חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:35 ט"ז בסיון התשע"ט, 19/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1190 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אמור, ט"ז באייר ה'תשע"ז (12/05/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1190 - כל המדורים ברצף
בל"ג בעומר מקבלים נתינת-כוח ללימוד התורה כדבעי
"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה
ההיתר ההלכתי ללמוד רפואה
פרשת אמור
כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו
"כתר שם טוב עולה על גביהן"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1190, ערב שבת-קודש פרשת אמור, ט"ז באייר ה'תשע"ז (12.05.2017)

  דבר מלכות

בל"ג בעומר מקבלים נתינת-כוח ללימוד התורה כדבעי

בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, שפתח את הצינור להתגלות פנימיות התורה, משחקים בקשת, לרמז על הקשת "בגוונין נהירין", שראייתה היא סימן לרגלי משיח * בהכרח לקבוע את לימוד התורה באופן כזה שמלכתחילה לא תהיה אפשרות למצב של העדר מנהג כבוד זה בזה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע מנהג ישראל (ש"תורה היא"1) שבל"ג בעומר יוצאים ילדי ישראל תלמידי החדרים אל השדה ומשחקים בקשת.

ובביאור טעם המנהג – יש להקדים:

איתא בספרים2 שכיוון ש"כל ימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן", לפי ש"היה זכותו מגין על הדור ולא היה צריך להראות הקשת בענן"3, לכן, ביום הסתלקותו של רשב"י, ל"ג בעומר, משחקים בקשת, כדי להראות שמאז הסתלקותו של רשב"י יש צורך בקשת.

אבל, לפי טעם זה נמצא שהמשחק בקשת בל"ג בעומר הוא סימן למוטב (כיוון שהצורך בקשת מורה על מעמד ומצב בלתי-רצוי).

ויש לבאר הסימן דקשת למעליותא4 – על-פי מה שכתוב בזוהר5 (ובתיקוני-זוהר6) "לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת... בגווני נהירין... וכדין צפי ליה למשיח", היינו, שראיית הקשת בגוונין נהירין היא סימן שהגיע הזמן דביאת המשיח, רגלי משיחא ("ס'איז שוין דא אפילו די 'רגלים' פון משיח'ן").

וכיוון של"ג בעומר הוא יום ההילולא דרשב"י, שעל-ידו היתה פתיחת הצינור להתגלות פנימיות התורה (כנ"ל ס"ד-ו בגוף השיחה), ועד לאופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שזוהי ההכנה וההקדמה והכלי לביאת המשיח7 – לכן נוהגים לשחק ביום זה בקשת, לרמז על הקשת בגוונין נהירין שראייתה היא הסימן לרגלי משיח.

ב. ויש להוסיף ולבאר שייכות מנהג משחק הקשת בל"ג בעומר לתלמידי החדרים דווקא:

ויובן בהקדם עניין נוסף בל"ג בעומר בקשר לתלמידים – שבל"ג בעומר פסקו למות תלמידי רבי עקיבא (רבו של רשב"י) שלא נהגו כבוד זה בזה8, ולכן נקבע יום זה לשמחה ולזיכרון לכל התלמידים, בני תורה, לומדי תורה, לידע ולזכור שצריכים לנהוג כבוד זה בזה (ההנהגה המתאימה שעל-ידה נפסק הקטרוג על תלמידי רבי עקיבא).

ג. והעניין בזה – שב' אופני ההנהגה הנ"ל (נהגו כבוד זה בזה או הפכו) באים כתוצאה מב' אופנים בלימוד התורה9, שיש אופן לימוד שמביא לכך שיהיו נוהגים כבוד זה בזה, ויש אופן לימוד שמביא לכך שלא ינהגו כבוד זה בזה:

כאשר הגישה ללימוד התורה היא מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובמילא, החיות וההתלהבות ("דער קאך") בלימוד היא (לא מצד הרגש עצמו, ישות וגאווה חס-ושלום, אלא) מזה שלומד ומבין ומחדש בחכמתו של הקב"ה – בוודאי לא יתרעם על כך שחבירו מצליח בלימוד התורה לא פחות ואולי אפילו יותר טוב ממנו, ולא עוד אלא שאפילו אם יפריך חבירו את דבריו ויוכיח לו שטעה בדבריו, הרי, לא זו בלבד שלא יקפיד ויכעס עליו, אלא אדרבה, יתן לו תודה על כך שהצילו מטעות, שקר וכזב (בגלל שהיצר-הרע הטעהו לדרך עקומה, וחבירו מחזירו לדרך הישר), והעמידו על האמת בתורת ה';

וכשלימוד התורה הוא באופן כזה – אזי ההנהגה בין התלמידים היא באופן (שלא זו בלבד שאין נתינת מקום לקנאה ושנאה, אלא אדרבה) שמפרכסין זה את זה10, ונוהגין כבוד זה בזה.

מה-שאין-כן כאשר הגישה ללימוד התורה היא מתוך מחשבה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"11, הרגש עצמו, ("ער טוט אויף"), הוא שואל קושיא, מתרץ תירוץ, ומקשה על דברי פלוני, וכתוצאה מזה נעשה אצלו רגש של ישות, ולפעמים גם גאווה – אזי כשיבוא חבירו ויעמידנו על טעותו, או אפילו רק יוכיח שביכולתו לומר תירוץ טוב יותר, שעל-ידי זה ממעט בדמותו, בוודאי יקפיד ויכעס עליו, שכן, עד עתה היה סבור שבכוחו ועוצם ידו פעל גדולות ועשה חיל בתורה, והיה הולך ומכריז "שישו בני מעי", וכיוון שבא פלוני ומראה שהיתה לו טעות מעיקרו, שהעשירות שלו בתורה אינה אלא עשירות המדומה, סברא מדומה, סברת שקר, הרי הוא מקפיד וכועס עליו;

וכשלימוד התורה הוא באופן כזה – אזי ההנהגה בין התלמידים היא באופן של העדר נתינת כבוד (לא נהגו כבוד) זה לזה.

– ולהעיר12, שהאמור לעיל בוודאי לא שייך אצל תלמידי רבי עקיבא, שאצלם היתה ההנהגה של העדר נתינת כבוד זה לזה מצד שורש הגבורות ודינים דקטנות כפי שהם למעלה13, אלא שלאחרי השתלשלות המדרגות למטה מטה הרי זה בא באופן של קפידא כפשוטה.

ד. ומזה מובן גם בנוגע ללימוד מל"ג בעומר – הזיכרון אודות תלמידי רבי עקיבא שצריך לעורר התלמידים לנהוג כבוד זה בזה:

כשאומרים שישנו כלל בתורה שלימוד התורה צריך להיות באופן שנוהגים כבוד זה בזה – אין הפירוש בזה שלימוד התורה יכול להישאר באותו אופן כמקודם והשינוי יהיה רק בפרט של מנהג כבוד זה בזה, כי, העדר מנהג כבוד זה בזה הוא מסובב מאופן בלתי-רצוי בלימוד התורה; אלא, בהכרח לקבוע ("אוועקשטעלן") את לימוד התורה באופן כזה שמלכתחילה לא תהיה אפשרות למעמד ומצב של העדר מנהג כבוד זה בזה, כאמור, על ידי זה שהגישה ללימוד התורה היא מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה.

ה. והעצה לזה – עניין ה"קשת":

מבואר בחסידות14 שכלי-זיין נחלקים בכללות לשני סוגים – כלשון הכתוב15 בדברי יעקב אבינו: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – חרב וקשת. והחילוק ביניהם – שעל-ידי "חרב" יכולים לפגוע רק באוייב הנמצא בקירוב מקום (ורואים אותו בעיני בשר), ואילו על-ידי "קשת" יכולים לפגוע גם באוייב הנסתר שנמצא בריחוק מקום.

ועניינו בעבודת ה' – שלא מספיק להיזהר, ללחום ולנצח האוייב שנמצא בקירוב מקום, שקאי על עניינים כאלה שהכל יודעים בבירור ללא כל ספק שהם עצת היצר-הרע, מסטרא דשמאלא, אלא צריכים להיזהר גם מאוייב הנסתר בריחוק מקום, ובשביל זה יש צורך ב"קשת", שעל-ידה יכולים לזרוק חץ על האוייב שנמצא בריחוק מקום.

ובנוגע לענייננו:

כדי להבטיח ("באווארענען") שלימוד התורה יהיה כדבעי – לימוד התורה מתוך יראת-שמים דווקא (כמבואר במסכת שבת16) – יש צורך להיזהר ולהקפיד גם בנוגע לעניינים הנמצאים בריחוק מקום, כלומר, עניינים כאלה שלכאורה אינם שייכים ללימוד התורה,

– כפי שאומר הרבי שכדי שלימוד התורה יהיה מתוך יראת-שמים יש צורך בכמה הכנות, כמו, טהרה במקווה, נתינת צדקה, תפלה באריכות, אמירת תהילים, לימוד חומש עם פרש"י (שלימוד זה פותח את הלב, ועל-דרך זה בנוגע ללימוד הפותח את המוח17) –

שלכאורה אינו מובן: מהי שייכות כל עניינים הנ"ל ללימוד התורה?! אדרבה: אם תמורת עניינים אלה יוסיף עוד חצי שעה בלימוד הגמרא בוודאי יפעל יותר!

והמענה לזה – שדווקא על-ידי עניינים הנ"ל, שפעולתם רחוקה לכאורה מלימוד התורה, יכולים להבטיח שלימוד התורה יהיה כדבעי למהוי, כמשל הקשת, שפעולתה (לא רק על אוייב העומד מקרוב, אלא גם) על אוייב העומד מרחוק.

ו. ועוד עניין במשל ה"קשת":

רואים במוחש – כפי שמובא בתורת החסידות14 – שכדי שזריקת החץ על-ידי הקשת תהיה בריחוק מקום יותר, צריכים למשוך את היתר [=המיתר של הקשת] למטה יותר, קרוב לעצמו יותר, וככל שתהיה משיכת היתר למטה מטה יותר, וקרוב לעצמו יותר, יגיע החץ רחוק יותר.

– הסיבה לכך שמדגישים שעניין זה מובא בתורת החסידות, נוסף על כך שרואים במוחש, היא, משום שבדברים שרואים במוחש לא יודעים אם הם עניינים אמיתיים או בלתי אמיתיים, ורק כשהדבר מובא בתורה (ובנדון דידן, בתורת החסידות), הרי זה סימן שכן הוא האמת, או שזהו עניין שיכולים ללמוד ממנו כו'. –

ועניינו בעבודת ה' – שמשיכת יתר הקשת למטה יותר וקרוב ללבו יותר, מורה על ביטול ושפלות עצמו, ועל-ידי זה מגיע החץ רחוק יותר, לבטל ולהכניע גם את האוייב הנמצא בריחוק מקום.

ודוגמתו בנוגע ללימוד התורה – שההכנה ללימוד התורה היא הביטול ושפלות עצמו, לידע שאין זה "כוחי ועוצם ידי", אלא בכוחו של הקב"ה, ועל-ידי זה נעשה לימוד התורה כדבעי למהווי, כמו שכתוב18 "ונפשי כעפר לכל תהיה (ועל-ידי זה) פתח לבי בתורתך", ובמילא, ככל שיתוסף בקיום עניין "נפשי כעפר לכל תהיה", יתוסף בקיום הבקשה שלאחרי זה "פתח לבי בתורתך" באופן טוב ומהיר יותר ("בעסער און שנעלער").

ז. על-פי זה יש לבאר תוכן המנהג שתלמידי החדרים משחקים בקשת בל"ג בעומר:

במשחק של תלמידי החדרים בקשת, מרומז, שצריך להיות עניין הקשת כדי להבטיח שלימוד התורה יהיה כדבעי למהווי, כנ"ל בארוכה.

והנתינת-כוח לזה היא בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, שעיקר עניינו הוא פנימיות התורה – כי, על-ידי פנימיות התורה נעשית הגישה ("דער צוגאנג") ללימוד נגלה דתורה מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה (ופשיטא – שלילת עניין "כוחי ועוצם ידי", על-ידי הביטול ושפלות עצמו), ומתוך יראת-שמים, שאז הלימוד הוא כדבעי למהוי.

ח. ויש להוסיף, שכאשר לימוד התורה הוא כדבעי למהווי (על-ידי פנימיות התורה), הרי זה נמשך ופועל בכל העניינים – שהרי אצל איש ישראל נמשכות כל ההשפעות על-ידי התורה – שכל ענייניו נעשים בהצלחה, וללא העלמות והסתרים, ולא עוד אלא שגם העניינים הבלתי-רצויים מתהפכים לטוב.

ומרומז בסיפור הגמרא (במסכת מועד-קטן19) אודות רשב"י:

"אמר ליה (רשב"י) לבריה (רבי אלעזר)... זיל גביהון (אצל שנים מתלמידיו) דליברכוך... אמרו ליה וכו'. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה, לא מבעיא דברוכי לא בירכן אבל צעורי צעורן (כיוון שאמרו לו דברים שמשמעותם היא היפך הברכה); אמר ליה, מאי אמרו לך; אמר ליה, הכי והכי אמרו לי; אמר ליה, הנך כולהו ברכתא נינהו וכו'".

וצריך להבין:

א) מהו הצורך במעלתו של רשב"י דווקא בשביל לפרש דברי התלמידים שכוונתם היא לברכה, ולמה לא היה יכול ר' אלעזר בעצמו (אפילו אם היה קטן עדיין) לפרש את הדברים לטובה?

ב) ועיקר הפליאה היא על תלמידי רשב"י: למה הוצרכו לברכו בלשון כזה שיכול להביא לפחד ובהלה, עד שישמע מאביו את פירוש הדברים?

והתירוץ לזה – כמבואר בליקוטי-תורה20 ש"הברכה באופן זה היא מבחינת סתום", שהיא ברכה נעלית ביותר, ולכן יש צורך בזהירות מפני עינא בישא, על-ידי זה שמסתירים אותה בלשון כזה שאינו מובן גם למקבל הברכה עצמו (מחשש עינא בישא של מקבל הברכה עצמו);

ורק מצד גודל מעלתו של רשב"י – שעניינו פנימיות התורה, וכמדובר לעיל (ס"ה בגוף השיחה) שעניינו לקשר עומק רום עם עומק תחת, שגם בעומק תחת מתגלה עומק רום – אין מקום וצורך לחשוש ולהיזהר מעניין בלתי-רצוי, שכן, בדרגתו של רשב"י הכל טוב,

– בנוגע לנגלה דתורה, אמרו חז"ל21 "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה וכו'", היינו, שיש גם אפשרות למעמד ומצב ד"לא זכה", שאז הרי זה היפך דסם חיים חס-ושלום, אבל בנוגע לפנימיות התורה, "אילנא דחיי"22, לא שייך כלל העניין של היפך סם חיים (כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים23) –

ולכן בכוחו וביכולתו של רשב"י דווקא להמשיך עניין הברכה אפילו בלשון תרגום ובלשון שנראה בגלוי כהיפך הברכה – לגלות שזהו עניין של ברכה, וברכה נעלית ביותר.

ט. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)

יום זה, יומו של רשב"י ("רשב"י'ס טאג"), "יום שמחתו"24,

– מסופר בפרי-עץ-חיים13 (והובא באחרונים25) אודות ר' אברהם הלוי (תלמידו של האריז"ל) שהיה נוהג לומר בכל יום תפלת נחם26, וכשנהג כן בל"ג בעומר, אמר לו האר"י ז"ל משמו של רשב"י: "אמר לי (רשב"י – כמה וכמה שנים אחר הסתלקותו! שהרי מאורע זה היה בזמנו של האריז"ל, ואילו רשב"י היה בזמן התנאים) אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם ביום שמחתי", היינו, שרשב"י אינו סובל עניינים של היפך (או אפילו העדר) השמחה, בל"ג בעומר, יום שמחתו –

הוא יום המסוגל להתנהג בסדר ההנהגה של רשב"י (כיוון שאז יכולים להאחז ("אנהאלטן זיך") בו) – שאפילו עניין כזה שבגלוי ובלשון תרגום יכולים לטעות ולחשוב שהוא היפך הברכה, מהפכו רשב"י ומפרשו – למטה מעשרה טפחים, וגם בלשון תרגום – באופן דתכלית הטוב.

ולכן: אפילו אם פעם היתה אצל מישהו נתינת-מקום לטעות או חשש על עניין מסויים "אז עס איז עפעס ניט אזוי"... – אזי ממשיכים לו פירוש הדברים באופן דתכלית הטוב!

ותוכן הפירוש – שעכשיו הוא הזמן ד"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"27, שזהו עניין שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ולכן, הרי זה נמשך ומתגלה גם בעומק תחת, שאפילו עניין שנראה כהיפך הברכה, הרי הוא מתהפך לברכה, כמו שכתוב28 "ויהפוך גו' לברכה", ורואים בגלוי שזהו תכלית הברכה ותכלית הטוב.

(קטעים משיחת ל"ג בעומר ה'תשי"א; תורת-מנחם כרך ג, עמ' 83-77 – בלתי מוגה)

_________________________

1)    ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. שו"ע אדמוה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.

2)    בני-ישכר מאמרי חודש אייר מאמר ג' (עניין ל"ג בעומר) אות ד'.

3)    ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב ובפ"מ שם.

4)    ראה גם בני-ישכר שם.

5)    ח"א עב,ב.

6)    תי"ח (לו, רע"ב).

7)    אגה"ק דהבעש"ט (כש"ט בתחילתו. ובכ"מ).

8)    יבמות סב,ב ובמאירי שם.

9)    כידוע שכל העניינים ישנם לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות, ואדרבה, הסיבה לכך שישנם בגשמיות היא בגלל שישנם ברוחניות.

10)  ראה שבת לד,א.

11)  עקב ח,יז.

12)  ראה גם לקו"ש חל"ב עמ' 149 ואילך. וש"נ.

13)  ראה פע"ח שער ספיה"ע פ"ז. שער הכוונות עניין ספיה"ע דרוש יב.

14)  ראה תו"א (בהוספות) ויחי קג,א. ד"ה לא יצא איש לאדמו"ר מהר"ש (קה"ת תשט"ז) ס"ע 6 ואילך. סה"מ תרנ"ט עמ' קנז. תש"ד עמ' 98. תשט"ז ס"ע 540 ואילך.

15)  ויחי מח,כב.

16)  לא,א-ב.

17)  ראה סה"ש תרצ"ז ס"ע 197 (נעתק ב"היום יום" כט שבט).

18)  נוסח תפלת אלוקי נצור כו' (ברכות יז,א). וראה לקו"ת במדבר טו, סע"ב ואילך.

19)  ט, סע"א ואילך.

20)  בחוקותי מח,ב.

21)  יומא עב,ב.

22)  זח"ג קכד,ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

23)  פי"ג ואילך.

24)  ראה משנת חסידים מס' אייר וסיון פ"א מ"ו.. פע"ח שער ספיה"ע פ"ו. שער הכוונות ענין ספיה"ע דרוש יב.

25)  עט"ז לשו"ע או"ח סתצ"ג.

26)  ראה לקו"ש חכ"ב עמ' 330 ואילך. וש"נ.

27)  תהילים קיט,יח. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' רעא. וש"נ.

28)  תצא כג,ו.

 משיח וגאולה בפרשה

"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה

הקב"ה וישראל הם מציאות אחת

כללות עניין "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים" הוא לא רק בנוגע לישראל [...] אלא גם בנוגע להקב"ה וישראל. [...] שהקב"ה מתעסק כביכול ומשתדל בטובתן של ישראל (שביחס אליו נקראים "קטנים", כמו שכתוב "כי נער ישראל ואוהבהו") בכל המצטרך להם, ועד שכל ענייני בני-ישראל יהיו באופן של זוהר ואור, ועל-ידי זה ניתוסף כביכול אצל הקב"ה.

[...] זאת ועוד, שההתעסקות של הקב"ה עם בני-ישראל אינה עניין בפני עצמו, אלא עניין אחד ("אמור ואמרת") עם, כביכול, מציאותו יתברך, כמודגש בדברי רשב"י "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן כו'":

מדיוק הלשון "ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן" וכיוצא בזה, משמע, שאין (עיקר) כוונתו של רשב"י לומר שהטעם ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהן" הוא בשביל התועלת שבדבר בנוגע לעניין הגאולה [...] אלא תוכן מאמרו של רשב"י הוא בנוגע לחביבותן של ישראל המודגשת בעצם העובדה שתמיד (באיזה מעמד ומצב שיהיה, גלות או גאולה) נמצא הקב"ה עמהם – לא לאיזו מטרה ותכלית, אלא מפני שהקב"ה וישראל הם מציאות אחת (ישראל וקוב"ה כולא חד), שלכן, כשישראל נמצאים במקום ומצב מסויים, אזי בדרך ממילא (ללא צורך בפעולה) "שכינה עימהן".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר ה'תש"נ – התוועדויות תש"נ, כרך ג, עמ' 168-167)

פנימיות התורה – סגולה לגאולה ברחמים

ישנה סגולה מיוחדת בספרו של רשב"י בנוגע לעניין הגאולה: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר . . יפקון ביה מן גלותא ברחמים".

ובזה גופא ישנה הדגשה מיוחדת שהיציאה מהגלות היא "ברחמים" – בהתאם לעניינו של רבי שמעון בר יוחאי שעבודתו היא על-ידי התורה ("תורתו אומנותו"):

מבואר בכמה מקומות החילוק שבין פעולתו של חוני המעגל על-ידי תפילה, לפעולתו של רשב"י על-ידי התורה בקשר לירידת גשמים – שאצל חוני המעגל היה צורך בהשתדלות מיוחדת הקשורה עם עניין של צער, "עג עוגה ועמד בתוכה ואמר . . איני זז מכאן כו'", ואפילו לאחרי זה – "התחילו גשמים מנטפין", טיפין טיפין בלבד, ואחר-כך – "התחילו לירד בזעף", באופן ד"רוב טובה" , ורק לאחרי כל ההשתדלות – ירדו גשמים כתיקונן; מה-שאין-כן אצל רשב"י – "זימנא חדא הווה צריכא עלמא למיטרא", וכשבאו אצל רשב"י, אמר תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ומיד ירדו גשמי ברכה כתיקונן...

ובפרט לאחרי שכבר נתגלו העניינים דפנימיות התורה ("חיבורא דילך") – החל מזמן האריז"ל שאמר ש"דווקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצווה לגלות זאת החכמה".

עד לזמנו של הבעש"ט, שעל-ידו התחילה חכמה זו להתגלות ולהתפשט באופן של הרחבה – בהתאם לדבריו של מלך המשיח (כמענה על שאלתו של הבעש"ט "אימתי אתי מר") "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

ובמיוחד לאחרי התגלות תורת חסידות חב"ד, אשר על-ידה באים העניינים דפנימיות התורה באופן ד"יתפרנסון מהאי חיבורא דילך"...

(משיחת ל"ג בעומר ה'תשמ"ה; התוועדויות תשמ"ה, כרך ג, עמ' 2004-2006 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

ההיתר ההלכתי ללמוד רפואה

בעמדנו בחודש אייר –'אני ה' רופאך': האם לימוד חכמת הרפואה הוא צורך ציבור? פרנסה? או אולי מצווה? * מעלתו של הרמב"ם בהיותו רופא, ועדויות על עיסוקו של הרמב"ן בתחום * שימוש בחכמת אומות העולם לעבודת ה' ולתורתו * לכל אחד תפקיד אישי מיוחד לו * ועל גדר הלכתי שנלמד מגוי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כותב כ"ק אדמו"ר הזקן בספר התניא ספ"ח: "העוסק בחכמות אומות העולם – בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה... ועוד זאת... הוא מלביש ומטמא בחינת חכמה-בינה-דעת שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו... אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן".

הרבי נדרש פעמים רבות לסוגיא זו באגרותיו ובשיחותיו – ונלקטו להן ב"מראה מקומות הגהות והערות קצרות לספר של בינונים" פרק ח.

וראה אריכות גדולה בביאור איסור הלימוד בחכמות האומות ואופני ההיתר בספר 'אוצר חידושים בש"ס' סנהדרין (וולפא) עמ' רסג-רפח [והדברים נדפסו גם ב'תחומין' (תשנ"ט) כרך יט עמ' 419-438].

ויש להצביע על כמה נקודות שנזכרו שם: א) בעמ' ערה: בענין זה של צורך הציבור, נכלל גם מה שציוותה התורה לרופא "ורפא ירפא"... והרי המצוה שעל הרופא לרפאות, מכריחה אותו ללמוד ולהתעסק בחכמת הרפואה, ובמילא נעשה גם הלימוד שלו למצוה.

ב) ושם בהערה 12: שבדברי הרבי לא ברור, אם ענין לימוד חכמת הרפואה נכלל בדרגה הראשונה (כהכנה לדבר היתר דפרנסה), או בדרגה השניה (כהכנה למצוה), או בדרגה הרביעית (כמצוה ממש).

ג) בעמ' רפב: הרמב"ן היה בקי בכמה חכמות ולא עשה כל החכמות קרדום לחתוך בהן... הרמב"ן היה רופא בפועל, ראה בית יוסף סימן קנד.

ד) עמ' רפג: שליחידי סגולה מסוגם של הרמב"ם והרמב"ן... מותר ללמוד את חכמות אומות העולם לא בשביל קרדום לפרנסה, וגם קודם שחסרון ידיעתו בהם מנעו מהבנת התורה וגם לא בחכמות כאלו שמצוה ללמדם כו' אלא כאשר הוא יודע להשתמש בהם אחר כך לעבודת ה' או לתורתו.

עמ' רפה: וכמה מחכמות הטבע מסייעות להבנת עניינים בתורה כנ"ל.

ובלשון הרבי עצמו (י"ט סיון תש"ט – נעתק גם ב'לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 198-199) "ותוקף הקושיא היא מלימוד [הרמב"ם] חכמות האחרות וכמו רפואה מספרי גאלינוס... וכן הרמב"ן הי' בקי בכמה חכמות ולא עשה כל החכמות קרדום לחתוך... שמותר ללמוד חכמות אומות-העולם גם קודם שמנעו חסרון ידיעתו בהם מהבנת התורה, אם רק יודע להשתמש בהן אח"כ לעבודת ה' או לתורתו".

מעלת הרמב"ם בהיותו רופא

א] בקשר להרמב"ם – הנה מצינו להפוסקים המבליטים את העובדה שהתחשבותם בדעתו ההלכתית היא בשל היותו רופא.

ולדוגמא:

1. ברכי יוסף אבן העזר סימן ה אות ה: וכיון דתוספות מסכימים עם הרמב"ם הכי נקטינן כי הוא היה הבקי שברופאים כמ"ש עליו הנימוקי יוסף עצמו בזה הדין.

2. מחזיק ברכה יורה דעה סימן נא אות טז: ואפ"ל דסבר הרמב"ם מכח חכמת הרפואה והטבע... דהרמב"ם בקי מאד ברפואה ובטבע.

3. כסא רחמים לאבות דרבי נתן פל"א בפירוש ככר לאדן שם: מים חיים באדם זה מ"ר של אדם. וכבר נודע כמה רפואות יש בהם והרמב"ם ז"ל בחכמתו היה מכיר בהם כל חלקי החולי לסוגיהם ולמיניהם אי אשתנ"י לגריעותא או אשתנ"י למעליותא.

ב] "הרמב"ן היה בקי בכמה חכמות" – כך מפורש ב'שם הגדולים' לחיד"א (בערכו אות מ סקס"ב):

הרמב"ן מלבד גדולת חכמתו בתלמוד ועל דרך האמת עוד היה חכם בחכמת המחקר ורופא מובהק ופילוסוף...

[ויש בטעם לצטט את דברי הרמב"ן עצמו בהקדמת פירושו עה"ת "וכמו שיפעל הרופא הבקי בסמים מיוחדים בעת מה הצריך אליהם, להיותו יודע איכות הסמים וסגולתם כן חדרי התורה" – הרמב"ן איפוא למד והשווה בין חכמת הרפואה לתורה].

ג] בפירושו של הרמב"ן לתורה מצינו מספר פעמים שהוא מזכיר – ויתר על כן מסתמך על רופאים וספרי רפואות.

דוגמאות אחדות:

א. (ויגש מה, כד): "ויפג לבו" ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב, והיה כמת. וזה הענין ידוע: בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות, כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף, ויאפס הלב בהתקררו.

ב. (תזריע יב, ב): "כי תזריע" איש כו' בו לובן שממנו גידים ועצמות.. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא...

ג. (שם יג, ג): "עמוק מעור בשרו"... ויאמרו הרופאים בספריהם: הבהרות נראה מהן מהצרעת... נגע גדול שלא יתרפא.

ד. (שם שם, כט): "בראש או בזקן" כעין המורפיא"ה השחורה שהזכירו הרופאים... והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א, ובערבי[ת] אלסעפ"ה... וזה דעת חכמי הצרפתים... החליים הנקראים מחלת שועל ושבילי הנחש...

ה. (חוקת כא, ט): "ויעש משה נחש הנחושת" וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם, או בראות דמותם.. נשוכי הכלב השוטה.. אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב.. וימותו כמו שכתוב בספרי הרפואות כו' וזה אמת היא בפלאי כחות הנפש כו' כי צווה ה' שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו [=של הנחש] ושמו וכשיהי' האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת, שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי, להודיעם, כי השם ממית ומחיה.

ו. (ויצא ל, יד): "דודאים: והן על צורת בני אדם, כי יש להן דמות ראש וידים כו' והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון.. אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם...".

עוד מצינו להרמב"ן שמצטט את חכמי הטבע ולשונות העמים וכו' ולדוגמאות: 1. מקץ מא, מה: "צפנת פענח: ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצרים מוניוס". 2. ויגש מג, כ: "בי אדוני – כגון מלת אבוי בלשון-קודש, והיא ידועה בלשון ערב כו' ובלשון יוון – ביא [בית רפויה בשוו"א] יאמרו אותה על הדוחק והצער". 3. תשא ל, כג "מר דרור: עברית וארמית וערבית שוות בו ובלשון אגדה פרסית או יוונית, נקרא "אנמרנויין", קרוב לזה. וגם בלשון רומיים נקרא מיר"א". 4. שם: "וקנה בושם: והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי ליניו אלוא"י, כי אקס"י עץ בארמית – לילואין כשמו ובלשון יוון נקרא כן ממש אקסי לואין וכן שמו בערבית אל עוף טייב". 5. נטף שם, שם לד: "הוא צרי... הארס בלשון יוון – טריאק"...

עדויות על התעסקותו של הרמב"ן ברפואה סופקו לנו ע"י תלמידו הרשב"א שהעיד (שו"ת ח"א סימן קכ): "ואני ראיתי את הרב רבנו משה בן נחמן ז"ל, שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרי' בשכר לרפאותה כדי שתתעבר".

ובמקום נוסף (סימן קסח): "ושמעתי כי גם מורי הרב רבי משה ב"ר נחמן ז"ל היה עושה אותם צורת אריה לאותו חולי, כמו שאמרת, ולא חשש לכלום". ואם המדובר באותה תשובה בשמועה בלבד – הרי בסימן תתכה מפורש שהוא שמע זאת מהרמב"ן עצמו ("ושמעתי ממורי הרמב"ן ז"ל... ואינו חושש לכלום").

ובאותו ענין ממש בתשובה סימן תיג: פעם אחת שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם [=מונטפלייר] על עשיית צורת אריה במתכת לרפואה והתרתי... ואמרתי שגם מורנו הרב הגדול רבינו משה בן נחמן ז"ל היה מתיר ועושה, ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא".

ובהמשך: "שכל מה שנתאמת נסיונו.. מותר לעשות משום רפואה (עיין שם עוד דברים נפלאים)".

מכל האמור למדנו איך עשו הרמב"ם כמו הרמב"ן שימוש בחכמות האומות לעבודת ה' ולתורתו.

יהודי עשה תפקידך ואל תבט לצדדין

לא פעם הדגיש הרבי שעל כל אחד מוטלת המשימה לבצע את תפקידו שלו ולא של זולתו. בהתוועדות י"ג תמוז תשט"ו סיפר הרבי על נשמות התועות שהחליפו תפקידיהם (ראה 'תורת-מנחם' כרך יד עמודים 199-197).

ובמספר הזדמנויות אף הזכיר את הדיוק כי עבודה זרה בדקות ענינה "עבודה שהיא זרה לך" (ראה תורת מנחם כרך לו עמ' 228 הע' 167).

לכאורה, העירני חכם א' – ניתן למצוא לכך אסמכתא בדברי הרמב"ם הלכות כלי המקדש פרק שלישי הלכה יו"ד: "וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים, כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים.. וכן הלוים עצמן מוזהרין שלא יעשה אחד מלאכת חברו: לא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר" וכו'.

– וראה בפרק שביעי הפותח ב"חמשה עשר ממונים היו במקדש" ושם בהלכה ג: "זה שעל נעילת שערים – על פיו נועלים ועל פיו פותחין. ואין התוקעין כו' אלא ברשותו" ועד"ז (שם בהלכות ד. ה. ז. ח. ט. יו"ד. יג. יד-טז. כ) מודגש שכל אחד הממונים הוא (ואנשיו?) [והם] בלבד יעשו תפקידם.

למה לא תיקנו מגבית להעניים לצורך ר"ה וסוכות?

בשיחת יום ב' דראש השנה תשל"ח – אז תיקן הרבי מגבית לצרכי חגי תשרי (ושאר החגים) – ('לקוטי שיחות' כרך יד בהוספות) ביאר הרבי כי מלכתחילה לא רצו לתקן "מגבית לעניים" ובכך לפתוח פתח בהכרזה ח"ו על עניות בתחילת השנה – ראש השנה וחג-הסוכות – שכן מבקשים שהכל יהיה בסימנא טבא, ולא כמו שנהוג מקדמת דנא לערוך "קימחא דפיסחא" קודם חג-הפסח – ראה בהרחבה ברשימותינו "גאון בחסד" בשלהי שנת תשע"ו.

וראיה קצת לדבר ממ"ש בספר החינוך מצוה טו:

"ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם לפי שהוא חידוש אצלם" מה שאין כן "מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם" ולכן (את קרבן הפסח) "לא נוציאהו לחוץ".

כלומר:

לראש השנה וחג הסוכות איננו רוצים להכריז כי בני ישראל הם במצב של "ודלת הארץ" , אלא להיפך אנו במצב של "מלכי ארץ" – אם כי כמובן יש הבדל בהסבר הדברים:

לפי דברי החינוך הסימן להעניות הוא כאשר העני שולח לאחרים, בעוד לדברי הרבי המקבל הוא העני, וק"ל. (ועוד שלמעשה הנה בזמן הגלות הונהגה "קימחא דפסחא" וכו', ואכ"מ).

ועוד באותו נושא:

בהזדמנות נוספת ענה הרבי לשאלת היחיד (בדרך צחות) כי בפסח נאמר "שבעת ימים תאכל מצות" משא"כ בחג-הסוכות כו' (ראה 'ימי מלך' כרך ב' עמ' 904).

דברים אלו מתאימים לנימוקו השני של בעל הרוקח בטעם שמכריזים כל דכפין וכל דצריך בליל הסדר: כי אנו חייבין יותר להספיק את העניים... וקל-וחומר בפסח דכתיב ביה 'בערב תאכלו מצות', הכתוב קבעו חובה, ומטעם זה תיקנו ישראל בכל הפסחים לתת חטים לעניים כו'.

[אמנם בשאלת הרבי בלקו"ש חי"ד קובע שחגי תשרי יקרים יותר מפסח (!), ואילו הרוקח כתב שכן מצינו בשאר ימים טובים בספר עזרא (נחמיה ח, י) שאומר לישראל אכלו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו וכמו-כן אומר זה לזה 'כל דכפין ייתי ויכול' גם כי אנו חייבין יותר להספיק את העניים בשלשה רגלים מבשאר ימות השנה וכו' – כלומר, לדברי הרוקח שווים זה לזה].

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת

ב'היום יום' כ"ד חשון: "בענינים הרוחניים צריכים להסתכל במי שהוא למעלה ממנו.. בענינים גשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו" ויש לציין כי מעין זה הוא מאמר החכם שהובא ב'חיבור התשובה' להמאירי מאמר א' פ"ז: "בחכמה הבט למעלה ממך ובעושר הבט למטה ממך".

גדר הלכתי שנלמד מגוי

הרבי קרא ללמוד מכל אדם כולל מגויים, וכבר הארכנו בזה באחדות מרשימותינו במדור זה – בעבר .

והצבענו בין השאר על המושגים "מאכל בן דרוסאי"; "עטיפת הישמעאלים" שחז"ל למדו מגויים וכדומה.

 ויש להוסיף כי תורתינו תורת-אמת למדה ממעשהו (הבלתי-רצוי) של הגוי לוט הלכה למעשה, וזהו "שכרות של לוט":

1] ראה שו"ע אדמו"ר הזקן הלכות נשיאת-כפיים קכח, נא: "הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות".

2] בשו"ע הלכות שחיטה סימן א סעיף ח: "שכור שהגיע לשכרותו של לוט" – ומוסיף אדמו"ר הזקן בסעיף קטן מז: דהיינו שעושה ואינו יודע מה עושה (רמב"ם הלכות מכירה פרק כט הלכה יח. שו"ע חושן-משפט סימן רלה סעיף כב) – דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט לכתחילה.

חז"ל, למדו, איפוא, הלכה למעשה מהנהגתו של לוט הגוי.

 ממעייני החסידות

פרשת אמור

אמור אל הכוהנים... ואמרת אליהם (כא,א)

אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י)

גם בתוך נפש האדם יש 'גדול' ו'קטן'. ה'גדול' הוא כוח השכל, וה'קטן' – כוח המעשה. מצַוָוה התורה, שה'גדול', כוח השכל, צריך 'להזהיר' ולכוון את ה'קטן' – כוח המעשה. כלומר, צריכים ללמוד תורה על-מנת לעשות דווקא, וכמאמר חז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 327)

ולא תחללו (כב,לב)

"תחללו" – מלשון חלל ומקום פנוי.

"ולא תחללו" – אל תעשו חלל והפסק ביניכם לבין אביכם שבשמים על-ידי חטאים ועוונות.

פירוש נוסף:

"ולא תחללו" – אל תגרמו שיהיה חלל ומקום ריק מהשראת השכינה על-ידי גסות הרוח, שכן הגאווה דוחקת, כביכול, את רגלי השכינה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג)

ונקדשתי בתוך בני-ישראל (כב,לב)

"ונקדשתי" – כאשר אדם מתבונן שהקב"ה קדוש ומובדל לגמרי מהעולמות,

"בתוך בני-ישראל" – מתעוררת בפנימיות ליבו אהבה ותשוקה עזה לקב"ה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג)

* * *

מפסוק זה למדו רז"ל (עבודה זרה נד) שחייב אדם למסור את נפשו על קידוש השם. ויש לדקדק, מדוע נאמר חיוב זה בסגנון של סיפור דברים, ולא בסגנון של ציווי?

אלא הכוח למסירת-נפש בא מה'אהבה המסותרת' שבנשמה, שהיא אהבה על-שכלית, למעלה מטעם ודעת. ומכיוון שהתורה היא חכמה וטעם ודעת, לא יכול להיות בה ציווי מפורש על מסירת-נפש.

זה גם הטעם שלא מצאנו בתורה נימוק על מסירת-נפש, כמו שמצאנו במצוות אחרות, ולדוגמה: "לאהבה את ה' אלקיך גו' כי הוא חייך" (נצבים ל).

(לקוטי שיחות כרך יב עמ' 212)

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו)

"וספרתם לכם" – זו העבודה של בירור הנפש הבהמית, הארת ה'לכם'.

"ממחרת השבת" – זו בחינה שלמעלה מהזמן, למעלה מ'שבעת ימי ההיקף' של בריאת העולם. ובלשון החסידות: 'למעלה מסדר השתלשלות'.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" – הכוח לברר את השפל ביותר, המידות המושחתות של הנפש הבהמית, בא דווקא מהגבוה ביותר, "למעלה מסדר השתלשלות". כי כן היא המידה: כל הגבוה-גבוה יותר – יורד למטה-מטה יותר.

(לקוטי שיחות כרך א עמ' 269)

תספרו חמישים יום (כג,טז)

והלוא אין סופרים אלא ארבעים ותשעה ימים?

אלא העבודה של ספירת העומר ממשיכה את מ"ט שערי בינה, שער אחד ליום. ואין אנו סופרים את היום החמישים, שהוא כנגד השער החמישים, שכן זו בחינה נעלית ביותר ועבודתנו אינה 'מגיעה' לשם. אבל שער זה נמשך וניתן לנו מלמעלה לאחר שהמשכנו את כל השערים שניתן להמשיכם על-ידי עבודה.

"תספרו חמישים יום" – מכיוון ששער החמישים נמשך כתוצאה מעבודתנו בספירת-העומר, מעלה עלינו הכתוב כאילו המשכנו גם את השער הזה.

(לקוטי תורה שיר השירים עמ' לה)

* * *

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מתרץ:

לאחר סיום ספירת והמשכת המ"ט שערים, יש לספור מ"ט שערים נעלים יותר, שערים כאלו שעד עכשיו היו בבחינת "שער החמישים", למעלה מהשגה ותפיסה.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 996)

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל יישבו בסוכות (כג,מג)

"בסוכות" – במשך חיי האדם בעולם-הזה (שאינו אלא 'דירת ארעי' בלבד),

"תשבו" – יש לעסוק בעבודת הבירורים, לברר ולזכך את העולם, ולהשלים את הכוונה העליונה בירידת הנשמה,

"שבעת ימים" – יש לשקוד בעבודה האמורה במשך כל החיים, שהם "שבעים שנה" (תהילים צ).

"כל האזרח בישראל" – בזכות עבודה זו זוכה הנשמה לגילוי ולזריחת אור אלוקי רב.

(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' פב)

ונתת על המערכת לבונה זכה (כד,ז)

אבא שאול אומר: שם (באותו רווח שבין סדר לסדר, רע"ב) היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו: והלוא כבר נאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה" ("ועל" משמע ממש, רע"ב)? אמר להן: והלא כבר נאמר "ועליו מטה מנשה" (והיינו סמוך, והרי נמי "על" סמוך, רע"ב) (מנחות פי"א)

אומר הגה"ח רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:

בפסוק "ועליו מטה מנשה" (שהוא משמש הוכחה לדעתו של אבא שאול בעניין שני בזיכי הלבונה) נרמזים הן שמו של אבא שאול והן שני בזיכי לבונה:

אבא שאול – אם נסיר מספר 'מטה' (54) מ'מנשה' (395) (שהרי רק מטה מנשה היה "עליו", לא מנשה עצמו), ישאר 341, כמניין 'אבא שאול' (341 = 54 – 395).

שני בזיכי לבונה – אם נסיר מספר 'מטה' (54) מ'מנשה' מלא (מ"ם נו"ן שי"ן ה"ה) (556), יישאר 502, כמספר 'שני בזיכי לבונה' (556 = 54 + 502).

(תורת לוי-יצחק, עמ' רמא)

ולקחתם לכם ביום הראשון (כג,מ)

ראשון לחשבון עוונות (תנחומא כב)

מפרש הרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיטשוב:

עבודת הימים הנוראים, ראש-השנה ויום-הכיפורים, היא תשובה מיראה, ההופכת את הזדונות לשגגות בלבד; ואילו בחג-הסוכות, שאז העבודה היא תשובה מאהבה ושמחה, נהפכים הזדונות לזכיות.

"ראשון לחשבון עוונות" – בחג הסוכות מתחילים העוונות עצמם להתהפך לזכויות.

(משיחת חג-הסוכות תרצ"ז)

וערבי נחל (כג,מ)

מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל . . ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר (רמב"ם הלכות לולב פ"ז)

חז"ל אמרו (ויק"ר פ"ל), שהערבה רומזת למי שאין בידו לא תורה ולא מעשים טובים.

מובן אפוא שאין היהודי שבדרגת 'ערבה' מתאחד עם שאר הסוגים בגלל המעלות הגלויות שיש בו בפועל; אלא בזכות היותו יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, שהיא מעלה פנימית ועצמית. ומזה נשתלשל גם בהלכה, שאפילו ערבה שלא גדלה אצל הנחל (יהודי שנשבה לבין העכו"ם), אם היא רק ממין הידוע של ערבה (הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב) – כשרה למצווה.

וראה זה פלא – 'ערבה' נרמזת בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג).

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 134)

 הזמן גרמא

כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו

להרבות בשמחה!

ל"ג בעומר יום הסתלקותו של רשב"י הוא יום שמחתו, מצד גודל העילוי שנעשה אצלו בעת ההסתלקות, כאומרו "בחד קטירא אתקטרנא . . ביה אחידא ביה להיטא ביה אתדבקת", ועד ש"לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים כו'" (חיים עד העולם").

ולא עוד אלא, שרשב"י ציווה שישמחו ביום זה, היינו ששמחתו של רשב"י פעלה גם אצל (כל העומדים סביבו, ועל אחת כמה וכמה אצל) תלמידיו, ואצל כל בני-ישראל עד סוף כל הדורות – שמחה גלויה, שזוהי הנהגה מיוחדת שלא מצינו דוגמתה אפילו בהסתלקותו של משה רבינו, ועל אחת כמה וכמה אצל שאר תנאים ואמוראים.

...ולכן יש להשתדל שביום ל"ג בעומר ירבו כל בני-ישראל בכל מקום שהם בענייני שמחה, הן בנוגע לאנשים והן בנוגע לנשים (בנפרד, בתכלית הצניעות כמובן), והן בנוגע לטף.

(התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 310-311)

השתתפות בתהלוכות

..ובמיוחד – בנוגע לילדי-ישראל, כידוע במנהגי-ישראל אודות פעולות מיוחדות עם ילדי-ישראל בל"ג בעומר, וכמדובר כמה פעמים בשנים שלפני זה, וגם בשנה זו, אודות עריכת "תהלוכות" של ילדי-ישראל בסיסמה "יחד כל ילדי-ישראל" – כלשון הכתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כידוע הקשר והשייכות של פסוק זה לרשב"י.

(שם)

אהבת-ישראל

טעם השמחה בל"ג בעומר עוד לפני הסתלקות רשב"י – אהבת-ישראל:

טעם ההנהגה בקו היפך השמחה במשך ל"ב הימים שלפני ל"ג בעומר, הוא – מפני שבימים אלו מתו תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

...לפי ערך גודל מעלתם כו' – הרי ביחד עם שלימות העבודה בקו המיוחד לכל אחד ואחד בפני עצמו, היו צריכים לנהוג כבוד זה בזה בתכלית השלימות, היינו שכל אחד ואחד יקבל גם מקו העבודה של חברו, על דרך מאמר רז"ל "הרבה קיבלתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי".

ושלימות זו – לנהוג כבוד זה בזה – היתה אצל רשב"י, שהיה מחמשת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא.

(שם, עמ' 311-312)

לימוד התורה – שאין לו בעולם מלבדה

בעמדנו בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י – צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות גם בענייני העבודה המיוחדים לרשב"י [. .]:

להוסיף בלימוד התורה באופן של "תורתו אומנותו", היינו שבאותה שעה (שישים דקות, שלושים דקות, או אפילו שמונה-עשרה דקות) שלומד תורה יהיה במעמד ומצב של "תורתו אומנותו", שבשעה זו אין בעולמו שום דבר מלבד לימוד התורה, ושום דבר שבעולם אינו תופס מקום אצלו שיפסיק מלימוד תורתו של הקב"ה – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

ומה טוב – להוסיף גם בלימוד תורתו של רשב"י, כולל ובמיוחד – פנימיות התורה . . כך שכל אחד יכול לבחור וללמוד "במקום שלבו חפץ", לאו דווקא לימוד הזהר ותיקוני זהר, אלא גם בכל חלקי התורה, ובמיוחד – תלמוד בבלי...

בכל דרכיך

להוסיף בעבודה של "בכל דרכיך דעהו", היינו לא רק "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אלא גם "בכל דרכיך דעהו", מכיוון שכל מציאותו, ובמילא כל פרטי ענייניו במשך כל היום כולו, חדורים בעניין "דעהו".

(שם, עמ' 313-314)

עלייה למירון לשייכים..

מזה מובן גם כן המענה על שאלתם בהנוגע לל"ג בעומר, אשר פשוט ופשיטא שהשייכים לזה צריכים לסדר נסיעה למירון, ובלי נדר אשתתף במידה מסויימת בהוצאות הכרוכות בהעניין...

(אגרות קודש כרך יג עמ' נ)

מנהגי ארץ-ישראל

בארץ-ישראל נוהגים . . לערוך את גזיזת השערות הראשונות לילדים בני שלוש שנים – בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, על הציון שלו במירון, וקוראים לילדים אלה "חתנים דרשב"י".

('תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו כרך י"ד עמ' 67)

ידוע שגם בדורות שלפנינו (ובוודאי נוהגים כן עד היום הזה) נהגו ודייקו יהודי צפת עיר הקודש – הדרים בסמיכות מקום למירון (נוסף על אלה הבאים ממקומות יישוב רחוקים (וגם הם היו נוהגים להתאסף בצפת ומשם היו עולים כולם יחדיו למירון)) – לעלות ולהשתטח על ציונו של רשב"י ביום ל"ג בעומר, ומתחיל מליל ל"ג בעומר שבו נוהגים להדליק מדורות של אש (בזמן שניכר האור דמדורת האש – בלילה דווקא) לכבודו של רשב"י שהאיר את העולם על-ידי הגילוי אור דפנימיות התורה.

(ספר השיחות תש"נ, כרך ב עמ' 460)

הוספה בתורה עבודה וגמ"ח

הנני לעורר על-דבר הצעת רבים . . להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח – עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'. נתינה לצדקה במספר ח"י – והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל – שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה – מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני-ישראל. בתורה – בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".

(לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 254-255)

התעוררות בהתוועדויות

ואלו הנשארים בכפר (או בשבת שלפני ל"ג בעומר – גם הנ"ל [=שכן נוסעים למירון] – ובסמיכות לל"ג בעומר) ימשיכו גם-כן שמחה זו בכפר-חב"ד על-ידי התוועדויות בדברי חסידות ובדברי התעוררות ומהם התוועדות גם נשי ובנות חב"ד, ד' עליהן תחיינה.

(אגרות קודש כרך יג עמ' מו)

פעולות לכבוד היום

בל"ג בעומר יעשו את כל הפעולות כרגיל, במירון, ואצל קברו של רבי שמעון הצדיק, וכן ישתדלו לעשות פעולות בקרב חיילי צה"ל, ויזהרו מאוד שלא לגרום ח"ו לחילול שבת.

(ראה 'מקדש מלך' כרך ג' עמ' 13)

יום מוכשר להוסיף אומץ בפנימיות התורה

איתא בזהר אשר ביום ההילולא שלו, הוא יום הל"ג בעומר, פתח ר' שמעון ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה ובגין כך השתא ועלי תשוקתו.

וידוע הפירוש בלשון המורגל בזהר פתח – דהיינו שפתח את צינור ההשפעה בעניין זה, ואז גם אחר ביכולתו להגיע לזה. וכמו בדרא דרשב"י אפילו ינוקי גילו סתרי תורה מפני שרשב"י עליו-השלום פתח את צינור ההשפעה דפנימיות התורה.

[. .] וביום הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, שבכל שנה, שאז נתעורר עניין הפתיחה, יום זה הוא ביחוד יום המוכשר להתחזק ולהוסיף אומץ בלימוד פנימיות התורה ובעבודה פנימית, אשר, כמו שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, צינורות אלו נפתחו על-ידי בעל ההילולא עד ביאת הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'שי"ת (א), עמ' 46)

 פרקי אבות

"כתר שם טוב עולה על גביהן"

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי

(פרק ד משנה א)

שלושה כתרים הן, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן

(שם, משנה יג)

"מכל מלמדי השכלתי" – הלימוד מכל אדם מוסיף לא רק בחכמה ("איזהו חכם"), אלא גם בכוח המשכיל ("השכלתי"), שהוא שורש ומקור השכל.

"כי עדותיך" – במסירת עדות לא נוגע מעמדו ומצבו של העד אלא תוכן דבריו. אף כאן: יש ללמוד מכל אדם, יהיה מי שיהיה.

שיחה לי – הלימוד יכול וצריך להיות גם משיחה בעלמא, על-דרך מאמר רז"ל, "שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד". ודוגמתו בכל יהודי, שהוא בבחינת "תלמיד חכם", ככתוב "וכל בניך לימודי ה'".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קרח תשמ"ח – בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 554)

הפירוש ד"איזהו חכם" הוא – "שראוי שיתהלל בחכמתו". ויש לדקדק בזה: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגיבור בגבורתו גו' עשיר בעושרו"?

והביאור: הפסוק ממשיך "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כלומר: כשהמטרה היא "השכל וידוע אותי", אזי "יתהלל המתהלל" גם במעלות דחכמה גבורה ועושר, שכן כל עניינם אינו אלא למען "השכל וידוע אותי". ואף כאן: "איזהו חכם, שראוי שיתהלל בחכמתו", שכן כל מטרת החכמה היא "השכל וידוע אותי".

והדבר מודגש בסיום הכתוב – "כי עדותיך שיחה לי": תכלית החכמה ("מכל מלמדי השכלתי") אינה אלא בשביל "עדותיך", על-דרך "השכל וידוע אותי". ומזה מובן גם לגבי גבורה ועושר, שאינם אלא בשביל ענייני קדושה, תורה ומצוותיה, "עדותיך".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תבוא תשמ"ו – בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 385)

"כתר שם טוב" מצד עצמו הוא עניין חיצוני, ולמטה מ"כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות", ועד כדי כך, שהתנא מונה "שלושה כתרים" (תורה, כהונה ומלכות) בלבד. ואף-על-פי-כן, בהיותו על גביהן, הרי הוא "עולה על גביהן", למעלה מג' הכתרים.

וההסברה בזה:

"כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות" – עם היות שגם בהם ישנו עניין של הליכה מדרגא לדרגא (ולא באופן של עמידה בלבד),

– כתר תורה: לימוד התורה באופן של "לאפשה לה". כתר כהונה: "לעמוד לפני ה' לשרתו", שעמידה זו להיותה "לפני ה'", הרי היא בוודאי באופן של הילוך. וכתר מלכות: להיותו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", עם כל הרחבות של עניין המלוכה, הרי זה בודאי באופן של הליכה –

מכל מקום, מודגש בהם בעיקר הנתינה מלמעלה, ולא כל כך מעלת העבודה בכוח עצמו, מה שאין כן "כתר שם טוב", שכל ענינו הוא עבודה בכוח עצמו – הרי הוא "עולה על גביהן".

(התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 321)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת אמור
י"ז באייר

במנחה אין אומרים 'צדקתך'1.

פרקי-אבות – פרק ד.

יום ראשון
ח"י באייר – ל"ג בעומר2

אין אומרים תחנון3.

אין מסתפרים גם בל"ג בעומר, מלבד תספורת-מצווה לילדים4.

(ילד שנולד לאחר ל"ג בעומר עד ערב חג השבועות ועד בכלל, עורכים את תספורתו בערב חג השבועות5).

יום הילולא של התנא רשב"י. יש נוהגים להדליק ריבוי נרות בלילה בבית-הכנסת (ובארץ-הקודש נהגו הכול ב'הדלקות' פומביות)6 ועושים שמחה "בכל לב ונפש"7, כי רצונו הוא שישמחו ביום זה8.

ביום זה יש לתת צדקה בהוספה מיוחדת9.

נהגו לאכול ביצים בל"ג בעומר10. בבית אביו של הרבי נהגו לאכול חרובים, לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ורבי אליעזר בנו במשך זמן היותם במערה11.

"עת סגולה היא, להתעוררות ולתוספת אומץ בגילוי והפצת פנימיות התורה, שבדורנו נתגלתה במעיינות החסידות ותורתה"12.

יש הדגשה מיוחדת על 'אהבת-ישראל' ביום זה13.

"השייכים לזה, צריכים לסדר נסיעה למירון, אבל לאידך גיסא, אין מההכרח שתיסע כל הישיבה... והנשארים יארגנו התוועדות במקומם"14.

"אצל חסידים היו נוהגים לשבת להתוועד בל"ג בעומר לפנות ערב, בין מנחה למעריב"15.

גם נשי ובנות חב"ד יערכו היום התוועדויות16.

בהתוועדות זו עורכים מגבית של צדקה17.

* הרבי עורר18 "להוסיף בתורה, עבודה וגמ"ח – עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'... נתינה לצדקה במספר ח"י – והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל, שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה – מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני ישראל. בתורה – בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".

* מנהג שפשט בכל תפוצות ישראל: ביום ל"ג בעומר אוספים את כל הילדים, ומסבירים להם מעניינא דיומא, אודות רשב"י וכו'19. אחר-כך יוצאים עימהם לטיול אל השדה [והמנהג שהתינוקות – גם הבנות20 – יורים בקשת בל"ג בעומר21], ונותנים להם מיני מתיקה שישמחו את ליבם, וכל זה [נעשה בשעה המתאימה ללימוד תורה] משום "עת לעשות לה'...", שעל-ידי זה נוסף בחינוכם ביתר שאת וביתר עוז22.

בימינו עושים זאת בתהלוכות ובכינוסים לילדי ישראל ברוב עם ובפרסום גדול, בכל אתר ואתר23. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף לפעמים בתהלוכה ובכינוס ואומר שיחה מיוחדת לכבודם, ועודדם ביותר. בדרכו לציון הק' היה נוסע ל'שדה' שבו התכנסו הילדים, ושוהה שם מעט ואחר-כך ממשיך אל הציון24.

"אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים-טובים המצויינים. היה יוצא לשדה בעריכת סעודה קלה, שתיית משקה ואכילת ביצים מבושלות ובניגונים ובריקודים. וראו אז הרבה מופתים", בעיקר בנוגע לפקידה בזרעא חייא וקיימא. וכך נהגו למסור לרבי בקשות בנושא זה ביום ל"ג בעומר, ומשפחות רבות זכו להיפקד בזכות זה25.

יום שישי
כ"ג באייר

קריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום': למנהג רבותינו נשיאינו26 יש לקרוא 'ראשון' או גם 'שני' בליל שישי (יום חמישי בלילה). בעש"ק אחר חצות27, קוראים את כל הפרשה, ואומרים (בסיום שתי הפרשיות) את הפטרת פרשת בהר כמנהגנו: "ויאמר ירמיהו... חלב ודבש".  בשבת-קודש לפני תפילת שחרית קוראים שוב 'שביעי', עם הפטרת פרשת בחוקותי – "ה' עוזי ומעוזי...". למנהג הרגיל28 – קוראים רק בעש"ק אחר חצות את כל הפרשה עם שתי ההפטרות.

__________________________

1)    לוח כולל-חב"ד, ע"פ סידור אדמוה"ז, לפני "למנצח... יענך". בשו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"ה מבואר, שהנהגה זו מתאימה לדעה שהאבילות פסקה כבר בליל ל"ג, ולפיה מותר (להסתפר ו)לשאת אשה בליל ל"ג בעומר.  הוראת הרבי משנת תשי"ד (אג"ק ח"ח עמ' שיח, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קסה) ש"מפני חילוקי הדעות שיש בזה כמבואר באחרונים – יש לעשותה [את החופה] ביום ל"ג בעומר אבל לא בליל אור לל"ג בעומר". ולכאורה היא "משנה ראשונה", כי בשנת תשל"ז אמר הרבי ('שערי הל' ומנהג' ח"ה עמ' קז, משיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703) שעריכת נישואין בליל ל"ג בעומר תלויה בב' הדעות הנ"ל והכרעת אדמוה"ז בסידורו היא כדעה השניה . ומעשה רב בליל ל"ג בעומר תשמ"ט שהרבי הזכיר בהתוועדות, שבל"ג בעומר עצמו מוסיפים בשמחה, ועושים שתי חתונות "כפליים לתושיייה" כפי שהתקיים שם בפועל (התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178).

והנה במחצית-השקל שם ס"ק ג כ' שא"א תחנון ממנחה, ומ"מ ממתינים למחר לתספורת, וכן המנהג במירון בכל החוגים, שאע"פ שא"א תחנון ממנחה, ממתינים ל'חלאקה' עד אחרי תפילת וותיקין (ועד"ז בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רמ בשם ס' א"י, ועמ' שמו הע' יב). אמנם בשו"ע אדמוה"ז הביא בטעם השמחה בל"ג בעומר רק את מה שתלמידי ר"ע פסקו מלמות, ולא את עניין הילולא דרשב"י (ראה לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 138), ולכן לעניין תחנון נוהגים כהוראת רשב"י לשמוח ביום זה.

2)    בעומר – למרות שנוסחנו הוא לספור "לעומר" – כי כששינו לנוסחנו לא הקפידו לשנות גם בתאריכי מכתבים וכדומה, ונשאר הנוסח הישן (אג"ק חי"א עמ' רט). במקום אחר כתב הרבי רמז בדבר: בספרי פולין מובא ש'ל"ג בעומר' בגימטריה 'משה' – להעיר דרשב"י "היה ניצוץ משה", "ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות" (עמק-המלך ס"ב ד', ועל-דרך זה בכמה מקומות) – לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 337.

3)    סידור אדמוה"ז לפני "למנצח... יענך". וראה שו"ע אדמוה"ז סי' תצג סו"ס ה. השלמות ה'דברי נחמיה' לשו"ע סי' קלא ס"ח [נדפסו בהוספות לשו"ע הישן ח"א עמ' 357].

4)    ראה שע"ת סו"ס תצג. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפג-ד. וראה שם עמ' רפד אודות נישואין. ובשנים האחרונות ע"פ הוראות הרבי עורכים נישואין ביום זה, גם ללא סיבות מיוחדות.

5)    אג"ק כרך יב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר – 'אוצר' עמ' רס).

6)    בעבר נהגו בהדלקות גם בירושלים ובחברון, ורבותינו השתתפו בזה – אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ג עמ' יד, סה"ש תרצ"ט, עמ' 330. לפרטי המנהג וטעמיו, ראה ס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סט"ו ואילך. אג"ק חי"ח עמ' רסו.

7)    אג"ק אדמוה"ז ח"א (הוצאת קה"ת, ברוקלין תש"מ), עמ' קיז.

8)    לוח כולל-חב"ד, ע"פ לקוטי-שיחות חלק ד עמ' 1304 ועוד, מה'משנת חסידים', החיד"א וכו'. וראה 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1994: "ביום זה – דבר פשוט הוא שצריכים כולם להיות בשמחה גדולה", עיי"ש. בקשר למנהגים העתיקים בשמחת רשב"י, ראה גם המובא בספר-השיחות תש"נ ח"ב, עמ' 460.

9)    'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג, עמ' 2017. וראה גם 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג, עמ' 319.

10)  ועל הרבי מסופר, שנהג לאכול ביצים שקליפתן נצבעה בשעת הבישול בצבע חום – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפ. [בד"כ עשה זאת הרבי בחדרו. אך בהתוועדות ל"ג בעומר תש"ל היתה מונחת ביצה קשה על השולחן, ובשעת ההתוועדות חתך אותה הרבי לארבעה חלקים, ואכל ממנה. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע ערה].

11)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ג עמ' 1395.

12)  אג"ק חלק כ עמ' רכג.

13)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 362, ועוד.

14)  'שערי-המועדים – ספירת-העומר' סי' צד, וש"נ. וראה בשיחת מוצש"ק אמור, אור לפסח-שני תשל"ח סי"ד, שבספרים מובא דבר פלא, שאותם שהיו בל"ג בעומר במירון, הרגישו שמחה מופלגת, עד שאין זה מובן כלל בדרך הטבע, אך כך הוא הרגש האדם שם בפשטות (ראה גם בס' 'טעמי-המנהגים', עמ' ערה). ומבאר הטעם, מפני שאז התקיים ברשב"י "בחד קטירא אתקטרנא...", היינו בדוגמת דרגת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל.

15)  ספר-המנהגים שם, מספר-השיחות תש"א עמ' 119. ושם גם ביאור העניין ע"פ נגלה מהרה"ח ר"ה מפאריטש, ובהערה – מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

בזמן הצמח-צדק היו עורכים ל'יושבים' [=חסידים שהתעכבו בליובאוויטש משך-זמן ללימוד תורה ועבודת ה', בלא מסגרת] ולאורחים סעודה גדולה בדגים ובשר לפני ערבית אור לל"ג בעומר (רק הצ"צ עצמו אכל – בלילה – מאכלי חלב) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רדע. ועיי"ש עמ' רעט-רפ).

16)  אג"ק חי"ג עמ' מז וחי"א עמ' עט.

17)  נסמן לעיל הערה 15.

18)  במכתבו מיום א' פ' בחוקותי תשמ"ט "ע"ד הצעת רבים והחלטתם לעשות כן במעשה בפועל", לקוטי-שיחות, כרך לב, עמ' 254. ובשולי המכתב: "נ.ב.: מובן ופשוט שגם לאחרי ל"ג בעומר יש לעשות ולהשלים כל הנ"ל, כלימוד פסח שני דמיניה אזלינן: 'ניטאָ קיין פאַרפאַלן' [=אין דבר אבוד], ובכפליים לתושיה".

19)  וגם הפיוטים בשבחו של רשב"י (כמו פיוט 'בר יוחאי') שלא ראינו שיאמרו אצל רבותינו נשיאינו, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג, עמ' 271.

20)  במענה למנהלת 'בית רבקה' בשכונת הרבי, שהודיעה שהתלמידות תי' יוצאות לשדה בל"ג בעומר, וישחקו עם קשת כנהוג, ענה הרבי "הרומז גם-כן לקשת [-בענן], שהוא סימן לביאת משיח (זח"א עב,ב. והחרים [='המשך' מאמרי חסידות לאדמו"ר מהר"ש משנת תרל"א] עמ' סט), ותשואות-חן על הבשורות טובות, וגדול הזכות וכו'", עכלה"ק. (ופשוט שאין שייך בזה 'לא ילבש' (ראה רש"י נזיר נט,א וש"נ) שהרי קשת-המשחק אינה דומה לכלי נשק כלל, ומה גם בימינו שאין מצוי כלל השימוש בזה כנשק).

21)  מנהג זה הובא ונתבאר בס' בני-יששכר מאמרי חודש אייר מ"ג פ"ד, ובספרים שהובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פי"ח סל"ו. וראה 'תורת-מנחם' תשי"א ח"ב עמ' 77. לקוטי-שיחות, כרך לז, עמ' 121, הערה 5 באריכות.

22)  'התוועדויות' תשד"מ ח"ג, עמ' 1727, 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג, עמ' 268.

23)  'כינוס' בבית-חיינו היה כבר בשנת תש"ג. את צורת ה'פאראד' – צעדה המלווה בשלטים וכרזות – לבש בשנת תשט"ז (הכינוס התקיים שם לפני התהלוכה). בשנת תש"מ היתה הוראה לערוך תהלוכות גם בארה"ק, ומוסיף והולך מידי שנה בשנה – ראה פירוט השנים ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רעז.

בנוגע להופעת 'קוסם', על אף שיש מקילין בזה אם הוא מדגים תחילה תרגיל אחד ומראה שאינו אלא אחיזת-עינים (וכמ"ש ב'פינת ההלכה' בגיליון 543 של 'שיחת השבוע'), הרי כיוון שהרבנים המפורסמים בארה"ק אסרו זאת, וכיוון שחובתנו לעשות הכול כדי לשתף בזה את כל החוגים, ובוודאי את החרדים, לא כדאי להזמין אמנים אלה לתהלוכות.

בהגרלת הפרסים שנוהגים לערוך אז, יש להקפיד למלא את הוראת הרבי: "העירותי כמה פעמים, שבכל כיוצא-בזה צריכה להיות הגרלת ספרי קודש, וקל להבין". בשנת תשל"ג הופיע בפרסום מטעם צא"ח ילד המקבל 'כדורגל' כפרס העיקרי במבצע של"ה, ובתגובה מסר יו"ר המזכירות, הרה"ח ר' חמ"א חודקוב ע"ה, ליו"ר צא"ח הרה"ח ר"י לייבוב ע"ה, שהרבי אינו גורס כלל פרס זה, ושיש להשמיד את המודעות שכבר נדפסו (ראה לשון המענה ב'התקשרות' גיליון נא עמ' 14). אודות פרסים אחרים, כמו אופניים, מצלמה, טיסה בשמי הארץ וכדומה, הסכים הרבי שאין מניעה, ורק הוסיף "אלא שהספרים יודגשו בהפרסומת" ('התקשרות' גיליון מב עמ' 15-14. 'צעירי אגודת חב"ד' עמ' 298).

אגב, פעם השיב הרבי [ללא קשר לל"ג בעומר] למוסד שערך הגרלה על פרסים יקרי-ערך: "לכאורה, הוצאות הפרסים גדולה וביותרועל-פי סברא, גם בהרבה פחות מזה ישיגו המקווה [=את התוצאה שלה הם מצפים מהפרסים]".

24)  וכן הציע הרבי לחסידים לעלות על הציון היום, כיוון שקברי צדיקים בכלל הוא במקום העלייה לציון הרשב"י – 'תורת-מנחם' תש"י, עמ' 67. וראה עד"ז בס' 'קב הישר' פרק עא.

25)  ספר-המנהגים עמ' 43, מלקוטי-דיבורים, כרך ג, דף תקיט,א ו'היום-יום' ל"ג בעומר. ביאור בזה ב'התוועדויות' תש"י שם, עמ' 60.

26)  היום יום ד' טבת.

27)  חצות היום והלילה בת"א – בשעה 12:38.

28)  היום יום ל' סיוון, ספר המנהגים עמ' 25 (בשני המקומות לא נזכרה כלל הנהגת רבותינו, ומשמע שאין היא הוראה לרבים).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)