השיחה מן המטבח הגיעה לאוזניו של אברהם-שמחה הכוהן קפלן, תלמיד הישיבה שישן בחדר הפנימי. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום שישי, בעיר מיר שבבלרוס. קפלן, לימים רבה של צפת, נטל את ידיו והתארגן לצאת ללימודיו בישיבה, ושמע את השיחה בין בעל הבית לרעייתו – זוג יהודים מבוגרים שאירחו אותו בביתם.
"אני מזכירה לך שערב שבת היום", התרתה האישה בבעלה, "אנא הקדם לשוב הביתה".
"בסדר גמור!", השיב האיש, "אני יוצא לשוק ואשוב בעוד מועד".
"אל תאחר!", שבה האישה והזהירה.
קפלן יצא לישיבה. בשעת צהריים, כשנסתיימו הלימודים, חזר לבית מארחיו והופתע לגלות את בעלת הבית משקיפה מן החלון ועל פניה ארשת מתוחה. כשנכנס שמע אותה לוחשת לעצמה: "מי יודע מה אירע? עוד מעט שבת! עוד מעט שבת!".
הבחור התקשה לכלוא את פליאתו. "הלוא עד כניסת השבת יש עוד זמן רב", אמר לבעלת הבית. "ודאי ישוב בעלך בזמן". האישה חייכה, ובעודה מוסיפה להביט החוצה בציפייה לבעלה השיבה: "אספר לך מעט מקורות חיינו, ותוכל להבין את חוסר סבלנותי".
שנים רבות לא זכו האישה ובעלה לפרי בטן. תפילות ודמעות רבות נשפכו בציפייה מורטת עצבים, ויום אחד נשמעו מצהלות שמחה בביתם: בחסדי שמים נולד תינוק, ומילא את הבית עליצות ושמחת חיים.
הימים חלפו, ועל אושרם של ההורים התקדרה עננה. הם הבחינו כי התפתחותו של בנם איטית לעומת בני גילו. הרופאים שבדקו אותו קבעו כי הילד סובל ממום מוּלד בלבו. "אין ביכולתנו להושיעו", אמרו הרופאים המקומיים. "אולי תפנו לעיר וילנה, שבה הרפואה מתקדמת יותר".
מיהרו ההורים לנסוע עם בנם לווילנה, ופנו אל קרדיולוג בכיר. זה ערך לילד סדרת בדיקות מקיפות, ובסופן נאלץ לבשר להורים כי אין הוא רואה שום סיכוי להביא מזור לבנם. "צר לי", אמר, "אך ככל שהילד גדל, הבעיה מחמירה, והוא לא ישרוד מעבר לכמה שנים".
הבשורה נחתה על ראש ההורים כרעם ביום בהיר. מילותיו של הרופא צרבו כסכין בבשרם. "קבלו ממני עצה טובה", אמר להם הרופא. "אל תטריחו את עצמכם בריצות מרופא לרופא. חבל על הכספים שירדו לטמיון. אין בכוחה של הרפואה להושיעו".
עולמם של ההורים חרב עליהם. בשובם לאכסניה פרצה האישה בבכי נסער. ימיו של בנם מחמדם, שציפו לו כל-כך, קצובים! זעקותיה של האֵם האומללה הגיעו לאוזני יהודים שהתארחו באכסניה. הללו הציעו שבדרך חזרה למיר יעצרו ההורים בעיירה ראדין, שבה מתגורר רבי ישראל-מאיר הכוהן, ה'חפץ חיים', ויבקשו את ברכתו.
בני הזוג מיהרו לצאת לראדין. בהתרגשות התדפקו על דלת ביתו של ה'חפץ חיים'. לאכזבתם הודיעו להם בני הבית, כי ה'חפץ חיים' סובל מחולשה, ואינו מקבל קהל. צערם של ההורים היה גדול. האם גם הסיכוי האחרון מתנפץ אל מול עיניהם?
לפתע זיהו אחד מבני הבית. זה היה בעל נכדתו של ה'חפץ חיים', בוגר ישיבת מיר, שבעבר התגורר בביתם. בהתרגשות שחו באוזניו את סיבת בואם, והלה מיהר להכניסם אל חדרו של סבו, שבאותה שעה ישב והגה בספר עזרא.
"מה בקשתכם?", שאל ה'חפץ חיים' בנעימות. השניים גוללו לפניו את כל תלאותיהם ואת האבחון הקודר. "כיצד אוכל לעזור?", תהה ה'חפץ חיים', "הלוא אפילו כסף אין ברשותי כדי לאפשר לכם לנסוע לרופאים גדולים יותר". למשמע הדברים התפרצה האישה בבכי מר. הנכד התגייס לעזרה. "סבא", הצביע על הילד, "זה בנם היחיד!".
הביט ה'חפץ חיים' באישה הבוכייה, ואמר בקול רך: "שמעי נא, בתי. קבלי עלייך להקדים ולקבל את השבת".
האישה פסקה מבכייה. "מה עליי לעשות?", שאלה.
השיב ה'חפץ חיים': "בחצות יום שישי פרסי מפה של שבת על השולחן, וסדרי עליה את הפמוטים ובהם הנרות ערוכים להדלקה. מרגע ההדלקה, אין לעשות שום מלאכה".
"מקבלת עליי!", השיבה האישה מיד, ובלבה חשבה: "הרי לוּ היו אומרים לי לצום שנתיים, הייתי עושה זאת בשמחה".
השיפור הראשוני הסתמן כבר בהגיעם לביתם. מיום ליום ניכרה הטבה במצב הילד. הוא החל לאכול, משקלו עלה, והתפתחותו נעשתה מואצת יותר. הרופא המקומי נדהם למראה עיניו, והחליט לממן בעבור הילד עוד נסיעה לווילנה, לרופא הבכיר, כדי שייווכח בפלא בעיניו.
הלה, שכבר חרץ את גורלו, התקשה להאמין שזה הילד שבדק. "אולי לקחתם אותו לרופאים בווינה?", שאל, וכאשר נענה בשלילה התעקש: "אז היכן הייתם?". "אצל ה'חפץ חיים'", השיבו ההורים הנרגשים, "והוא ייעץ לנו מה שייעץ"...
הרים הרופא את ידיו ואמר: "בכוחנו, הרופאים, לרפא את הקיים, אך לא ליצור 'יש מאין'. זאת אוכל לומר לכם בבטחה, שמצב לבו של בנכם היה 'אַיִן' לגמרי...".
סיימה האישה את סיפורה באוזני הבחור ואמרה: "כעת מבין אתה מדוע אני בהולה שבעלי כבר ישוב?".
(על-פי 'מאיר עיני ישראל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
