חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:08 זריחה: 6:39 י' בשבט התשפ"א, 23/1/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1193 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נשא, ח' בסיוון ה'תשע"ז (02/06/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1193 - כל המדורים ברצף
שני כתובים המכחישים ומשלימים
ה"תורה חדשה" – חידוש מהקב"ה
מרבה טהרה בכל תפוצות ישראל
פרשת נשא
"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1193, ערב שבת-קודש פרשת נשא, ח' בסיוון ה'תשע"ז (02.06.2017)

  דבר מלכות

שני כתובים המכחישים ומשלימים

מדוע לכתוב שני פסוקים ה"מכחישים" זה את זה ורק לאחר מכן ליישבם על-ידי פסוק שלישי, "מכריע", במקום לכתוב זאת מלכתחילה באופן המדוייק? * "הכרעה" אמיתית היא חיבור ואיחוד של שני קצוות * "הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם יצא לאוהל מועד" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסיום וחותם פרשת נשא (לאחרי הסך-הכול דקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח) נתבאר אופן דיבורו של הקב"ה למשה - "ובבוא1 משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו".

ומפרש רש"י: "ובבוא משה, שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר2 וידבר ה' אליו מאוהל מועד, והוא חוץ לפרוכת, וכתוב אחד אומר3 ודברתי אתך מעל הכפורת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אוהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאוהל מועד".

וצריך להבין:

א) מהו הקשר והשייכות דאופן דיבורו של הקב"ה למשה, "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", לסיומה של פרשת נשא בעניין חנוכת המזבח על-ידי קרבנות הנשיאים, שלאחרי שמבאר כל פרטי העניינים דחנוכת המזבח, "ויהי4 ביום כלות משה להקים את המשכן5 גו' ויקריבו נשיאי ישראל גו' ויביאו את קרבנם לפני ה' גו'", "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו גו'"6, והולך ומפרט פרטי הקרבנות דכל נשיא ונשיא, "נשיא אחד ליום גו'"7, עד לסך-הכל דקרבנות הנשיאים, "זאת חנוכת המזבח וגו'"8 - ממשיך ומסיים וחותם בעניין שאין לו קשר ושייכות (לכאורה) לקרבנות הנשיאים - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וגו'", אופן דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד?!

ב) ועוד ועיקר: המקום שבו היה צריך לבאר אופן דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד ("ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'"), הוא, בפעם הראשונה שנזכר אודות דיבורו של הקב"ה למשה מאוהל מועד9 - בהתחלת ספר ויקרא10, "ויקרא2 אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד"11, התחלת הדיבור מאוהל מועד12, ולמה נדחה עד לסיומה של הפרשה השנייה שבספר במדבר13?!

ג) וקושייה גדולה יותר על-פי המבואר בפירוש רש"י "שני כתובים המכחישים זה את זה כו'" - שכיוון שהכחשת הכתובים נעשית בהכתוב השני שבהתחלת ספר ויקרא (שמכחיש את הכתוב שלפניו בפרשת תרומה), למה נדחתה ההכרעה דהכתוב השלישי עד לפרשת נשא?!

ועל-פי הכלל הידוע שרש"י מבאר כל עניין הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, צריך לומר שהתירוץ על שאלות אלו (שאלות בפשוטו של מקרא) מובן מעצמו לבן חמש למקרא, עד כדי כך, שרש"י לא צריך לכתוב התירוץ בפירוש, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות העניין דשני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם (מהמידות שהתורה נדרשת בהם14):

לכאורה אינו מובן: למה נכתב העניין בתורה באופן שתחילה ישם שני כתובים שמכחישים זה את זה, "הכחשה" על-פי תורת אמת15, ואחר-כך ניתוסף "כתוב השלישי" שמכריע ביניהם - הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת העניין שבכתוב השלישי?!

וההסברה בזה - בפשטות - באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:

סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפני עצמו16, אשר, כל פסוק בפני עצמו כולל ריבוי עניינים, "עולם ומלואו", ולכן, צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי העניינים דפסוק זה מבלי לערב עניינים שנאמרו בפסוק אחר17, עד שיודעים כל העניינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים, ועל-דרך זה בפסוק שלאחרי זה, וכן הלאה: ולאחרי זה באים לדרגה נעלית יותר באופן הלימוד - ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולה18 שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכמה וכמה כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא "תורה אחת", "כל התורה עניין אחד"19.

ולכן כשהתורה רוצה להדגיש שני קצוות שיש בעניין אחד - הסדר הוא באופן דשני כתובים המכחישים, וכתוב השלישי שמכריע ביניהם:

כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה השני בכתוב אחר, הרי, על-ידי לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, ועל-ידי לימוד כתוב השני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, ששני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק - כדי ליתן רווח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפני עצמו;

ואחר-כך  בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, אשר, "הכרעה" אמיתית היא20 (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד,  ושוללים הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצד עצמם מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו על-פי ההכרעה דהכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (מה-שאין-כן אם היה נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כל-כך) שני הקצוות שבדבר).

ג.  ועל-דרך זה בנידון-דידן - בכתוב "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'", כתוב השלישי שמכריע בין שני הכתובים, הכתוב "ודברתי אתך מעל הכפורת", והכתוב "וידבר ה' אליו מאוהל מועד":

הכתוב הראשון, "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" - מדגיש גודל הפלאת מעלת הדיבור, שמקומו בקודש-הקדשים, המקום הכי מקודש במשכן (ומקדש), אשר, אפילו ביום-הכיפורים, הזמן הכי מקודש בשנה, "אחת בשנה"21, שבו דומין כל ישראל למלאכי השרת22, אסור לאף אחד מישראל להיכנס לשם, ואפילו הכהן גדול, המקודש שבישראל (שבכל השנה כולה גדלה מעלת קדושתו, "ויבדל אהרון להקדישו קודש קדשים"23, ועל-אחת-כמה-וכמה ביום-הכיפורים), אינו נכנס לשם אלא לצורך עבודת היום בלבד: ובקודש-הקדשים גופא - מקומו של הדיבור בהמקום שהוא סיבת הקדושה דקודש-הקדשים - "מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות"24.

כלומר, בכתוב זה מודגשת מעלת והפלאת התורה - דיבורו של הקב"ה - כפי שהיא בתכלית העילוי, בקודש-הקדשים, "על הכפורת מבין שני הכרובים", למעלה מהעולם (כל סדר ההשתלשלות), כמבואר בתורה-אור25 בדרוש הידוע מ"כי"ק אדמו"ר נ"ע" בעניין הכרובים, ש"כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אור-אין-סוף שבז"א (סוף עולמות האין-סוף26) וכרוב אחד מקצה מזה הוא מקור בי"ע... (ו)נעשים מקשה אחת מהכפורת שהיא בחינת כתר לשניהם וכו'", ועד שהכרובים "מעלים גם הכפורת והלוחות לאצילות כו'".

והכתוב השני, "וידבר ה' אליו מאוהל מועד" - מדגיש הקצה השני, שדיבורו של הקב"ה, תורה, הוא "מאוהל מועד", שנשמע בכל אוהל מועד, עד לפתח האוהל מועד, החלק הכי תחתון שבאוהל מועד (שממנו יוצאים לחצר אוהל מועד וכו'), שמורה על ירידת והמשכת התורה במציאות וגדרי העולם, כידוע27 שג' חלקי המשכן, קודש-הקדשים וקודש (אוהל-מועד) והחצר הם כדוגמת סדר ההשתלשלות28 שנחלק לג' עולמות כלליים, בריאה, יצירה, עשייה.

ולאחרי שלומדים כל אחד מכתובים אלו בפני עצמו (ובאופן שיש ריוח והפסק של כמה וכמה פסוקים ופרשיות ביניהם, שעל-ידי זה נקלט יותר כל אחד משני קצוות אלו), בא הכתוב השלישי - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" - ומכריע ביניהם, שמחבר ומאחד שני הקצוות יחדיו, שדיבורו של הקב"ה, תורה, כמו שהוא "מעל הכפורת גו' מבין שני הכרובים" (למעלה מהעולם), מתגלה ונשמע "באוהל מועד" (בעולם), בכל חלקי אוהל מועד, עד שם נשמע הקול של השמים (ורק לאחרי זה - בין שני הכרובים).

ד. על-פי זה יש לבאר כוונת רש"י בפירושו על הפסוק "ובבוא משה", "שני כתובים וכו'" - דלכאורה, פסוק זה כשלעצמו  מובן בפשטות ללא קושי, וההכרעה שלמדים מפסוק זה בנוגע להכחשה דשני הכתובים שלפני זה, מקומה כשמתעוררת השאלה דהכחשת הכתובים, ורש"י כבר ביאר זה בכתוב הראשון שבפרשת תרומה, ולמה צריך להאריך ולכפול גם בפרשתנו?!

ויש לומר, שכוונת רש"י להדגיש המעלה דכתוב השלישי (שעל-פי זה יובן גם הסדר ד"שני כתובים המכחישים כו' בא שלישי והכריע ביניהם")29 - שבסדר כזה דווקא מודגשים שני הקצוות בשלימותם ובתוקפם גם יחד, "משה בא אל אוהל מועד, ושם שומע את הקול הבא מהשמים, מעל הכפורת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם יצא לאוהל מועד".

ומוסיף רש"י לבאר ולהדגיש עוד יותר חיבור שני הקצוות שבכתוב השלישי - לא רק בכללות העניין ד"ובבוא משה אל אוהל מועד גו' וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו' מבין שני הכרובים", אלא גם בשאר פרטי הכתוב, "וישמע את הקול מדבר אליו גו' וידבר אליו", הן בהנוגע להדיבור, והן בהנוגע להקול:

בנוגע להדיבור - "מדבר... כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמן, משה שומע מאליו", שבזה מודגשת מעלת הדיבור - דיבורו של הקב"ה בינו לבין עצמו, לפני שמתצמצם (ועד ששמיעת משה היא באופן ש"שומע מאליו"): וביחד עם זה - "וידבר אליו", שמדבר למשה דווקא, ועד שמזה למדים "למעט את אהרון מן הדברות".

ובנוגע לשמיעת הקול30 - "וישמע את הקול, יכול קול נמוך, תלמוד-לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאוהל", שגם בזה מודגשים ב' קצוות: מחד גיסא - "הקול דסיני", למעלה ממדידה והגבלה דגדרי העולם31, ולאידך גיסא - הרי זה נמשך במדידה והגבלה דהעולם, "כשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאוהל"32.

ה. ויש לקשר הסדר שבו נכתב בתורה אופן דיבורו של הקב"ה למשה - שני כתובים המכחישים זה את זה וההכרעה שביניהם על-ידי הכתוב השלישי - עם כללות העניין דמתן-תורה:

מהעניינים העיקריים שבתורה - שייכותה למספר שלושה, כמאמר רז"ל33 "אוריאן תליתאי לעם תליתאי כו' בירחא תליתאי"34. ומהטעמים לזה35 - שמספר שלושה מורה על חיבור שני עניינים, כי, מספר אחד הוא באופן שמלכתחילה יש  רק אחד, מספר שניים מורה על מצב של כל אחד בפני עצמו, ומספר שלושה מורה על חיבור ואיחוד שני העניינים שהיו תחילה במצב של התחלקות. ודוגמתו במתן-תורה - החיבור והאיחוד דעליונים ותחתונים, ש"העליונים יירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה"36.

ובפרטיות יותר - שבמתן-תורה גופא מודגשים שני הקצוות דעליונים ותחתונים: עליונים - "מן השמים דיברתי עמכם"37, ו(הירידה ל)תחתונים, "וירד ה' על הר סיני"38 ד"מכיך מכל טוריא"39, וחיבור שניהם יחדיו (על-ידי הכתוב השלישי שמכריע ביניהם) - "מן השמים השמיעך את קולו גו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה"40, "כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ"41, "מלמד שהרכין הקב"ה שמי שמים העליונים על הר סיני ודיבר עמהם"42.

ולכן, גם בהמשך דיבורו של הקב"ה למשה (לאחרי מעמד הר סיני) באוהל מועד43 - "הוא הקול שנדבר עמו בסיני" -  מודגשים שני קצוות הנ"ל והחיבור והאיחוד שביניהם: כתוב אחד שמדגיש שהדיבור הוא למעלה ביותר - "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים גו'", וכתוב אחד שמדגיש שהדיבור נמשך ונקלט למטה - "וידבר ה' אליו מאוהל מועד",  והכתוב השלישי שמכריע ביניהם על-ידי זה שמחברם ומאחדם - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול גו' מעל הכפורת גו'"44, כנ"ל בארוכה.

ו. על-פי זה יש לבאר גם המשך הכתובים בסוף פרשתנו - שלאחרי כל פרטי בעניינים דקרבנות הנשיאים לחנוכת  המזבח, ממשיך ומסיים "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וגו'", היינו, שמקומו של הכתוב שמכריע ומבאר שדיבורו של הקב"ה למשה היה באופן שמאחד שני הקצוות (שבשני כתובים) הנ"ל, הוא, לאחרי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, השלימות גם למטה:

חנוכת המזבח על-ידי קרבנות הנשיאים פעלה שלימות בכל ענייני המשכן, כי, קרבנות הוא עניין עיקרי בהמשכן45 ("בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"46), ולכן, על-ידי הקרבנות נעשה ה"חינוך" בכל ענייני המשכן, כולל גם בהעניין ד"ונועדתי לך שם ודברתי אתך"3, עיקר עניינו של המשכן [כמו שכתב הרמב"ן47 בביאור טעם הקדמת ציווי עשיית הארון  והכפורת לשאר כלי המשכן, ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת כו'"] ובמילא, יש צורך ב"חינוך" המשכן גם ביחס להעניין ד"ונועדתי ל שם ודברתי אתך", אלא, שגם החינוך בעניין זה נעשה על-ידי הקרבת הקרבנות48.

ובפרטיות יותר:

בציווי דעשיית המשכן נאמר49 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והפירוש הפשוט - פשוטו של מקרא - שעל-ידי עשיית המקדש (משכן) נעשית השראת השכינה בישראל.

ומזה מובן שפעולתם של ישראל בחנוכת המזבח והמשכן50 על-ידי קרבנות הנשיאים - שכל נשיא ונשיא ("הנשיא הוא הכל"51) הקריב בתור נשיא דהשבט כולו וגם דפרטיו52 - פעלה שלימות נעלית יותר בכללות העניין ד"ועשו לי מקדש".

ועל-פי זה מובן שהמקום העיקרי לביאור אופן דיבורו של הקב"ה למשה במשכן בתכלית השלימות (חיבור שני הקצוות, דיבור הכי עליון, שנמשך ומתגלה למטה), הוא, לאחרי שהמשכן הוא בתכלית השלימות - לאחרי חנוכת המזבח על-ידי קרבנות הנשיאים, ובזה גופא - לא לאחרי יום ראשון שבאו כולם כדי להקריב  הקרבנות לחנוכת המזבח, ועד ש"העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון"53, אלא לאחרי שנשיא הי"ב הקריב את קרבנו בפועל, ועד לאחרי גמר הסך-הכול שבפועל דקרבנות הנשיאים54, "זאת חנוכת המזבח אחרי הימשח אותו"55 - אזי נתגלה ונתפרש בתורה אופן  דיבורו של הקב"ה למשה בתכלית השלימות - "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו ושמע את הקול גו' מעל הכפורת גו'"56.

ז. ויומתק יותר - שגם בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (שעל-ידם נעשה המשכן בתכלית השלימות) יש דוגמת חיבור ב' קצוות הנ"ל באופן דיבורו של הקב"ה למשה במשכן:

קרבנות הנשיאים לא באו על-פי ציווי ה', כי אם, שהנשיאים עצמם, "התנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן", ואחר-כך "נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו"57, ועד כדי כך, שהיה צורך בציווי מיוחד מהקב"ה לקבל נדבתם - הן בנוגע לעגלות, "קח מאתם58 והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד"59, כיוון ש"לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום"60, והן בנוגע לקרבנות שעל-גבי המזבח, "נשיא אחד ליום גו' יקריבו את  קרבנם"61, "כי לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה"62.

וביחד עם זה, הרי, לאחרי שהקב"ה קיבל את נדבתם של הנשיאים - נעשית "חנוכת המזבח" שפעלה שלימות בכל ענייני המשכן, ועד לההדגשה שבסך-הכול דקרבנות הנשיאים, "כל כסף הכלים וגו'", "למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד לא ריבה ולא מיעט"63, שמציאות כזו אינה בענייני העולם (שאי-אפשר לצמצם כו'), כי אם, ב"כלי המקדש" דווקא.

ועל-פי זה, גם בקרבנות הנשיאים מודגש חיבור ב' קצוות: הדגשת פעולת המטה (תחתון) דווקא - "נשאם לבם להתנדב כו'" ללא ציווי הקב"ה: והדגשת הקדושה של מעלה - "חנוכת המזבח", ועד שהכלים שהתנדבו נעשים בבחינת "כלי  המקדש". ושני הקצוות מתאחדים ונעשים עניין אחד - שהקדושה של מעלה היא בקרבנות שהתנדבו הנשיאים מעצמם, ללא ציווי הקב"ה.

(קטעים משיחות שבת-קודש פרשת נשא, י"ד בסיוון, ויום א' ט"ו בסיוון ה'תשמ"ט

- 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, חלק שלישי עמ' 333-341)

________________________________

1)    ז,פט.

2)    ר"פ ויקרא.

3)    תרומה כה,כב.

4)    ז,א ואילך.

5)    "ראש חודש ניסן היה" (פרש"י עה"פ).

6)    ז,י.

7)    שם, יא.

8)    שם פד,פח..

9)    ואולי גם לפנ"ז - בפסוק "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת גו'" שבפרשת תרומה. אלא, שבפסוק שבפ' תרומה יש לתרץ שכיוון שעניין הדיבור נזכר כאן רק בקשר לציווי ע"ד עשיית הארון והכפורת (ולא בנוגע להדיבור עצמו), לא נחית לפרש אופן הדיבור בפרטיות (שמשה נכנס רק לאוהל מועד כו'). ואעפ"כ, כדי לשלול טעות בלימודו של הבן חמש שנים למקרא, מקדים רש"י ומפרש מיד (בפרשת תרומה) "ובמקום אחר הוא אומר וכו' משה היה נכנס למשכן, וכיוון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באוהל מועד". ועצ"ע בכ"ז ובמש"כ בפנים.

10)  להעיר ממנהג ישראל שהתחלת הלימוד דבן חמש למקרא הוא בספר ויקרא (ראה לקו"ש חכ"ב בתחילתו. וש"נ).

11)  מה-שאין-כן כל הדיבורים שלפנ"ז - הן הדיבור באהלו של משה (שנקרא גם אוהל מועד - "ומשה יקח את האוהל גו' וקרא לו אוהל מועד" (תשא לג, ז)), ששם היה הדיבור מיוהכ"פ עד שהוקם המשכן (פרש"י שם, יא), והן הדיבור שלפני יוהכ"פ, וגם לפני מ"ת, ובמצרים כו', ועד להדיבור הראשון, "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה גו'" (שמות ג,ד) - שהיו באופן אחר מכמו שנקבע אופן הדיבור במשכן.

12)  ולכן נתבארו שם כו"כ פרטים בנוגע לאופן הדיבור - "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה כו'" (תו"כ ופרש"י ר"פ ויקרא), וכיו"ב.

13)  להעיר מראב"ע עה"פ: "יתכן שתחילת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה". אבל, בפשטות הכתובים היה הדיבור מיד בר"ח ניסן. וברמב"ן (פרשתנו ז, א): "ביום הראשון של מילואים קרא אל משה מאוהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחילת זאת החיה אשר תאכלו, שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן עניין הקרבנות, ונמשכו העניינים עד המקום הזה... וכשהשלים... דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אוהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם כו' ".

14)  ברייתא די"ג מדות (תו"כ בתחילתה).

15)  כלומר, שהסתירה שביניהם היא לא רק בהשקפה ראשונה, בחיצוניות כו' אשר, ע"י העיון והיגיעה ימצאו תיווך ביניהם, אלא התורה מעידה ששני הכתובים מכחישים זה את זה.

16)  דלהעיר, שחלוקת פסוקי התורה הו"ע עיקרי - "כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן ליה" (מגילה כב,א. וש"נ). ויש לומר, שאין זה חידושו של משה, אלא כן היה הלימוד מפי הגבורה, כל פסוק ופסוק בפ"ע, ע"ד ההפסקות שבין פרשה לפרשה ליתן ריוח להתבונן כו' (תו"כ ופרש"י ר"פ ויקרא), ומעין זה - בנוגע לכל פסוק ופסוק.

17)  וע"ד "כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי".

18)  ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד-ה רפ"ב ושם הי"א. רפ"ג.

19)  תוספתא סנהדרין ספ"ז.

20)  ראה לקו"ש חכ"א ס"ע 111 ואילך. וש"נ.

21)  ס"פ תצוה, אחרי טז,לד.

22)  ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתר"י ס"ט. סתרי"ט ס"ט. סי"ז.

23)  דה"א כג, יג.

24)  ויתירה מזה - "קול יורד מן השמים לבין הכרובים" (פרש"י עה"פ).

25)  ס"פ תרומה.

26)  סהמ"צ להצ"צ מצות בנין המקדש פ"ב (דרמ"צ פו,ב).

27)  ראה סהמ"צ שם פ"א (פה,א).

28)  ראה גם במדב"ר פרשתנו פי"ב,יג: "המשכן... שקול כנגד העולם שקרוי אוהל כו'".

29)  ולכן מתחיל "שני הכתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם", דלא כבפרשת תרומה, "ובמקום אחר הוא אומר כו' נמצאו שני כתובים המכחישים כו'" - כי, בפרשת תרומה כוונתו לשלול טעות של הבן חמש למקרא שלא יחשוב שמשה נכנס לקוד"ק כו', מה-שאין-כן בפרשתנו, שאין מקום לטעות בהבנת העניין (כיוון שכבר פירש רש"י תיווך הכתובים), כוונת רש"י לבאר המעלה דכתוב השלישי שמכריע בין שני כתובים המכחישים, כבפנים.

30)  להעיר, ששמיעת הקול היא למטה מהדיבור, ובזה מודגש יותר החידוש שחיבור שני הקצוות, שגם בשמיעת הקול (שלמטה מהדיבור) ניכר ומורגש הקצה העליון שלמעלה ממדידה והגבלה.

ועפ"ז יומתק : (א) העתקת תיבת "וישמע את הקול", אף שמפרש רק את הקול - להדגיש שב' הקצוות הם גם בשמיעת הקול למטה, (ב) סדר הפירושים (בדפוס ראשון), "מדבר", "וידבר אליו", "וישמע את הקול" (אף שהכתוב נאמר "וישמע את הקול" לפני "מדבר", "וידבר אליו") - כיוון שעיקר החידוש הוא "בוישמע את הקול", כנ"ל. 

31)  "כדכתיב (יתרו כ,טו ובפרש"י) וכל העם רואים את הקולות, רואים את הקולות, רואים את הנשמע, ופי' רז"ל (תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט) מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא אנכי כו', וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, וכדפי' בתיקונים (תקו"ז תכ"ב (סד,ב)) דלית אתר דלא מליל מיני' עמהון כו'" - תניא פל"ו.

32)  וי"ל, שזוהי גם כוונת רש"י במ"ש "יכול קול נמוך ת"ל את הקול כו'", אע"פ שדרכו לכתוב הפירוש ללא הקדמת קס"ד (שאלה וכיו"ב) - כיוון שגם לאחרי המסקנא ("הוא הקול שנדבר עמו מסיני") נשאר התוכן דהקס"ד, אלא באופן אחר, המתאים אל המסקנא (כמו כתוב השלישי שאינו שולל אחד משני הכתובים אלא מקיים שניהם על-פי הכרעתו) - שייכותו להגבלה שמצד גדרי העולם, ש"היה נפסק כו'", ע"ד ובדוגמת "קול נמוך".

33)  שבת פח,א.

34)  וראה בפירוש רב ניסים גאון (לשבת שם) עוד כו"כ עניינים במספר שלושה.

35)  ראה לקו"ש חכ"א ס"ע 110 ואילך. וש"נ.

36)  תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

37)  יתרו כ,יט.

38)  שם יט,כ.

39)  ראה מדרש תהילים (באבער) סח,יז. ת"י שופטים ה,ה. לקו"ת במדבר ד,ג. טו, סע"ב ואילך. ובכ"מ.

40)  ואתחנן ד,לו.

41)  פרש"י יתרו כ,יט.

42)  כ"ה בברייתא די"ג מידות (על-פי הגירסא שהובאה בפי' עזרת כהנים שם ) - בהדוגמא להמדה ד"שני כתובים המכחישים זה את זה כו'. ולהעיר, שבפרש"י שם, הפירוש "הרכין שמים כו'" הוא פירוש בפ"ע (ד"א הרכין כו'), ולא בהמשך להכרעה דכתוב השלישי "מן השמים השמיעך גו' ועל הארץ הראך גו'". ובמכילתא שם: "הכריע השלישי, מן השמים השמיעך את קולו גו' דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מלמד שהרכין כו'". ואכ"מ.

43)  להעיר, שכללות העניין דהקמת המשכן בא בהמשך למתן-תורה, שעי"ז נשלם החיבור דעליונים ותחתונים, גילוי והמשכת השכינה למטה בארץ, כדאיתא במדרש "אימתי שרתה השכינה בארץ ביום שהוקם המשכן" (במדב"ר פרשתנו פי"ג, ב. פי"ב, ו).

44)  וראה רמב"ן ר"פ תרומה: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו... וכמו שאמר במתן-תורה מן השמים השמיעך את קולו גו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים... כל דיבור עם משה היה מן השמים... ונשמע מבין שני הכרובים כדרך ודבריו שמעת מתוך האש כו'", עיי"ש.

45)  ולהעיר, שגם לפני מ"ת, לפני ביטול הגזירה, היו הקרבנות עניין עיקרי - כמ"ש בנח "וירח ה' את ריח הניחוח" (נח ח,כא), ש"ניחוח" פירושו "נחת רוח לפני כו'" (פרש"י ויקרא א,ט. וראה בארוכה לקו"ש חל"ב ע' 1 ואילך. וש"נ).

46)  רמב"ם ריש הל' ביהב"ח.

47)  שם.

48)  וטעם הדבר - כי, "ונועדתי לך שם ודברתי אתך גו'" היה רק אצל משה רבינו, ואילו בנוגע לכל ישראל, עניינו העיקרי של המשכן הו"ע הקרבנות.

49)  תרומה כה,ח.

50)  נוסף על פעולתם והשתתפותם בנדבת המשכן.

51)  פרש"י חוקת כא,כא.

52)  כפירוש רש"י (פרשתנו שם, יב) "למטה יהודה - יחסו הכתוב על שבטו", ועד כדי כך, שיש צורך בלימוד מיוחד לשלול ש"לא שגבה משבטו והקריב... ת"ל זה קרבן נחשון משלו הביא".

ולהעיר מהאריכות הלשון בפירוש רש"י "או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, ת"ל זה קרבן נחשון משלו הביא", שכותב גם הקס"ד, אף שדרכו לכתוב מיד המסקנא ללא הקדמת הקס"ד, (כשם שדרכו לכתוב מיד הפירוש ללא הקדמת שאלה) - דיש לומר, שכתיבת הקס"ד היא במקום ש(קצת) תוכנו של הקס"ד קיים גם לאחרי המסקנא, אלא באופן אחר [ע"ד האמור לעיל (הערה 32) בדיוק לשון רש"י, יכול כו' ת"ל כו'".], כבנדו"ד, שגם לאחרי המסקנא ש"משלו הביא", ה"ז שייך גם לכל השבט (מעין "שגבה משבטו והביא"), כיוון שהנשיא הקריב עבור כל השבט (וראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 42 ואילך).

53)  במדב"ר פרשתנו פי"ד, יג. וראה גם לקו"ש שם עמ' 53 ואילך. וש"נ.

54)  להעיר, שבסך-הכול דקרבנות הנשיאים מודגשת אחדותם של כל ישראל - ע"ד ובדוגמת האחדות ד"ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד" (יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה דא"ז פי' השלום: "הרי השעה שאתן להם את תורתי"), שקדמה למתן-תורה, כולל גם מארז"ל (דב"ר פ"ז, ח) "אילו היו ישראל חסרים אפי' אחד כו'", היינו, שנתינת התורה למשה רבינו תלוי בהשלימות דכל ישראל, ודוגמתו גם בדיבור הקב"ה למשה במשכן (ההמשך דמ"ת) - שהפסוק "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו'" הוא לאחרי אחדותם של ישראל המודגשת בקרבנות הנשיאים.

55)  פרשתנו ז,פח.

56)  ויומתק יותר - שג' הכתובים (שני הכתובים בשני הקצוות, והכתוב השלישי שמחברם) נכתבו בג' מצבים שונים: הכתוב "ודיברתי אתך מעל הכפורת גו'" (קצה העליון) - בציווי ה'  על עשיית הארון והכפורת: הכתוב "וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (קצה התחתון) - בר"ח ניסן, לאחרי הקמת המשכן בפועל (עבודת המטה): והכתוב השלישי (חיבור שני הקצוות) - לאחרי השלימות דחנוכת המשכן (כבפנים).

57)  פרש"י שם, י.

58)  ראה שהש"ר פ"ו, ד: "אמר לו הקב"ה (למשה) צא ואמור להם (להנשיאים) דברי שבח כו', באותה שעה נתיירא משה אמר בלבו תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרת על הנשיאים, או שמא נביא אחר עמד וחיש את ההלכה (ע"ד קורבנות הנשיאים), אמר לו הקב"ה, משה, אילו הייתי אומר להם שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם, אלא קח מאתם... מאתם היו הדברים". כלומר, ש"קח מאתם" מדגיש ש"מאתם היו הדברים", ולכן צריך רשות כו', וביחד עם זה, מדגיש גם שמגיע להם "יישר כח", "אמור להם דברי שבח".

59)  שם,ה.

60)  פרש"י שם,ג.

61)  שם,יא.

62)  שם,פה

63)  פרש"י עה"פ.

 משיח וגאולה בפרשה

ה"תורה חדשה" – חידוש מהקב"ה

והרי התורה היא נצחית?

"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".

ועל-פי זה צריך ביאור בהעניין ד"תורה חדשה מאיתי תצא", "על-ידי משיח" ש"נביא גדול הוא" – הרי כלל ש"לא בשמים היא", ו"אין נביא רשאי לחדש דבר"?...

ויובן בהקדם הביאור בחידושי תורה בזמן הזה, כמאמר רז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" – "לחדש" דייקא, חידוש של התלמיד ותיק, וביחד עם זה, "ניתן למשה מסיני":

במתן-תורה ניתנו למשה כללי התורה שעל-ידם יודעים "לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות . . וכן בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה' . . כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות". ולכן: מצד זה שהתלמיד ותיק התייגע בשכלו למצוא ולגלות דבר זה (על-פי כללי התורה), הרי זה חידוש שלו: ומצד זה שמציאת וגילוי ה"חידוש" נעשית על-פי כללי התורה שניתנו למשה בסיני, הרי זה כלול (בהעלם) בתורה וניתן למשה מסיני.

ועל דרך זה יש לומר בנוגע ל"תורה חדשה" שתתגלה לעתיד לבוא – שבמתן-תורה (שהוא עניין חד-פעמי, שהרי לא יהיה עוד הפעם מתן-תורה) ניתנו כל ענייני התורה כולה, גם העניינים ד"תורה חדשה מאיתי תצא" שיתגלו על-ידי משיח, טעמי וסודות התורה שניתנה כולה (יחד עם "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה") למשה מסיני, וכלולים בהעלם בתורה שניתנה למשה מסיני.

חידוש של 'תלמיד ותיק' והחידוש לעתיד לבוא

אלא שיש חילוק יסודי ועיקרי בין החידושים שמתגלים על-ידי תלמיד ותיק בזמן הזה ל"תורה חדשה" שתתגלה לעתיד לבוא:

החידושים בתורה שמתגלים בזמן הזה – כיוון שהתגלותם היא על-ידי היגיעה בשכלו (המוגבל) של תלמיד ותיק, מובן, שגם קודם התגלותם (בהיותם בהעלם) הרי הם כלולים בתורה באופן שיש ביכולת האדם למוצאם ולגלותם (העלם שישנו במציאות) מן ההעלם אל הגילוי.

מה שאין כן ה"תורה חדשה" שתתגלה לעתיד לבוא – כיוון שאין ביכולת האדם (תלמיד ותיק) לגלותם, כי אם על-ידי הקב"ה בעצמו, "תורה חדשה מאיתי תצא", מובן, שהתכללותם בתורה היא באופן של העלם לגמרי שאינו שייך לגילוי (העלם שאינו במציאות), ולכן "התגלותם" לעתיד לבוא על-ידי הקב"ה הוא עניין של חידוש, "תורה חדשה", באין ערוך לגמרי לתורה שבזמן הזה, כמאמר רז"ל "תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח".

(משיחת יום ב' דחג השבועות ה'תנש"א; התוועדויות ה'תנש"א, כרך ג, עמ' 278-280)

 ניצוצי רבי

מרבה טהרה בכל תפוצות ישראל

הרבי שימש כ"נשיא כבוד" של המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל ועמד לימינם עשרות שנים * פרסום ראשון של מכתב הרבי לתמיכה במוסד * חלק ראשון

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"ברגשי קודש ומעומק הלב אנו מצטרפים להביע ברכתנו ואיחולנו לרבן של ישראל אשר עיניו פקוחות וידיו עושות תושיה להגדיל תורה וטהרה בכל התפוצות מרן הגאון הקדוש והטהור כבוד-קדושת שבת-תחכמוני אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א בהגיעו לגבורות לאורך-ימים-ושנים-טובות עוד ינוב בשיבה בבריות גופא ונהורא מעליא ולנהל עדת ישראל עד בוא גואל צדק במהרה-בימינו-אמן".

מודעה זו צוטטה כאן מתוך הספר 'כבוד חכמים' – קובץ מיוחד לחידושי תורה ועניני הלכה – שהופיע בהוצאת קה"ת בשנת תשמ"ב לכבודו ולזכותו של הרבי, בהשתתפות גדולי התורה וההוראה שליט"א (עמוד 449) ביוזמת ובעריכת הגאון החסיד ר' חנני' יוסף אייזנבך שליט"א (מודעה זהה נדפסה גם בקובץ קודם שיצא בשנת תשל"ז עמ' קמא) מטעם המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל.

המרכז הארצי למען טהרת המשפחה פועל עשרות שנים ברחבי ארצנו-הקדושה וזכה להרבות טהרה בישראל.

האמת היחידה

עד כמה היה הרבי מעורב בנושא תעיד האיגרת הבאה (המופיעה כאן בפרסום ראשון באדיבות ועד הנחות בלה"ק) בה מעניק הרבי מכתב-תמיכה למוסד:

ב"ה, אדר"ח אייר תשי"ג

ברוקלין.

הועד המרכזי הארצי למען טהרת המשפחה

ובראשם הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ איש רב פעלים ובעל מדות כו' מוה"ר אפרים זלמן שי'.

שלום וברכה!

נמסר לי תמול מכתבם מד' ניסן. כן נעם לי להוודע בפרטיות ע"י הרה"ג הוו"ח אי"א עוסק בצ"צ כו' מוה"ר חיים עזרא שי' ברזל, אודות פעולותיהם הטובות לטהרת בנות ישראל ובמילא טהרת כלל עם ישראל והמשכת השראת השכינה במושבי ישראל בארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו.

...וכאן מקום אתי על יסוד מרז"ל אין מזרזין אלא למזורזין, לאמר, התחזקו והתאמצו במפעליכם הטובים לחיזוק מצות טהרת המשפחה שהוא אחד העמודים שעליו בית ישראל נשען ועומד ושעל ידו בפרט מקרבים ג"כ את הגאולה, וכמרומז במשנה סוף מס' יומא, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם כו' מקוה ישראל ה'.

בברכה לאריכות ימים ושנים טובות ואין טוב אלא תורה ומצוה, מתוך בריאות הנכונה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

הרב ברזל היה תלמיד חכם שנסע כנציג המרכז לטהרת המשפחה לגייס תמיכה מגדולי ישראל ואישי ציבור. הוא זכה להתקבל ל'יחידות' אצל הרבי, ויצא בהתפעלות גדולה. בין השאר שוחח עמו הרבי אודות חשיבות לימוד החסידות (הנ"ל סיפר על כך בשנת תשל"ז לתלמידים השלוחים למגדל העמק).

ב'ספר הצאצאים' מספר הגאון החסיד רבי שמואל אלעזר היילפרין (עמ' 382):

"כשחזר הרה"ג ר' עזרא שי' ברזל, אז משגיח רוחני בישיבת בני הגולה, היה מלא התפעלות מזה שהצטייר אצלו, כי כ"ק אדמו"ר שליט"א הוא היחיד בדורנו האומר בפה מלא ובמלוא הבטחון והתוקף: רצונכם להגיע לאמת – המקום הוא אצלי!".

דיווח מפורט ממצב המקוואות

בכ"ה אדר תשי"ג מדווחים חברי הועד של אגו"ח לרבי:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א

"בהתאם למכתבו של כ"ק אדמו"ר שליט"א מי"ז טבת התחלנו לבקר בהמקומות שדורשים עזרה לבנין או לגמר הבנין של המקוה דשמה, את גודל הנחיצות בזה היות כי המקומות רחוקים זה מזה ובדרכים שונות.. והוכרחנו לקחת ספעשל טעקסי ובנסיעה אתמול מהשכם בבוקר עד אחד עשרה בלילה כבר הספקנו להיות בשלשה מקומות. הנוסעים היו הרב זיסלין, ר' פנחס אלטהויז ור' שמואל זלמנוב.

"ראשית ביקרו בכרכור, שמה כבר נבנתה מקוה חדשה (מושבה גדולה מהרבה שנים) ע"י הרב זרצקי, סדר בנייתה ע"י השקה מהצד, גם סודר אופן שיהיה גם ע"י זריעה.. את המקוה בנה במסירות גדולה, ובקושיים גדולים השיג כמה אלפי ל"י. עדיין לא נפתחה, כי חסרים שמה עוד דברים עיקריים, כמו הרצפה, מקום להתלבש, ב"כ ועוד. דרושים לו כשש מאות וחושבים אנו לתת לו החצי.

"אחר-כן ביקרו בתל-עדשים זו גם-כן מושבה ישנה רובם חפשיים, אבל נמצא שם שו"ב ורב ר' אברהם קלשטיין יראה ה' ואשתו הרבנית ג"כ אשה חרדה לאלקים, וזה כעשרים שנה שבנו שמה מקוה, והם בעצמם העיקר, הרבנים, הבלנים, משגיחים ומחממים וכו' אבל בזמן האחרון נהרס הבנין סביב, והתחיל במסירות-נפש לבנות בנין חדש סביב אבל אין אצלו כח לגומרו. כן בפנים מוכרחים לעשות תיקונים הכרחיים כגון אמבטיה ועוד ומוכרחים לעזור לו, ונחליט אי"ה בכמה.

"ומשם נסעו ליסוד המעלה, ג"כ מושבה ישנה והיתה שמה מקוה אבל נהרסה ע"י הפצצות, כי המושב נמצא ע"י גבול הסורי. הרב דשמה או השו"ב הוא מתלמידי ישיבת תורת-אמת משנת תרפ"ה, וצריכים לבנות המקוה מחדש, כמובן שזה יעלה לסכום גדול, אבל כנראה שאנשי המושבה ג"כ יעזרו בזה, אנחנו מחכים שישלחו לנו התקציב [=מחיר העלות] עם פרטים כמה צריכה לעלות, ואז נחליט כמה לתת להם, אנחנו חושבים כי שמה נוכל לבנות אותה כפי דרישת כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נבג"מ זי"ע.

"מצאנו לנכון להודיע לכ"ק שליט"א מהיכן יש אצלינו המקורות להעזרה להמקוואות כי השתדלנו להתרים אנשים חשובים למטרה הקדושה הזו, ועלה בידינו להתרים אחד הרוצה בעילום שם פעמיים בחמש-מאות, ובטח השי"ת יעזור לנו גם להבא. ואי"ה נבקר בהמקומות האחרים, ונודיע לכ"ק התוצאות".

אישור לקבלת תמיכה

בכ"ד ניסן תשי"ג כותב הרב אפרים זלמן היילפרין לראשי ומנהלי אגודת חסידי חב"ד:

"נודענו כי ההקצבות כבר נמסרו לתעודתם, ולפחות – כך אנו סבורים – הייתם צריכים... לבקש מן אותם המקומות שיאשרו גם לנו דבר קבלת התמיכה, כי הלא סוף כל סוף אם הוקצב הקצבה של תמיכה בשבילם מטעם כ"ק האדמו"ר שליט"א הרי זו תוצאה של השתדלותנו...".

בב' אייר תשי"ג משיבים לו:

"...לכל אחד ואחד מהמקומות הסברנו שהתמיכה היא ע"י השתדלותו של המרכז למען טהרת המשפחה, וליתר שאת הננו נענים לבקשתם, ואנו פונים בבקשה לכל אחד ואחד שיאשרו גם לכבו' קבלת התמיכה...".

ובו ביום אכן הוצאו מכתבים בסגנון הבא:

"שלום וברכה!

"היות והתמיכה שעל-ידינו לתיקון המקווה שבאתר כת"ר, היתה ע"פ השתדלותו של המרכז הארצי למען טהרת המשפחה, אי-לזאת בקשתנו מכת"ר לאשר גם להמרכז הנ"ל, מקבלתם אצלינו את סכום התמיכה.

"אם כי קיבלנו מב"כ של כת"ר אישור בחתימה על קבלת הסך שלש מאות ל"י, בתור תמיכה לתיקון המקוה, בכל זאת רצוי הי' שכת"ר שליט"א בעצמו יאשר לנו מכל זה.

"ברגשי כבוד,

"בשם הנהלת אגודת חסידי חב"ד".

דעתו של הרבי לא היתה כל-כך נוחה מכל צורת הטיפול ובט"ז אלול תשי"ג הביע הרבי צערו (באדיבות ועד הנחות בלה"ק):

בענין העזר למקואות, הנה נגרם לי צער רב וכו'... עליהם להתדבר עם המרכז דטהרת המשפחה... ועוד זאת אשר נסעו בש[ם] עצמם לכמה מקומות לתקן בעצמם מקואות וכו'. ומובן שמנהלי המרכז... תולים הענין בי... ועכ"פ עתה הנה, כיון שנמצא בקרן המקואות שלהם אלף ות"ק לא"י ומהקודם לערך מאתיים לא"י, הנה לדעתי בלי ישונה, יתנו מזה למרכז טהרת המשפחה בנשיאות הרב האלפערין שי' י"ב או י"ג מאות לא"י לתיקון מקוה אחת כתיקון כ"ק מוהרש"ב נ"ע.

בה' תשרי תשי"ד כותב הרב הלפרין לאגו"ח:

"המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בעיה"ק ירושלים ת"ו

"ב"ה, ה' תשרי תשי"ד

"לכבוד אגודת חסידי חב"ד ד' עליהם יחיו

"ת.ד. 689 תל אביב

"שלום ורוב ברכה!

"כ"ק אדמו"ר שליט"א – כפי שכותב במכתבו הורה להעביר אלינו סכום מסוים לטובת המקואות בארץ – בכדי למנוע אי הבנה ולא לעורר אי נעימות וגם מפני הצורך הרב מפני הדרישות כי רבו אנו מבקשים נא הואילו להעבירם ביפה שעה אחת קודם על מה שנהיה לכם אסירי תודה.

"כפי שאמרנו אז הננו אומרים גם עתה שאנו מוכנים בעזה"י להראות ולתת חשבון איפוא והיכן ואיך הוצאו הכספים האלו.

"בברכה גמר חתימה טובה

"הננו בכבוד רב

"אפרים זלמן היילפרין".

הרבי – מנשיאי הכבוד

כבר בט"ו כסלו תשל"ג (שם עמ' 70) רושם הרב וולף את תוכן הדברים ששמע יום קודם לכן מהרב חדקוב:

"על-דבר [=מקס] שרייבער בקשר למקוואות 1) שנתן סכום כסף גדול לטהרת המשפחה להדפיס חוברת בגרוזינית על טהרת המשפחה. 2) שיש לו אפשרויות לבנות עוד 5 מקואות במשך זמן קצר ונודיע על כך לאברמסקי במברקים ב-25 בספטמבר וב-13 בנובמבר. לכן ללכת לר"י לוי להתעניין בהנ"ל הן בקשר למקוה שלנו והן בקשר למקואות בריכוזי יהודי גרוזיה שמעוניינים. בחמימות למסור ללוי על דבר זה".

ובהמשך לזה כותב הרב וולף לרבי בי"ב שבט תשל"ג (שם עמ' 89):

ביררתי שרק בב' מקואות הענין הוא לא מסודר ברמלה ובאשדוד. ברמלה נסגרת המקוה בשעה 7:00 ובאשדוד המקוה רחוקה ממקום המגורים. בענין אשדוד דיברתי עם ר' יהושע לוי והוא אמר שאם יש מגרש שאפשר לבנות עליו מקוה אז אפשר לעשות את זה, וברמלה דיברתי עם ראש העיריה וממועצה דתית וכנראה שאפשר גם שם לסדר את הענין שהמקוה תהיה פתוחה עד שעה מאוחרת".

בשנת תשד"מ העניק הרב יהושע לוי ראיון ל'כפר חב"ד' ובו סיפר על הקשרים עם כ"ק אדמו"ר שליט"א (גליון ו' אדר א' תשד"מ – 1326 עמ' 11):

"בודאי. מידי שנה אנו שולחים אליו את הדו"ח של פעולותינו במשך השנה. לא פעם קיבלנו לשמחתנו בעקבות זאת תגובות והערות ממנו ואני רוצה לציין בסיפוק, שרבות מהנחיותיו ועצותיו כבר הספקנו לקיים.

"כשהרב ישעיה הרצל נתמנה לרב בכפר תבור, כבר לא פעלה שם המקווה הישנה שהיתה קיימת בעבר. הוא נסע אז אל הרבי וכשחזר הביא לי 500 דולר שהרבי שלח לנו וסיפר שהרבי אמר לו: "תגיד לר' שייע לוי שאני מבקש ממנו לבנות מקווה בכפר תבור". וב"ה המקווה קיימת.

"עד כמה שידוע לי, המוסד שלנו הוא היחיד שעבורו נערכת מגבית בבית-מדרשו של הרבי שליט"א, שמעתי שביקש מר' יוחנן גורדון, הגבאי הראשון של בית המדרש, לקיים מגבית בכל שנה, לטובת המוסד [השווה: איגרת הרבי להר"ר אלימלך קפלן שצוטטה לעיל: "קבלו בהשתדלותי ממגבית אנ"ש שי'"].

בראיון עצמו מספר הרב לוי כי "נשיאי המרכז היו גדולי הדור" הוא אינו מפרט יתר על המידה אך מסתבר שהרבי היה אחד מנשיאי הכבוד והשמועה מספרת כי הרבי עצמו ביקש שלא יוזכר הדבר כי ישנם מקומות שהדבר ימנע מאחרים לסייע...

לפני שנים אחדות פירסם האספן ר' צבי ביאלוסטוצקי מיקבץ בשם "באר חפרוה שרים", ובו אוסף כרוזים איגרות ומכתבים שנכתבו על-ידי גדולי ישראל למען המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל במיקבץ שנדפס במהדורה מצומצמת וממוספרת בת 50 עותקים בלבד אנו מוצאים מספר כרוזים המלמדים על מעורבותו הרבה של הרבי בפעילות המרכז.

באחד העמודים מתנוססת תמונתו של הרבי בראש העמוד לצידו מימין "כ"ק האדמו"ר מסטמר שליט"א" ומשמאלו "ישראל אלטר אדמו"ר מגור שליט"א" בכיתוב נכתב "דאר בארימטער ליובאוויטשער רבי".

בעמוד נוסף מופיע שמו של הרבי ב"ועד האמריקאי למען טהרת המשפחה באר[ץ] הק[ודש]" ברשימת "נשיאי הכבוד".

לדברי הרב יהושע לוי "המקווה הראשונה שהוקמה ברוב פאר והדר... בתל עדשים" (כפר חב"ד שם עמ' 10).

מסתבר שלצורך שיפוץ המקוה הקציבה אגודת חסידי חב"ד באה"ק ת"ו 200 ל"י, כפי שנאמר במסמך שלפנינו:

"ב' אייר תשי"ג

"לכבוד הרבני הר"ר אברהם שי' גלטשטין

"שו"ב בתל עדשים.

"שלום וברכה!

"כבר כתבנו לכב', שהקצבנו בשביל תיקון בנין המקוה שבמחנם, סך מאתיים ל"י, ויוכלו לבוא לקבל זה.

"בכבוד, בשם הנהלת ועד אגו"ח

"ש. זלמנוב

"לפנות: ש. זלמנוב רח' ר' יצחק אלחנן 6".

 ממעייני החסידות

פרשת נשא

נשא את ראש בני גרשון גם הם (ד,כב)

כמו שציוויתיך על בני קהת (רש"י)

גרשון היה הבכור, ואף-על-פי-כן מקדים הכתוב את בני קהת. מה הטעם לכך?

גרשון – רומז לעבודה של גירוש ודחיית הרע, 'סור מרע'.

קהת – רומז לאסיפה וקיבוץ של מצוות ומעשים טובים, 'עשה טוב' (קהת מלשון "ולו יקהת עמים", שפירושו "אסיפת העמים").

זהו שגרשון נולד לפני קהת, כי סדר העבודה הוא 'סור מרע' ואחר-כך 'עשה טוב', וכמשל הכנת ארמון לדירת המלך, שבתחילה מנקים משם את הלכלוך ('סור מרע') ורק לאחר מכן מכניסים לתוכו כלים נאים ('עשה טוב').

ובכל זאת הקדים הכתוב את בני קהת, שכן 'סור מרע' הוא רק הכנה ל'עשה טוב', אבל מבחינת תכלית הכוונה – 'עשה טוב' קודם.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 19)

ונעלם מעיני אישה ונסתרה (ה,יג)

מבואר בספרים, שהמשמעות הפנימית של קינוי וסתירה היא, שהקב"ה, ה'איש' של כנסת ישראל, 'קינא' והזהיר: "אל תסתרי עם איש אחר", היינו עם היצר הרע.

ויש לדקדק בזה: כיצד תיתכן 'סתירה' (הסתתרות) כלפי שמיא, והלוא מקרא מלא דיבר הכתוב (ירמיה כג) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'"?

התשובה לשאלה זו מובנת מפירושו של הבעל-שם-טוב על הפסוק האמור:

"אם יסתר איש במסתרים" – כשאדם מסתתר בפינה ומתמסר לתורה ועבודה, אבל

"ואני" – הוא 'אני' בעיני עצמו, בעל גאווה וגס-רוח, אזי

"לא אראנו נאום ה'" – "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (ערכין טו).

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1033)

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש (ה, יז)

מים – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז).

מים קדושים – רומזים לפנימיות התורה, תורת החסידות.

"ולקח הכהן מים קדושים" – על ה'כוהן' להשקות את הנפש החוטאת במעיינות פנימיות התורה, שכן "המאור שבה (רמז לסודות החכמה, קה"ע) מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א).

"בכלי חרש" – יש להפיץ את מעיינות החסידות גם ב'חוצה', ועד ל'חוצה' כזה שאין 'חוצה' למטה ממנו.

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1311)

יברכך ה' וישמרך (ו,כד)

יברכך, שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים (רש"י)

רז"ל אמרו (ב"ר פי"ד) "חמישה שמות נקראו לה (לנשמה), נפש רוח נשמה חיה יחידה". חמש דרגות אלו מתחלקות בדרך כלל לשתיים – נפש רוח נשמה, המלובשים בגוף, הנקראים 'נכסיך'; וחיה יחידה, שנשארים מחוץ לגוף, שהם 'נכסי שמים'.

ולפי זה:

"שיתברכו נכסיך" – שתהיה ברכה והצלחה בעבודת הנשמה המלובשת בגוף.

"שלא יבואו עליך שודדים" – שלא תהיה 'יניקה' לסטרא-אחרא מעבודה זו. לדוגמה: ההתפעלות שהאדם מרגיש בעת תפילתו לא תביא לאחר מכן כעס וכדומה, והרגש של תענוג אלוקי בתפילה לא יפנה את מקומו לרגש של תענוג גשמי.

(ספר המאמרים תש"ה עמ' 204)

יאר ה' פניו אליך (ו,כה)

"פניו" – היינו פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי.

"יאר ה' פניו אליך" – הארת פנימיות רצון העליון הוא אך ורק לישראל ולסטרא דקדושה דווקא; ואילו העכו"ם וסטרא אחרא מקבלים את חיותם מבחינת 'אחוריים', כאדם הנותן דבר לשונאו, שמשליכו מאחורי גבו.

למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה גדולה עבור שריו הנכבדים, כשעבדיו ושפחותיו אוכלים את שיורי האוכל והכלבים מלקקים את העצמות. ההשפעה אל השרים היא השפעה פנימית, שכן זוהי כוונתו ורצונו הפנימי של המלך בעריכת הסעודה; ואילו ההשפעה לפחותי הערך והכלבים היא השפעה חיצונית, בחינת 'אחוריים'.

(קונטרס ומעין)

עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז,ט)

קבוצת חסידים התאוננה פעם אחת לפני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שמקום מגורם קשה, ואין הם רואים ברכה בעבודתם למען הרבצת התורה והיהדות. תשובת הרבי התבססה על הפסוק שלנו:

"עבודת הקודש עליהם" – ההשגחה העליונה הביאה אותם למקום זה כדי שיעסקו שם בעבודת הקודש של הפצת התורה (הארון) והחסידות (המנורה).

"בכתף ישאו" – ולא בעגלה. כלומר: הנפש הבהמית אינה מסוגלת 'לשאת' משא זה, אין היא מבינה מדוע נגזר עליה לגור ב'פינה נידחת'; ובכל-זאת יש להמשיך לעסוק בעבודה זו.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 190)

קערת כסף שתים-עשרה (ז,פד)

הם הם שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול (רש"י)

העובדה שלא אירע פסול בקרבנות הנשיאים נרמזת בפסוק שלנו דווקא, שבו נכללים קרבנותיהם של כל הנשיאים.

ללמדך: התפילה היא במקום קרבנות. אדם חייב לכלול את עצמו עם הציבור לפני שמתפלל, ואז מובטח לו ש"לא יארע פסול" בתפילתו, שכן "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות נח).

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 47)

וישמע את הקול מדבר אליו (ז,פט)

הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (רש"י)

נאמר בכתבי האריז"ל, שלכל יהודי יש חלק בתורה, ככתוב (איכה ג) "חלקי ה' אמרה נפשי". הדבר נרמז בפסוקנו – לכל אחד ואחד יש חלק בתורה ש'מדבר' אך ורק 'אליו'.

(משיחת ש"פ נשא תשל"ה)

 פרקי אבות

"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"

כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא

(פרק א משנה יז)

שלושת החלקים של המשנה מבארים את החיסרון של דיבור, והתנא מבאר את החיסרון בשלוש דרגות:

תחילה הוא אומר שאין דבר טוב משתיקה. מזה משמע שיש עוד טוב לגוף, אפילו כמו שתיקה, אבל לא יותר טוב משתיקה. בהמשך הוא אומר, "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", היינו, שדיבור – "מדרש" – הוא למטה ממעשה, ובמילא – גם משתיקה (שהרי מעשה אינו טוב משתיקה). ובחלק השלישית אומר יתרה מזו – לא זו בלבד שדיבור אינו עיקר, אלא יש לו עוד חסרון אמיתי – שהריבוי בזה מביא לידי חטא.

בפשטות משמע (כמובא במפרשים), שבבבות הא' והג' מדובר בדיבור של דברי הרשות, והתנא מזהיר שיש להשתדל להמעיט בדיבור, כי "המרבה דברים מביא חטא", ולכן אין טוב יותר משתיקה; ואילו בבבא הב' מדובר בדיבור של מצווה ותורה, ועל זה אומר התנא, שהגם שיש בו צורך, לא זה העיקר, אלא התכלית היא – להביא את הדיבור במעשה בפועל.

ולא מובן:

א) מהו החילוק בין בבא הא' לבבא הג' – שבבבא הא' מבאר רק מעלת השתיקה, ובבבא הג' – גם אודות החיסרון של הדיבור?

ב) בנוגע לכל דברי הרשות – הרי ממה-נפשך: אם עושים אותם לשם שמים – הרי הם נעשים קדושה, ואם אינם לשם שמים – יש בהם לא רק החיסרון שיכולים להביא לידי איסור, אלא הם עצמם שלא כדבעי. וכן בדיבור: אם האדם מדבר בדברים הנוגעים לפרנסתו וכדומה, עניינים על-פי תורה – הרי הוא צריך לדבר בהם, וצריכים רק לדרוש ממנו לעשות זאת לשם שמים. ואם הוא דיבור שאין לאדם צורך בו, ויכול להתקיים גם בלעדיו – הרי דיבור זה לא רק "מביא חטא", אלא זה איסור: "ודיברת בם ולא בדברים אחרים"!

יש לבאר זאת:

לכל לראש נאמר "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", גוף כפשוטו וגוף של העולם. העבודה ב'גוף' יכולה להיות בשני אופנים: א) העולם תופס מקום אצלו, אבל העיקר הוא אלוקות (יחודא תתאה), גילוי בחינת הדיבור; או ב) למעלה מהעולם לגמרי (יחודא עילאה). ועל זה אומר "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". יש זמנים שבהם זקוקים לאופן הא' שבעבודה (ובפרט – בעלי עסק), ואז הרי זו היא עיקר העבודה. אבל בשביל הגוף, אין דבר טוב יותר משתיקה – ביטול הגוף.

אמנם, כל זה הוא בנוגע לטוב ובנוגע לגוף. אבל העיקר הוא – דירה בתחתונים, עולם העשייה, ועניין זה בא בעיקרו על-ידי עניינים של עשייה בפועל – "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ובתורה – הרי זה גליא דתורה.

ומסיים, "וכל המרבה דברים מביא חטא": הגם שהמעשה הוא העיקר, מכל-מקום, אם הוא מרבה דברים (וגילוי), שעומד בתנועה של התפשטות כו' – מביא חטא, (מלשון) חסרון, שחסר בזה גילוי העצמות, ולכן מוכרח להיות הביטול שבא על-ידי עבודת התפלה, ובתורה – על-ידי לימוד פנימיות התורה.

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 259,265)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת נשא
ט' בסיוון

קריאת התורה: לפי 'מנהג מדינתנו' (חומש 'תורה תמימה'1), ההפסקות בין העליות שונות מהנהוג ברוב החומשים, והן כדלהלן:

שני מתחיל: 'בני מררי' (ד,כט)2.

שביעי (וגם קריאת שיעור חומש היומי בשיעורי חת"ת, וכן להקוראים שוב את ה'שביעי' שמו"ת לפני תפילת שחרית כמנהג רבותינו נשיאינו) מתחיל: 'זאת חנוכת המזבח' (ז,פג).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

* בכל שבת-קודש: אמירת השיעור תהילים - אחר עלינו, ואחר-כך אמירת 'ולקחת סולת' ו'שש זכירות'3.

תפילת מנחה: אין אומרים 'צדקתך צדק'.

פרקי אבות – פרק א4.

בעת אמירת הש"ץ ברכת כוהנים נהגו אדמו"ר חב"ד להפנות את פניהם אל הש"ץ5.

יום שלישי
י"ב בסיוון

סיום ימי התשלומין. זמן מתאים להחלטות טובות וביצוען, בשיעורי תורה והפצתה, באהבת ואחדות ישראל, ובנתינת הצדקה6.

ממוצאי היום אומרים תחנון כרגיל7.

יום שישי,
ט"ו בסיוון

סוף זמן קידוש לבנה יום חמישי כל הלילה.

_________________________

1)    שהרבי השתמש בו בקביעות לשמיעת קריאת-התורה ולאמירת ההפטרה, וההפסקות שבו [ועד"ז בחומש 'העמק דבר' להנצי"ב, דודו של בעל התו"ת] הן 'מנהג מדינתנו'. וכך קרא הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן שנים רבות גם בפרשתנו (ומה שבהקלטותיו מופיעות ההפסקות כאן כמנהג העולם, צ"ע) – הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן. וראה בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תסט עמ' 18. ובגיליון תע עמ' 16 מובא על חומש נוסף שהשתמשו בו בבית-חיינו לעקוב אחרי הקורא.

2)    וצ"ע, כיוון שהטעם למנהג אשכנז וחב"ד (כנדפס בס' המנהגים) לסיים בשני וחמישי בפסוק לג הוא, כמובא בלוח דבר בעתו מס' דברי קהלות (מנהגי ק"ק פפד"מ), כי לפי העניין – ההפסק בפסוק לג גדול יותר (מאשר בפסוק לז כמנהג העולם) כי בו מסתיימת חלוקת התפקידים לגרשון קהת ומררי, ומכאן ואילך מתחיל קיום הציווי "ויפקוד משה". וא"כ קשה, למה לא ננהג כך גם בש"ק בשחרית.

3)    כ"ה בתיקונים של הרב טובי' שי' זילברשטרום לסידור 'תהלת ה'' תשל"ח, שהגיה הרבי והסכים להדפסתם (תיקון זה נשמט מהדפוס. רשימת התיקונים המלאה, נדפסה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש' 770, ג' אייר תש"ע עמ' 71).

4)    וכדאי לפרסם מנהג זה, כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [לכאורה הכוונה לספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקייץ, ע"פ מש"כ אדה"ז בסידורו השווה לכל נפש - גם עבורם -  ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקייץ" (התוועדויות ה'תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר.

5)    שם. בכף החיים סי' קכז ס"ק טז כתב כן בשם היפה ללב סי' קכח "כדי לקבל אור העליון הנמשך בעת ברכה זו" (כשם שברכת כהנים עצמה היא פנים כנגד פנים דווקא), והביא זאת ממוהר"ר דוד [כצ"ל] עראמה, שכתב כן בביאורו על הרמב"ם [נדפס לראשונה בקושטא, בשנת ה'ש"ה] סוף פט"ו מהל' תפלה.

ולהעיר מדברי הזהר חדש הנ"ל אודות הש"ץ "כיוון דש"ץ סיים צלותיה ואתא לברכא ברכתא דכהני..." ומבאר איך צריך הוא להפנות את פניו אז, שכוונתו בפשטות למצב שאין כהנים והש"ץ מברך במקומם [כי ע"פ פנימיות הענינים, כמ"ש בכף החיים שם, הש"ץ אינו "כקורא בתורה" בלבד כדברי הטור שם. ואף ע"פ נגלה כתב המאירי (סוטה מ,א ע"י ציון 218, הובא בכף החיים סי' קכח ס"ק צא), שנהגו ברוב המקומות לעמוד גם כשאומר זאת הש"ץ לבדו "שהרי במקום נשיאת כפיים היא". וכן דעת רב האי גאון שפסק לענות אז אמן כנ"ל], וכן מוכח מתשובת הרמ"ז מכת"י שהובאה במילואים לס' ניצוצי זהר שם, שמזכיר שהש"ץ מתחנן "או"א ברכנו" - שעיקרו נתקן כשאין כהנים מברכים, וכן מוכח ממה שהביא זאת המג"א (שם ס"ק ג) על אמירת או"א כשאין שם כהנים. ומש"כ בשו"ע הזהר (שם, באבן יקרה ס"ק ג) דמיירי כשיש שם כהנים, צ"ע.

ולעניין מנהגנו, בשיחת ש"פ מקץ תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז ח"א עמ' 243) היתה תוכחה של הרבי ל'שפיץ חב"ד' שהנהגתם היא באופן ש"לא שערום אבותינו", ובפרט בעניין שאמרו חז"ל "אסור להסתכל בפני נשיא", ובין השאר הזכיר מה שמביטים עליו כל משך זמן התפילה, עד כדי כך שגם כשמגביהים את ספר-התורה אין מביטים עליו, וכשהש"ץ אומר ברכת כהנים אין מסתכלים עליו, ואף אין טורחים להסתכל בסידור בשעה שמתפללים, אלא מביטים כל הזמן עליו... עיי"ש, הרי שהנהגות אלו הן הוראה לרבים. וראה בארוכה בעניין זה ב'לוח השבוע' גיליון תקס"ט.

6)    ע"פ התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 323.

7)    הן בארה"ק והן בחו"ל, ע"פ דברי אדה"ז בסידורו לפני 'למנצח. . יענך'. והטעם לפי שכל עניין תשלומין אלו הוא בעניין הקרבנות, ואין בהן 'ספיקא דיומא' - אג"ק כרך כ עמ' רנא, לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1312. וגם בק"ש שעל המיטה הערב אומרים תחנון דלא כמוצש"ק, ראה דעת הרבי בעניין זה ב'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)