעליים לפני כן59.

אומרים 'וייתן לך'.

במוצאי יום-הכיפורים - סעודה חשובה60. עריכתה בהרחבה, ממשיכה גשמיות על כל השנה61. טובלים פרוסת המוציא בדבש62, אבל על השולחן שמים גם מלח63.

אין מברכים "שעשה לי כל צרכי", עד למחר בברכות השחר64.

הערב מתעסקים או על-כל-פנים מדברים על-דבר עשיית הסוכה64.

ואמר הרבי: "רוב ישראל - ואני בתוכם - אינם נזהרים בזה במעשה בפועל, ויוצאים גם עתה ידי חובת העניין על-ידי דיבור בזה"66.

באחת השנים ראו שהרבי חוזר הביתה הערב, ומיד בכניסתו לחדר, עוד בטרם פשט את הקיטל, ניגש לארון הספרים, הוציא משניות מסכת סוכה, והחל ללמוד דיני סוכה67.

יום ראשון
י"א בתשרי

מחרת יום-הכיפורים נקרא "בשם השם" (ג-ט'ס נאמען)68.

משכימים לבית-הכנסת69.

אין מתענים עד אחר אסרו-חג. וחתן ביום חופתו - בין יום-הכיפורים לחג הסוכות, מתענה70.

יום שלישי
י"ג בתשרי

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, דור רביעי לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תרכ"ו-תרמ"ג), ומנוחתו כבוד בליובאוויטש, באוהל אביו כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק'71.

יום רביעי
י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות*

ליל י"ד בתשרי: סוף זמן קידוש לבנה – ליל ד' כל הלילה.

מרבים בצדקה בערב סוכות, ונותנים גם עבור יום-טוב (ובחו"ל עבור שני הימים ושבת-קודש).

עורכים מגבית ומחלקים את 'צורכי החג' לחג-הסוכות לאלו הנצרכים (בדומה ל'מעות חיטים' לחג-הפסח). וכן מחלקים ד' מינים (שצריכים להיות 'לכם'), ומה טוב להשתדל שלכל אחד ואחד תהיה סוכה משלו.

בניית הסוכה:

סיפר הרבי: "כ"ק מו"ח אדמו"ר [מהוריי"צ] וכן אאמו"ר [הרה"ג והרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק] לא עסקו בעצמם בעשיית הסוכה". אם כי מסופר שהרבי השתתף בעצמו בבניית הסוכה בביתו, על-ידי זריקת כמה ענפים של סכך.

מכיוון ש"תשבו כעין תדורו" - צריכה להיות לכל משפחה סוכה לעצמה, בדוגמת מה שבכל השנה היא גרה בדירה משלה. ובפרט שגם עשיית הסוכה היא מצווה, ובכיוצא בזה "מצווה בו יותר מבשלוחו".

אין שום הידור שתהיה הסוכה מחוץ לבית דווקא, אלא אפשר להסיר את הגג ולהניח סכך.

עושים את הדפנות אפילו לכתחילה גם מדברים הפסולים לסכך. מנהגנו לעשות ארבע דפנות.

מרבים בסכך. אדמו"ר הזקן היה מצווה על כך: "סמיך יותר! עוד יותר סמיך!". וכדי "שיהיו כוכבים נראים מתוכה" תוחבים מקל בעובי הסכך, ליצור נקב שיוכלו לראותן בעדו [המכסים את הסוכה מפני הגשם בכיסוי פלסטי  הצמוד לסכך מעליו, אין צריך להשאיר מאומה מלפני החג. אך אם יש חלל טפח ביניהם, או שהכיסוי הוא מתחת הסכך אפילו אין ביניהם חלל טפח72, ידאגו שיישאר (מחוץ לחלק המגולל) טפח פרוס לפני החג, כדי שיהיו מותרים לפתוח את המכסה כשנכנסים לסוכה בחג].

אין מנהגנו לעשות רצפה מיוחדת לסוכה [הבונים סוכתם בגינה, ברור שחובתם להכין לה ריצפה מיוחדת כדי שיוכלו לאכול בה בשבת וביום-טוב].

אין מנהגנו בנוי סוכה, לא תחת הסכך ולא על הדפנות.

בסוכת 770 (ובשאר הסוכות שבשכונה) רגילים לנהוג כבסוכת הרבי עצמו, שהיה בה רק היופי של הדפנות והסכך עצמם (והשתדלו להרבות בזה) ותו לא. אך בין אנ"ש בארה"ק נפוץ לתלות סדינים לבנים מסביב, ותמונת הרבי. וצ"ע.

ארבעת המינים:

אין מדקדקים לשלם עבור ארבעת המינים קודם החג דווקא.

קבלה בידינו מאדמו"ר הזקן להדר לברך על אתרוג מקלבריה. גם בימינו, שיש אתרוגים משתילי קלבריה באה"ק ת"ו, עדיין יש להשתדל לברך על האתרוגים מקלבריה.

מראה האתרוג צריך להיות צהוב (כמראה שעווה), ולא כהמדקדקים שיהיה מקצתו ירוק

[ולכאורה אם יש אפשרות עד"מ לקנות צהוב רק עם כתמי-עלים ( 'בלעטלאך') שהזהירות מהם היא רק הידור-של-יופי, יש להעדיף את הצהוב. ולפלא שרבים מאנ"ש אין מקפידין על זה, ובפרט שאף הקונים אתרוג בימים האחרונים, יכולים למצוא צהובים לרוב]. לוקחים לולב שאין עליו כפופים (הכפיפה נקראת 'כפתורים'='קנעפלאך').

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הקפיד שהשדרה תהיה באמצע הלולב ממש, ולא מן-הצד קצת; לולב ישר; שאינו דק; ושעליו מחוברים בקליפה מאחורי השדרה. הקפדה זו האחרונה ידועה לנו גם מהנהגת הרבי.

בחג הסוכות (וגם בשבת שבו) אסור להריח בהדס שבלולב. וטוב להימנע גם מלהריח באתרוג של מצווה. אם טעה והריח, לא יברך על הריח.

סדר אגידת הלולב:

מהדרים לאגוד את הלולב בסוכה ובערב יום-טוב. הרבי נהג לעשות זאת אחר חצות היום.

המהדרים - אוגדים בעצמם את הלולב.

אין מוסיפים על אתרוג אחד, לולב אחד, שתי ערבות. אבל מנהג חסידים מקדמת-דנא להוסיף על שלושה הדסים. ו"כל המרבה - הרי זה משובח".

בשנים האחרונות עורר הרבי להשתדל להוסיף על שלושה הדסים - על-כל-פנים עוד שלושה, כנגד השלושה שמן-הדין. גם ההוספות בהדסים מתחלקות בשווה לצדדים.

אין משתמשים בסלים הקלועים לערבות ולהדסים, אלא בטבעות העשויות מעלי הלולב.

את כל הטבעות מכינים קודם שמתחילים לאגוד את הלולב.

ההדסים - אחד מימין הלולב (כאשר שידרת הלולב היא מול פני האוגד), אחד משמאלו ואחד באמצע, נוטה קצת לצד ימין. והערבות אחת מימין הלולב ואחת משמאלו.

משתדלים שהערבות לא ייראו כל-כך.

קצותיהם התחתונים של הלולב, ההדסים והערבות מונחים בשווה זה ליד זה, ולא שיבלוט הלולב מלמטה.

על הלולב עצמו עושים שתי כריכות. ומשתדלים ששתי הכריכות יהיו מכוסות בהדסים ובערבות, וגם, על-כל-פנים מקצת, הכריכה העליונה.

בנוסף לשתי כריכות הנ"ל (ואחרי עשייתן), אוגד את הלולב, ההדסים והערבות ביחד על-ידי שלוש כריכות. שלוש כריכות אלו צריכות להיות בתחום טפח אחד. נמצאו סך-הכול חמש כריכות.

רצוי לקנות לכל אחד מהבנים מגיל שש ומעלה ארבעת המינים כשרים כהלכתם (וכמובן שלאלה שלאחר הבר-מצווה יהיו ארבעת המינים מהודרים).

אם יש גג מעל הסוכה, יש לזכור לפותחו עתה*.

הדלקת הנרות: לכתחילה מדליקין אותן כבזמן הרגיל בערב-שבת.

כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה ביום-טוב, שאז יברכו "שהחיינו" גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום-טוב".

אם אפשר, מדליקים נרות יום-טוב בסוכה. ואין להכניסם הביתה אחרי ההדלקה [אמנם אם הסוכה קטנה ואין מקום לנרות, ובפרט אם יש חשש בטיחותי, יכולים להשתמש במשהו לאור הנרות ואחר-כך להעבירן (אם אפשר - רק חלק מהן) לחדר אחר, ובאם אפשר, יש להשתדל שיהיה הנר שבירכו עליו במקום שיראו אותו בעת ברכת הקידוש].

 אחרי ההדלקה, מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו". איש המדליק, לא יברך 'שהחיינו'.

----------

1) ראה פסקי הסידור אות מב. ואין מסירין אותו בלילה, מפני שהדבר ידוע שאין מתכוונים לשם ציצית, אלא כדי להידמות למלאכים - ע"פ שו"ע אדה"ז סי' יח ס"ד.

2) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תרז סו"ס ב, למרות שלא נדפס במחזור. אדמו"ר מהורש"ב היה מאריך קצת בווידוי זה ('רשימות' ד, עמ' 17). הרבי היה אומר זאת בקביעות.

אין אומרים 'תפילה זכה', 'אוצר' עמ' ר.

3) שם עמ' רב, למרות האמור בשו"ע אדה"ז סי' תרי"ט ס"ד.

3*) בבית חיינו נהגו לנגן 'אבינו מלכנו' כשהרבי נכנס בר"ה וביוה"כ ערב ובוקר, אבל בהתוועדות ר"ה תשד"מ (התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 27) חידש הרבי, שבהתקרב מועד הגאולה האמיתית והשלימה, שבה מודגש ש"המעשה הוא העיקר", יש להימנע מלנגן 'אבינו מלכנו' בזמן שאין אומרים זאת בתפילה, עיי"ש.

4) שם עמ' רב-רג. פעם אחת הורה הרבי לנגן 'ופרצת'.

5) 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' כא.

6) סידור אדה"ז. וב'המלך במסיבו' שם עמ' כב, שניתן לסדר 'מכירה פומבית' גם על שאר הספרים.

7) קובץ יגדיל-תורה (נ.י.) גיליון ב עמ' נב בשם הרבי.

8) שו"ע אדה"ז סי' תרי"ט ס"ג.

9) ספר-המנהגים עמ' 63.

10) שו"ע אדה"ז שם ס"ח.

11) שם ס"ט.

12) 'אוצר' עמ' ריב-ג [בס' שבח-המועדים עמ' 46 הביא שהוא מנהג ותיקין, משל"ה מסכת יומא], ושם: שהרבי היה יושב במקומו ומסיים התהילים עם הציבור, ובסיימו, נעמד ואומר היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים בשבת ויו"ט. [יש מוסרים: לפעמים ראו שעמד ופתח הסידור, וקרא ק"ש שעל המיטה עם הפרקים שלפני השינה, ואז יצא מביהכ"נ]. בצאתו, כמדומה שאינו מאחל 'גמר חתימה טובה' וכדומה.

13) ספר-המנהגים עמ' 59. במחזורים דלהלן בהערה הבאה, נדפס לומר נוסח "ריבון העולמים" בסוף ק"ש, ואכן י"א (בשם הרה"ח רש"ח קסלמן ע"ה) זאת גם בשבת ויו"ט, מפני שהזכרת העוון שם אינה אלא סיפור דברים. כיוון שאין משכימים לתיקון חצות, צ"ל עד 'ובבטח', ואח"כ כנראה: "כי אתה... שומע תפילה", ואולי גם פסוק "תורה ציווה..." אבל מסתמא לא "אעירה שחר".

14) ספר-המנהגים עמ' 54. משמעות 'קודם השינה' (ולא 'קודם קריאת-שמע שעל המטה') היא, לכאורה, בזמן הקרוב ביותר לשינה (לפי אדה"ז שאין מפסיקין במאומה בין ברכת 'המפיל' לשינה). ובמחזוה"ש, הוצאת קה"ת כפר-חב"ד, ימי הסליחות תשמ"ז ושלאח"ז, נדפסו המזמורים הללו לפני ברכת 'המפיל'. וראה לעיל הערה 12.

15) לעניין שיעורי (כמויות וזמני) אכילה לחולה וכו' ביום-הכיפורים - ראה 'שיעור מקווה' עמ' קפא. מדות ושיעורי תורה עמ' רמט. ומאחר ו-30 סמ"ק אינם 30 גרם (ראה קובץ יגדיל-תורה, ברוקלין, גיליון סה סימן סד), הרי ממוצע-הצפיפות בלחם לבן הוא 0.4 (12 גרם), בלחם אחיד 0.6 (18 גרם), וניתן ורצוי לדחוס את הלחם וכד' לכלי-המדידה ככל האפשר. ובפירות וירקות המשקל שווה בערך לנפח.

16) שו"ע אדה"ז סי' קפח סי"א; תרי"ח סי"ח (בשער-הכולל פל"ד ס"ט כ' שבסידורו פסק שלא לומר זאת, אבל בפסקי הסידור אות קפה נחלק עליו). ואם שכח לומר 'יעלה ויבוא', ונזכר אחר שסיים ברכת 'בונה ירושלים' - לא יחזור (קיצשו"ע סי' קלג סי"ח. משנ"ב סו"ס זה).

17) שו"ע אדה"ז סי' תרט"ז ס"ה וסי"א.

18) אלף-המגן למט"א סי' תרט"ז ס"ק ה.

19) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' ב.

20) שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. העירני ח"א ששם מדובר על היוצא לצרכיו סתם, אבל היוצא מבית-הכסא חייב מדינא בנט"י במים (כנפסק במהדו"ק סי' ד סי"ח*. משא"כ הטיל מים ולא שפשף ואף יצא לגדולים ולא נגע בידו לא נזכר שם, כיוון שאינו אלא משום 'הכון' לתפילה, כמבואר כאן, וראה גם סי' ז ס"ב וסי' צב ס"ג) ולכאורה תלוי בפלוגתא אם בית-הכסא דידן יש לו דין ביה"כ קבוע לעניין זה (ראה הנסמן בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' ב), ויש לברר אם המחמיר בזה רשאי להקל ברחיצה ביוה"כ.

 

*) אף שאי"ז אוסר עליו לברך במצבו, ראה סדר ברה"נ בסופו.

 

21) שם ס"ב-ג. לענין נט"י - גם ספר-המנהגים עמ' 59, וביאורו באג"ק ח"ג עמ' קמז.

22) לקו"ש ח"ט ס"ע 386, ממט"א תרי"ג ס"ח (ובסי' תרכ"א סי"ז, שהלוויים נוטלים רק עד סוף קשרי אצבעותיהם) וראה אלף-למטה תרי"ג ס"ק ט, שבח-המועדים עמ' 50 וש"נ.

גם בנטילת ידיים שחרית יטלו הכהנים עד פרק הזרוע (כדעת הקיצור שו"ע סי' קלג ס"ז - הוראת הרבי, 'אוצר' עמ' ריז. וראה דיון בזה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש' כפר-חב"ד, גיליון קעב עמ' 31-28), ומ"מ ישובו ויטלו ידיהם לסירוגין במוצאי יוהכ"פ (לקו"ש שם).

23) סידור אדה"ז. ראה סקירה בנושא זה בס' 'חקרי מנהגים', עמ' קפה, וש"נ.

24) ד"ה אדון עולם תש"ג סו"ס א - ספר המאמרים תש"ג עמ' 11 "איתא בספר אליה רבא סי' מו ס"ק טו בשם המהרש"ל ז"ל "מצאתי, כל מי...". אך לא נתפרש מתי יש לכוון, ולפי המבואר בסד"ה זה, שייך במיוחד לימים אלו.

25) ספר המנהגים, מחזור השלם. הטעם שאומרים זאת אף בשבת כשאר הסליחות והתחינות, כיוון שהוא מנוסח הברכה  (משא"כ 'אבינו מלכנו' הנאמר כעניין בפ"ע) -  שו"ת הריב"ש סי' תקי"ב, שהוא מקור דברי הרמ"א סי' תרי"ט ס"ג ושו"ע רבינו שם סי"א, הובא בביאור הגר"א שם ס"ק ט.

26) ודלא כמנהג העולם, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכ.

26*) הנוסח הנכון ב'מי שברך' זה היום: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום ולכבוד התורה ולכבוד השבת ולכבוד יום-הכיפורים, בשכר זה הקדוש-ברוך-הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו, ונאמר אמן" (שער הכולל פכ"ו ס"ה, 'אוצר' שם. והעיר, שעפ"ז יש לברר מדוע (ואם?) בר"ה אומרים "יום הדין").

27) סידור 'תורה אור' עמ' 259, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו. כה"ח סי' רפד ס"ק לז ע"פ זוהר ח"א פד,א.

28) קיצור שו"ע קלג,כא. ולכאורה גם מי שיש לו הורים ונפטר לו רח"ל בן או בת נשאר לומר יזכור, ועכ"פ כשאין אחרים שיאמרו עבורם, ועיין.

29) הוראת הרבי בחוברת 'תוכן עניינים' - לה"ק - גיליון נז, חג הסוכות תשכ"ה (והיא 'משנה אחרונה' כלפי המובא ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד עמ' שפג "לומר באופן שלא יהיה ניכר", וחבל שנשמטה שם), הובאה בשלימותה ב'אוצר' עמ' רכא-ב.

מי שכבר סיים י"ב חודשי אבלות (כיוון ששנת תשס"ג היתה שנה מעוברת) אבל טרם הגיע היארצייט שלו, בקובץ 'הערות וביאורים - אהלי תורה' (גיליון שמט עמ' י') סיפר הת' ר' ישראל-מרדכי הלוי קאזמינסקי שהיתה אצלו שאלה זו, ובחודש אלול תשמ"א שאל זאת את הגר"י לנדא ע"ה, שענה לו ששאלה זו היתה גם אצלו ושאל את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, ופסק שצריך לומר 'יזכור'.

30) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח. ושם, שפעם בשנת תש"י הורה הרבי למזכיר הרי"ל שי' גרונר שיאמר זאת.

31) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תרכ"א ס"ה. (מש"כ שם לומר איזה מזמור, צ"ע, שהרי הש"ץ אומר פסוקי 'ידעתי...' לפני הקדיש).

32) המתפלל במניין (נוסח פולין) שאומרים 'כתר' בכל תפילות היום, לכאורה יענה עמהם כנוסחתם, ע"פ פשטות לשון האריז"ל "לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה" (שו"ע אדה"ז סי' קכה סו"ס א. וראה בס' הפסק בתפילה עמ' פ. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' י' סוף אות ד).

33) הנה 'עלינו' הוא חלק בלתי-נפרד מהתפילה (וכש"כ בר"ה), ולפלא שנפוץ שלאחר הכריעה הש"ץ והציבור מסיימים אותו בלחש. ולפי הלשון במחזור השלם אודות הפסוקים שאומרים כ"קבלה מהרוקח" ברור שהש"ץ ממשיך נוסח עלינו בקול, ואז אומרים זאת הציבור בלחש (אמנם במהרי"ל ובד"מ שי"ל לאחרונה מכת"י ודפוסים ראשונים לא הביאו כלל נוסחא כזו - שמקורה בתיקון השער הכולל פמ"ג ס"ק יג - אלא כהנוסח בקצת מחזורים ובמהרי"ל שדחה שם, שכאשר הקהל אומר הוא אלקינו ,יאמר הש"ץ פסוקים אלו. ואולי היה המנהג שלאחר שהש"ץ מסיים לאומרו בקול, אומרים זאת הציבור, ואז יאמר אותן פסוקים. וע"ע).

34) סה"ש תש"ד עמ' 26-25.

35) שו"ע אדה"ז סי' קיג סו"ס ג.

36) 'רשימות' ד' עמ' 10. וראה 'אוצר' עמ' קלב.

37) ספר-המנהגים עמ' 59.

אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ למדו ביוהכ"פ את כל שיעוריהם הקבועים, גם השיעורים בנגלה, אבל על לימוד משניות וגמ' מסכת יומא כתב הרבי:"לא ראיתי שרבים נוהגים כן... אפילו לא מספר (מ' בחיריק ופ' בקמץ) ניכר כלל. ובדבר הרגיל ונעשה בפרסום, לא ראינו - ראיה" (זאת למרות האמור בשו"ע אדה"ז תרכא,טז) - 'אוצר' עמ' רלא-ב.

38) 'אוצר' עמ' רלג. יש לברר אודות הי"ג מדות הנאמרות בקטע "יום קוראי בשמך" שבסיום ה'סליחות' בחזרת הש"ץ דמנחה, שנדפסו באותיות רגילות ולכן אין אומרים אותן בקול יחד כנהוג תמיד באמירת י"ג מידות (והרי זה דבר הנאמר בציבור דווקא. וק"ו מקדושת יוצר (בשו"ע אדה"ז סי' נט ס"ב) שכשנאמרת בציבור יש לאומרה בקול, ואף קדושת ובא לציון כן כאמור שם, ואכן כשהרבי התפלל לפני העמוד היה אומר תמיד פסוקי קדוש וברוך גם שם בקול. ואף בזה אין נפוץ בין אנ"ש להיזהר, וצ"ע).

39) שו"ע אדה"ז סי' תרכ"ג ס"ב.

ראה בסה"ש תורת-שלום עמ' 35, שלתפילת נעילה מקבל כל אחד מישראל מלמעלה כוחות מחודשים לגמרי, כוחות גשמייים ומכל-שכן רוחניים, עיי"ש.

40) ספר-המנהגים עמ' 64. לוח כולל-חב"ד.

41) ספר-המנהגים, מחזור השלם.

42) שמועות וסיפורים ח"א עמ' קז, וכך מפוסק ומוסבר גם בסה"מ תרפ"ז ס"ע כא. ובלקו"ד ח"א דף נט,א איתא מהאי-טעמא לעשות אתנחתא אחר תיבת 'ואוצרך'.

43) ספר-המנהגים (שו"ע אדה"ז סי' תרכג ס"ח, כדעת הרמ"א שם). וראה 'אוצר' עמ' רמ. וצ"ע שבלוח כולל-חב"ד מזכיר 'נשיאת כפים' (כדעת השו"ע וכו' ומנהג ירושלים. וראה נטעי גבריאל ר"פ סה). בלוח דבר-בעתו מביא זאת (ממנהגי החסידים בארה"ק) רק למנהג בעלזא.

44) ספר-הניגונים, ניגון קע.

45) שו"ע אדה"ז סי' תרכג סעיף יא.

46) 'אוצר' עמ' רמב, והוא מלוח חב"ד תשנ"ג.

47) אג"ק ח"ג עמ' רכ. המענה בא לשלול מנהג שהיה רווח בין אנ"ש - 'אוצר' עמ' רמה.

48) המתפלל במניין מנוסח אחר, ומייד אחרי 'תתקבל' מתחילים ערבית - לכאורה עליו לסיים תחילה את 'אין כאלוקינו', 'עלינו', 'אל תירא' ו'אך צדיקים', ואת ט' פרקי התהילים, ורק אחר-כך יתחיל להתפלל ערבית - למרות שעל-ידי-זה הוא מפסיד את הקשר בין 'ברכו' לברכות ק"ש (ראה שו"ע אדה"ז סי' נד ס"ג. משנ"ב סי' רלו ס"ק א). זאת ע"פ מנהגנו שאין "מהפכין הצינורות", וק"ו כאן, שהרי תפילת ערבית שייכת כבר ליום הבא.

49) שע"ת סי' קיח ס"ק א. דה"ח סי' לג. מו. עב.

50) קצוה"ש סי' כא ס"ד ובבדה"ש שם ס"ק ט.

51) סה"ש תרצ"ז עמ' 155 (כאחד מ"המנהגים המקובלים, שיש להם יסוד").

52) שו"ע אדה"ז סי' תרי ס"ח.

53) סה"ש תש"ה עמ' 21: "והטעם ידוע". והעיר הרבי שם: "כנגד שם הוי"ה - מרשימות שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר". ונמצא ב'רשימות' ד' עמ' 18, עיי"ש.

54) אג"ק ח"י עמ' רצז (ע"פ המכתב המקורי, הגרש המופיע בו אחר תיבת "שלדידי", הוא טה"ד. וא"כ, תיבה זו משמעה: לדעת הרבי).

55) לצורך שלילת התפשטות הטומאה לאחר סור קדושת היום - לקו"ש ח"ט עמ' 386. עושים זאת רק כעת, עם תום שעות הצום, ולא לפני ערבית (וכיוון שעסוקים בתפילה, א"צ כלל ליטול ידים אז). ה"רירין" דשחרית, אינם שייכים עתה (וראה רמב"ם הל' איסורי-ביאה פ"ט הל' לח), ולכן א"צ לשטוף פיו.

56) שו"ע אדה"ז סי' תרכד ס"ה-ו ("ואפילו אם חל יום-הכיפורים בשבת אין מברך במוצאי שבת אלא על האור שהודלק מערב יום-הכיפורים, כדי להראות שיום זה הוא מקודש, ששבת מן האור"). במוצ"ש רגיל אין צריך לחזר אחר האש, אבל במוצאי יו"כ אפילו כשחל בחול י"א שצריך לחזר אחריו (סי' רחצ, שו"ע אדה"ז ס"ב).

57) 'אוצר' עמ' רמח. וראה במכתבו של הרה"ח הרי"ל שי' גרונר ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 94.

58) ראה אופני הנהגה שונים ב'אוצר' שם.

59) לוח כולל-חב"ד. כנראה כדי לקיים קידוש לבנה בשמחה (כמ"ש ברמ"א סי' תכו ס"ב). ובת"ב הוסיף שם גם לשטוף פיו (וראה בנטעי גבריאל יו"כ פרק סח הע' ה שהביא מה'בית ישראל' שהתרעם על השוטפים פיהם במוצאי יו"כ, לאחר שהפה התפלל כל היום בקדושה. ובספרו על בין המצרים פרק פז ס"ז הביא מהחיד"א לרחוץ פניו וידיו לפני קידוש לבנה, ונט"י השמיט שם, למרות שבספרו על יו"כ שם הביא זאת מהבן-איש-חי בת"ב!).

60) שו"ע אדה"ז שם ס"ט, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמו. וראה 'אוצר' עמ' רנ.

61) לשמע-אוזן עמ' 145 בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. וראה 'אוצר' עמ' רנא.

62) 'היום יום' ח"ב (הוספות ל'היום יום' המתורגם ללה"ק - קטע מס' 21).

63) שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ח.

64) ספר המנהגים עמ' 59.

66) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 41. וראה 'רשימות' שם. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנא, ועוד.

67) מפי הרה"ח ר' דובער יוניק, בי"מ 246 עמ' 27.

68) ספר המנהגים, ועיי"ש בהערות.

69) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם סי"ד.

70) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם סי"ג, ומג"א סי' תקע"ג ס"ק ב.

71) תיאור ההסתלקות, ותצלום המצבה (החדשה) בס' 'ימי חב"ד' ביום זה. ביאור מעלת היום בשיחות הרבי, הובאו בס' 'הלכות החג בחג' עמ' 53 ואילך.

בהזדמנויות דומות, הציע הרבי לנצל 'עת רצון' כזאת, כדי להוסיף: לימוד פרק משנה, עכ"פ של האות הראשונה מאותיות השם, לימוד מתורתו של בעל ההילולא; בעבודת התפילה; בנתינת צדקה לענייני בעל ההילולא וממלאי-מקומו; ולקיים התוועדויות של שמחה, והחלטות טובות. ואם לא נעשה הנ"ל או חלקו בו ביום, יש להשלימו בימים הסמוכים (ראה 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, והוספות שם עמ' 292. לקו"ש חכ"א עמ' 276).

*) ענייני חג הסוכות מופיעים כבכל שנה ללא ההערות, מקוצר היריעה. ענייני החג עצמו וימי חול-המועד - אי"ה בגיליון הבעל"ט.

72) כיסוי מעל הסכך ללא חלל טפח אינו נחשב לאוהל (עיין שו"ע אדה"ז סי' תר"מ ס"י), אך מתחתיו אסור אפילו כשאין חלל כלשהו ביניהם, כדעת ה'לבושי שרד' שם (שוע"ר שם, ודלא כמ"ש המשנה -ברורה שם ס"ק כה בשם הפרי-מגדים).

*) לבני חו"ל: עירוב תבשילין (פת כביצה ותבשיל כזית) כנדפס בסידור. להכין נר גדול ('נר-נשמה') כדי להדליק ממנו למחר ולש"ק (ואם צריך - גם את הנרות והפתילות לימים אלו).


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)