חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:05 זריחה: 6:20 י"ב בניסן התש"פ, 6/4/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1186 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, י"ח בניסן תשע"ז (14/04/17)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1186 - כל המדורים ברצף
צמיחת הגאולה למרות ההעלם והחושך
לחדור את ה'כותל' המפסיק
ראש בני ישראל
חג הפסח
במחיצת רבותינו נשיאינו
שביעי-של-פסח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1186, ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, ח"י בניסן ה'תשע"ז (14.04.2017)

  דבר מלכות

צמיחת הגאולה למרות ההעלם והחושך

מדוע נקבעה ההלכה כדעת רבי יהושע, ש"בניסן עתידין להיגאל"? * מהפטרת אחרון של פסח למדים, כי דווקא במקום שבו הגיע סנחריב לשיא גאוותו, החלה לצמוח מלכותו של משיח * מעלתו של משיח היא, שימשיך את הדרגות הנעלות ביותר, ועם זה יפעל זיכוך בעולם הזה, דווקא בעניינים הגשמיים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1, שהבעל-שם-טוב נהג לאכול סעודה שלישית ביום אחרון של פסח (דהיינו – גם כשקביעותו היתה בחול), והיה קורא לסעודה זו "סעודת משיח".

השייכות של אחרון של פסח לעניין המשיח – מודגשת גם בהפטרה, שהרי כל הפטרת אחרון של פסח מדברת על דבר משיח: "ויצא חוטר מגזע ישי גו'"2 – לידת המשיח, "ונחה עליו רוח הוי' גו'", "והריחו ביראת הוי' גו'"3 – פרטי ההנהגה דמשיח וכו'.

ובהקדמה – שלאמיתו של דבר כל חודש ניסן שייך לגאולה העתידה:

בגמרא4 מצינו פלוגתא בין ר' אליעזר לר' יהושע, שלדעת רבי אליעזר "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל", ולדעת רבי יהושע "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל". אבל במדרש5 – סותם כדעת ר' יהושע, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל"6.

ואף שלכאורה אי אפשר לפסוק הלכה במחלוקת שבגמרא על פי המדרש, כיון ש"אין למדין מדברי אגדה"7 – הרי ידוע8 שהכלל "אין למדין מדברי אגדה" הוא רק בעניין שהוא נגד הגמרא, אבל כאשר בגמרא לא מדובר בזה כלל, או שבגמרא יש פלוגתא ורוצים למצוא במדרש הכרעה – באופנים אלו "למדין מדברי אגדה" (ואף שיש דעות9 שגם באופנים אלו "אין למדין מדברי אגדה" – הרי בעלי דעה זו הם מועטים, ואין הלכה כן)10.

ובענייננו: מכיוון שבעניין זה (אם "בתשרי עתידין ליגאל" או "בניסן עתידין ליגאל") יש בגמרא פלוגתא, ואין בגמרא הכרעה בפלוגתא זו – אפשר להכריע בזה על פי המדרש.

ונוסף לזה – גם על פי כללי הגמרא הרי "ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע"11, ודעת ר' יהושע היא ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל".

כל האמור – הוא בנוגע לחודש ניסן בכלל, ולפסח – בפרט. ובפרט באחרון של פסח, לאחרי השלמת כל עניני העבודה, הן ביעור כל העניינים ההפכיים ממצה, והן אכילת מצה – הרי יום זה של אחרון של פסח בפרט הוא יום מסוגל לפעול את ביאת המשיח.

ב. עניין ההמשכה של משיח באחרון של פסח – נמשך בכל דור ודור, ובכל שנה ושנה, ובפרט – בזמן האחרון בעקבתא דמשיחא, ובשנים שנאמרו עליהם קצים12.

ובפרט עתה, ש"כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה"13 – הרי תשובה מועלת "בשעתא חדא וברגעא חדא"14, שכאשר ברגע אחד ההנהגה היא כדבעי, אזי אפשר לפעול את ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים.

ואין להתפעל מזה שישנם העלמות והסתרים וחושך כפול ומכופל כו' – כפי שלמדים מהפטרת אחרון של פסח:

התחלת ההפטרה היא – "עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים"15, דקאי על סנחריב [שהיה מנגד לא רק ל"ירושלים", אלא גם ל"ציון", דקאי על נקודת היהדות, שהוא עניין פנימי עוד יותר מעניין "ירושלים", שלימות היראה16], ש"כשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה לא חש לדברי אצטגניניו (שאמרו לו להלחם בו ביום דווקא) והתחיל להניף ידו בגאווה, וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות האלו, לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו"17.

ולמרות שסנחריב היה כל כך חזק בעיני עצמו ובטוח בניצחונו, עד שסבר שאין לו צורך כל למהר ולהלחם בירושלים בו ביום (שמזה מובן גודל ההעלם וההסתר) – אף על פי כן, הרי כבר אז התחיל עניין "ויצא חוטר מגזע ישי", ו"ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח"18.

וכמו כן בכל דור ודור, ובפרט עתה ש"כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה" – אין להתפעל מההעלמות וההסתרים, כיון שבשעתא חדא וברגעא יכולים לפעול את הגאולה.

ובלשון חז"ל19 "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם": די בפניה אחת ("נאָר איין קער") להקב"ה, "כחודו של מחט", כדי שהקב"ה יפתח "כפתחו של אולם" – "פתחו של אולם" דייקא – שכל הפתחים שבבית המקדש לא היו פתוחים תמיד, ודוגמתם בעניין הגאולה הם הגאולות משאר הגליות שיש אחריהם גלות20, מה שאין כן "פתחו של אולם" היה פתוח תמיד21 – בדוגמת הגאולה העתידה, שהיא גאולה שלימה שאין אחריה גלות20.

ג. וזוהי ההוראה מתוכן הפטרת אחרון של פסח:

כשמגיע חודש ניסן בכלל, ואחרון של פסח בפרט, שהוא זמן מסוגל להמשיך את הגאולה – עלול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן באַ זיך") ולחשוב איזו שייכות יש לו לעניין זה כו'.

ועל זה באה ההוראה מההפטרה, "עוד היום בנוב לעמוד", ואף על פי כן "ויצא חוטר מגזע ישי" – שמבלי הבט על גודל החושך, אפשר להמשיך את הגאולה העתידה, הגאולה השלימה והאמיתית שאין אחריה גלות, שהיא המשכה נעלית ביותר שמעולם לא היתה כדוגמתה, ועד שהיא תכלית שלימות הבריאה – כמבואר בהמשך ההפטרה פרטי ההנהגה דמשיח, שיפעל את כל ההמשכות גם בגשמיות העולם, דהיינו שגשם העולם עצמו יזדכך, שזוהי תכלית הכוונה.

ובפרטיות יותר:

בהתחלת העניין – "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"22, "דמורח ודאין"23, דהיינו שמשיח ידון במשפטים גשמיים על פי העניין ד"והריחו ביראת ה'" (כדמוכח מסיפור הגמרא שעל ידי זה ביקשו לבחון אם יש בו העניין ד"הריחו ביראת ה'") –

כיון שגם העניין היותר נעלה של ריח "ביראת ה'" (נוסף על מעלת עניין הריח בכלל שהוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו"24) ימשיך משיח בדברים הגשמיים.

ובהמשך לזה – "וגר זאב עם כבש גו' וארי' כבקר יאכל תבן"25, דהיינו שמשיח יפעל זיכוך אפילו בבעלי חיים26,

– יש מפרשים שהכוונה במה שכתוב "וגר זאב עם כבש" היא שיתבטלו התכונות והטבעיים הרעים שבעולם, אבל מפורש להדיא27 שהכוונה היא בגשמיות כפשוטו, שמשיח יפעל בבעלי חיים הגשמיים את עניין "וגר זאב עם כבש"28

ועד ל"חור פתן" ו"מאורת צפעוני"29, שהוא עניין הקשור ל"נחש הקדמוני" – שבכל אלו יפעל משיח המשכה זו.

ועל דרך זה בנוגע לאומות העולם – שמשיח יפעל בהם להיות "נער קטן נוהג בם"30, דקאי על בני ישראל, כמו שכתוב31 "מי יקום יעקב כי קטן הוא".

ונוסף לזה – הרי משיח עצמו יהיה יהודי בעל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, רמ"ח איברים גשמיים ושס"ה גידים גשמיים, ובאיברים גשמיים אלו – יתגלה העניין של "והריחו ביראת ה'".

ונמצא שביאת המשיח פועלת תכלית השלימות בבריאה – שגם בדברים הגשמיים, ועד "חור פתן" ו"מאורת צפעוני", יומשכו בגילוי העניינים הנעלים ביותר.

וכאמור, מבלי הבט על תוקף ההעלם ד"עוד היום בנוב לעמוד" – אפשר לפעול עניין זה בכל שנה ושנה באחרון של פסח, "בשעתא חדא וברגעא חדא".

ד. ומכיוון שלכל עניין יש צורך בהכנה – הרי ההכנה לעניין האמור (גילוי המשיח באחרון של פסח) היא ההתעוררות בסעודה השלישית של אחרון של פסח, שהבעל שם טוב קראה בשם "סעודת משיח".

– הבעל שם טוב הוא זה שעלה להיכל המשיח ושאלו "אימתי קאתי מר", וענה לו משיח "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"32. ובמילא, ידע הבעל שם טוב את כל הסדר של ביאת המשיח, שהרי משיח בעצמו גילה לו עניין זה!

ולכן, הרי על ידי הפצת מעינות תורתו של הבעל שם טוב, שהיא תורת החסידות, וההתעוררות בסעודה השלישית דאחרון של פסח, שהבעל שם טוב קראה בשם "סעודת משיח" – אפשר להמשיך "בשעתא חדא וברגעא חדא" את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי  משיח, למטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון שמחה, "אני מאמין", ניגון ג' תנועות (דהבעל שם טוב הרב-המגיד ואדמו"ר הזקן), וניגון קודם דא"ח].

(מהתוועדות אחרון-של-פסח ה'תשי"ד.

 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד ח"ב (יא) עמ' 209-213, בלתי מוגה)

___________________________

1)    שיחת יום אחרון של פסח תש"ב ס"ג (סה"ש תש"ב ס"ע 109) – נעתק ב"היום יום" כב ניסן (אחש"פ). וראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד [תשי"ג] בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 95).

2)    ישעי' יא, א.

3)    שם, ב-ג.

4)    ר"ה יא, רע"א.

5)    שמו"ר פט"ו, יא.

6)    ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 19. ועוד.

7)    ראה ירושלמי פאה פ"ב ה"ד.

8)    ס' הישר לר"ת סתרי"ט.

9)    שו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סקס"א.

10)  ראה בכ"ז – בספרים שנסמנו בשדי חמד כללים מערכת א' אות צה ואילך. אנציק' תלמודית ערך אגדה בסופו (כרך א ס"ע קלב). וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 172 הערה 10. ח"ג ריש ע' 247. לעיל ע' 49.

11)  ראה אנציק' תלמודית ערך הלכה (כרך ח) סכ"א (ע' רצד). וש"נ.

12)  ראה לעיל [תו"מ התוועדויות תשי"ד חלק ב'] ע' 161. וש"נ.

13)  סנהדרין צז, ב.

14)  ראה זח"א קכט, סע"א.

15)  ישעי' יו"ד, לב.

16)  ראה לקו"ש חט"ו ע' 234. וש"נ.

17)  פרש"י עה"פ.

18)  סנהדרין צד, א.

19)  ראה שהש"ר פ"ה, ב [ב]. וראה לקו"ש ח"א ע' 191 הערה 17. וש"נ.

20)  ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

21)  מדות פ"ב מ"ג. וראה לקו"ת שה"ש לה, ג. ובכ"מ. מכתב ח"י מנחם-אב שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ע' רמא).

22)  ישעי' יא, ג.

23)  סנהדרין צג, ב.

24)  ברכות מג, ב.

25)  שם, ו-ז.

26)  ראה גם רד"ה ונחה עליו רוח הוי' גו' דאחש"פ תשכ"ה (סה"מ מלוקט ח"ב ע' מה).

27)  ברשימת ההנחה: ב"משנת חסידים" (המו"ל).

28)  ראה רמב"ם הל' מלכים רפי"ב ובהשגות הראב"ד שם, ובנ"כ. פי' הרד"ק עה"פ.

29)  שם, ח.

30)  שם, ו.

31)  עמוס ז, ב-ה.

32)  אגה"ק דהבעש"ט הידועה – נדפסה בכתר שם טוב בתחילתו. ובכ"מ.

 משיח וגאולה בפרשה

לחדור את ה'כותל' המפסיק

הקב"ה הצית את חומות הגלות!

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמה פעמים, שתקופה זו היא הזמן האחרון של הגלות, ו"הנה זה – משיח – עומד אחר כותלנו".

והעניין בזה:

"כותלנו" – קאי על הכותל המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, שנעשה על-ידי העוונות, כמו שכתוב "עוונותיכם היו מבדילים גו'".

וזהו "הנה זה עומד אחר כותלנו" – שמשיח כבר נמצא, אלא שהוא "עומד אחר כותלנו", אחר הכותל שאנו הקמנו (על-ידי העוונות), ועלינו רק לשבור את הכותל המפסיק, ומשיח יהיה אצלנו ("האָבן מיר משיח'ן")!

עניין המשיח – התחיל מיד בזמן החורבן, כמאמר הגמרא שכבר בשעת החורבן "נולד מושיען של ישראל". ומאז – הרי כמעט בכל דור ודור ישנו משיח, אלא שהדור לא זכה שמשיח יתגלה.

ונוסף לזה (שמשיח נמצא בכל דור ודור, אלא שהדור לא זכה שיתגלה) – הרי ישנן בפרטיות שנים מסוימות, שעליהם היו "קיצים", וגם בשנים אלו לא זכה הדור שמשיח יתגלה.

וכידוע שהיה הקץ של רש"י שלא זכו שיתגלה בו משיח, וכן הקץ על שנת ת"ח מהזוהר, שגם בו לא זכו שיתגלה משיח.

ועל דרך זה היה המאורע עם שלמה מולכו, שהיה מקובל גדול, ומסר נפשו להתווכח עם ה"אפיפיור" ברומי, ברצונו להביא את הגאולה. אלא שהדור לא זכה לכך, והוא עצמו זכה להישרף על קידוש השם (שבעל ה"בית יוסף" התפלל כל ימיו שיזכה לזה). ונשאר ממנו ספר, וכן "דגל" שתלוי בבית הכנסת (של המהר"ל) בפּראַג, שזהו חיזוק לעניין הגאולה.

אלא שכל הנ"ל הוא בדורות שלפני זה, אבל עתה עברנו כבר כל עניינים אלו כו', "כלו כל הקיצין", וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעתה הצית כבר הקב"ה את חומות הגלות ("השם יתברך האָט אָנגעצונדן די גלות ווענט").

על כל אחד לדעת שהדבר תלוי בו. ישנם עדיין "פכים קטנים" שצריכים לבררם, ועל כל אחד לדעת שהכוונה היא אליו – שהוא צריך לברר "פכים קטנים" אלו, ועליו מוטל התפקיד להפיץ את מעיינות תורת החסידות.

ופעולות אלו – ישברו את ה"כותל" המפסיק, ונזכה לביאת משיח בגילוי, למטה מעשרה טפחים.

(תורת מנחם ה'תשי"ד, כרך יא עמ' 160-161)

לא קימעה-קימעה

[...] והגאולה היא כפסק-דין הרמב"ם ש"מיד הן נגאלין", לא קימעה-קימעה, לא שיבקשו את רשותו של אחשורוש, ולא ישאלו אצל מי שיהיה... אז יהיה "יום השם הגדול והנורא"... והוא יבוא ויגאלנו...

(משיחת י"א ניסן תשכ"ב, הנחה בלתי מוגה; שיחה זו נקטעה בבכיות עצומות)

 ניצוצי רבי

ראש בני ישראל

כיצד ציינו בתל-אביב את י"א ניסן בשנת תשי"ב? * כולל האברכים שייסד הרבי בתשכ"ב * המתנה לרבי בכפר חב"ד בשנת תשל"ג * מברק הברכה מירושלים בשנת תשל"ב * ייסוד בית כנסת חב"ד בשכונת 'בית וגן'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

שלוש שעות וחצי שהה ישב ר' צביקה סלונים ממקימי ההתיישבות בשומרון ב'יחידות' במחיצת הרבי, שלאחריה  הגדיר את הרבי: "אישיות בלתי רגילה". סלונים נמנה על הצאצאים של האדמו"ר הזקן. לימים סיפר (מוסף אתנחתא של 'בשבע' ט"ו בשבט תשע"ה עמ' 23):

"לפני המפגש זלזלתי באלה שסיפרו עליו בלי סוף. מהפגישה יצאתי עם הרבה מחשבות על הרבי וממה הוא עשוי".

לכבוד יום הולדתו של הרבי – לקט אירועים מיוחד:

מס חבר על מוסדות חב"ד

י"א ניסן תשי"ב. זקני אנ"ש חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד בצירוף נציגי הנהלות מוסדות חב"ד מתכנסים בתל-אביב לאסיפה מיוחדת בה מחליטים להגשים את הצעת כ"ק אדמו"ר שמוסדות חב"ד יפרישו אחוזים מהכנסותיהם עבור קרן מיוחדת של אגודת חב"ד וכך יוכלו להתחיל ליישם את פעילותה האקטיבית של האגודה.

ייסוד 'כולל מנחם' בחצר הרבי

"תשכ"ב – מייסד כולל לאברכים" בשיחת י"א ניסן תשכ"ב (תורת מנחם כרך לג עמ' 300-297).

י"א ניסן תשכ"ב הוא התאריך הרשמי (שמופיע בראשי-פרקים שבראש 'היום יום' מהדורת תשמ"ב) שבו ייסד הרבי את 'כולל האברכים' שליד המזכירות.

בשיחת י"א ניסן תשכ"ב דיבר הרבי על הצורך בלימוד התורה אחרי החתונה.

גם קודם לכן החזיק הרבי וסייע כלכלית לאברכים בודדים שישבו ולמדו על-פי הוראתו, הצורה ה'רשמית' של הכולל  שנקרא שמו (בחשאי, עפ"י הצעת הרה"ג הרה"ח המשפיע הר"ר שמואל לויטין – לרבי) 'כולל מנחם' היתה בתקופה קצת יותר מאוחרת.

גני ילדים ע"ש הורי הרבי

במהלך התוועדות י"א ניסן תשל"ג בכפר חב"ד הוכרז על הענקת שמות לגני ילדים חדשים שנבנו באותה תקופה בכפר חב"ד בשמות הוריו של הרבי.

כמובן, שענין זה זכה מראש להסכמת הרבי, בדרך-כלל לא מיהר הרבי להעניק שמות הוריו למוסדות סתם כך, כידוע.

וכך נאמר בכרוז שפרסם ועד כפר חב"ד בערב שבת קודש ד' ניסן תשל"ג בחוצות כפר חב"ד:

"ב"ה עש"ק ד' ניסן ה'תשל"ג

שנת השבעים לכ"ק אדמו"ר שליט"א

הודעה

הננו להודיע בזה כי ביום חמישי או"ל [אור ל] י"א ניסן תתקיים אי"ה התוועדות חגיגית לרגל יום הבהיר יום הולדת כ"ק אד"ש.

ההתוועדות תתקיים בבית הכנסת הגדול בכפר חב"ד בשעה 8 בערב.

בהזדמנות התוועדות זו ייקראו שמות לגני הילדים שהוקמו גן לוי יצחק וגן חנה

תושבי כפר חב"ד ואנ"ש שי' בארצנו הקדושה מוזמנים בזה לבוא ולהשתתף בהתוועדות חגיגית זו.

בברכה לחג הפסח כשר ושמח

ועד הכפר

ברכת אנ"ש מבית כנסת חב"ד במאה שערים

"בשם אנ"ש בירושלים למשפחותיהם מביעים אנו מהתוועדות ליום השבעים בביכנ"ס חב"ד מאה-שערים ברכותינו לאורך ימים ושנים טובות ומילוי כל משאלות לבו הטהור מתוך בריאות איתנה והרחבה ולהבאת הגאולה השלימה בקרוב"

כאן באו כ-160 שמות,

ובראשם:

הרב שלמה יוסף זוין

הרב גרשון חן

הרב יהודה לייב סלונים

שמואל זלמנוב

אליעזר ננס

הרב חיים שלום סגל

טובי' בלוי

יהושע יוזביץ

שמואל אלעזר הלפרין

אברהם מיכאל הלפרין

הרב זאב דוב סלונים

חנניה יוסף הלפרין

הרב שמרי' נחום ששונקין

הרב קסטל

אברהם צבי הכהן

הרב יהוסף גדלי' רלב"ג

מנחם וילהלם

חיים שלום דייטש

הלל רבינוביץ

יהושע מרדכי ליפקין

פנחס ליביש הרצל

אלתר בן ציון גרשוני

יהושע זעליג בן פערלא פלדמן

ייסוד בית כנסת חב"ד בשכונת 'בית וגן'

מתנת י"א ניסן תשל"ב: פתיחת מנין חב"ד ב'בית וגן' בירושלים

"סיכום של אסיפת אנ"ש דשכ[ונת] בית וגן שהתקיימה בבית הר[ב] י[ונה] מנדלסון, במוצ[אי] ש[בת] ק[ודש] אור ליום הבהיר י"א ניסן תשל"ב.

"בנוכחות: ר' יונה מנדלסון [ז"ל], ר' אברהם זלמן וינר, ר' יצחק פבזנר [ז"ל], ר' אפרים מול, ר' ארי' יקונט [ז"ל], הת' שלמה זלמן מנדלסון [ז"ל], הת' מנחם קליינמן, הוזמנו והשתתפו גם: ר' טובי' בלוי, ר' נחום רבינוביץ [ז"ל]

"נערכה רשימה של מתפללי נוסח חב"ד בשכונה ובסביבה (הרשימה מונה כ-20 שמות). הועלו ונבדקו האפשרויות השונות של מקום למנין תפלה חב"די בשכונה, נמסרו דוחו"ת על השיחות עם מנהלי מוסדות שונים (שלא העלו דבר), והוחלט לדבר עם הרב לינצ'נר ע[ל] ד[בר] החדר הפנוי של "מרום ציון" בבנין הישן, כן לדבר ע"ד חדר ב"נוה עציון" עם מר לדרר, כן עם הרב א' פריינד ע"ד הדירה הריקה של יד עזרה, וכן עם הרב ששון, יקונט מודיע שהוא מוכן להעמיד זמנית חדר בדירתו לרשות המנין, הוחלט שהמנין ייפתח בשביעי של פסח בבית יקונט.

"נבחר ועד לטפל בענין, בהרכב: מנדלסון, יקונט, וינר, פבזנר, מול. פבזנר וקלינמן יודיעו לאלה שלא השתתפו באסיפה על פתיחת המנין,

"כגבאי בית הכנסת נבחר ר' יונה מנדלסון

"בעת הצורך יצטרפו רבינוביץ ובלוי להשתדלויות.

"נשלח מברק ברכה לכ"ק אדמו"ר שליט"א.

 ממעייני החסידות

חג הפסח

'חיפזון' ו'יד רמה'

בגאולת מצרים אנו מוצאים דבר והיפוכו. מצד אחד היתה יציאת מצרים בחיפזון, "ואכלתם אותו בחיפזון", "כי ברח העם". מאידך גיסא, מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם, "ביד רמה", גאולה שלמה; ומיד לאחר היציאה ממצרים הוקפו בענני כבוד ולא נחפזו עוד.

העניין הוא: כאשר יש חשש מפני הרע, חובה 'לברוח' מיד. כך אמנם נהגו בני-ישראל ברגע שאך ניתנה להם ההזדמנות להשתחרר מרוע מצרים. ועם זה יש לנהוג באופן של 'יד רמה' בכל ענייני טוב וקדושה.

ואף שגם ב'עשה טוב' דרושה זריזות, שהרי "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" – אין הדבר דומה למידת החיפזון שבה עלינו לנקוט בברחנו מפני הרע.

(ממכתב ראש-חודש ניסן תשמ"ו)

כימי צאתך מארץ מצרים

יש דמיון מסויים בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, כנאמר, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כמו-כן אמרו חז"ל, "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל". הנה כמה נקודות משותפות לשתי הגאולות.

גאולת כל העם: כשם שביציאת מצרים לא נותר אף יהודי מאחור, כן גם בגאולה העתידה, לא יישאר אף יהודי בגלות.

ציבור אחד: ביציאת מצרים הודגש היות כל היהודים עם אחד וציבור אחד – "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים". כך גם בגאולה העתידה, ההדגשה היא על אחדות מלאה של "כלל-ישראל" – "קהל גדול ישובו הנה"; "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת".

(ממכתב י"א בניסן תשמ"ב)

חירות משיעבוד רוחני

יציאת מצרים היא לא רק חירות משיעבוד גשמי, אלא גם היציאה משיעבוד הגוף והנפש הבהמית. יציאה זו צריכה להיות תמידית, שכן בכל יום בא הקץ, והוא שעת-כושר מיוחדת ליציאה זו.

בזמננו עדים אנו לשעת-כושר נדירה – נוצרה תנועה רחבה של שיבה אל המקורות, ובנים שהתרחקו מחפשים את הדרך בחזרה (כאשר לא-אחת הגוי הוא ש'מגרש' את היהודי מ'טומאת מצרים' המודרנית). חוגים אלה רוצים לשמוע את האמת כמות שהיא, בלי פשרות. הניסיון לימד כי הנוער מושפע ביותר מיהדות אמיתית, של תורה ומצוותיה. יש לנצל שעת-כושר זו במילואה.

(ממכתב יא בניסן תשכ"ג)

בזכות מידת הביטחון

חג הפסח מזכיר לנו את ביטחונם של בני-ישראל בהקב"ה: "זכרתי לך חסד נעורייך... לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". כשהראו ישראל את ביטחונם הגדול, ראו בעיני בשר את ברכת ה' – המן, בארה של מרים ועוד.

בכל שנה, בימים ההם בזמן הזה, מתעוררים ומתחדשים עניינים אלו, ותוקף מידת הביטחון ממשיך את ישועת ה' בכל המצטרך - בגשמיות וברוחניות.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1297)

להשתחרר מכל המְצָרים

בני-ישראל נעשו לעם בתנאים קשים ביותר, כאשר נזקקו לאמונה במידה הגדולה ביותר. בפועל, בתוך זמן קצר נתגשמה תקוותם והוכחה אמונתם. כמה גדולה אמונה זו, שהניעה עם שלם, עם זקניו, נשיו וטפיו, לעזוב מדינה מפותחת ביותר (במושגי אותה תקופה) ולצאת למדבר, "מקום נחש, שרף ועקרב".

בכל דור ובכל יום חייב אדם 'לחיות' מחדש את יציאת מצרים. על-ידי אמונה חזקה בהקב"ה, המוציא אותנו מארץ מצרים, אפשר להשתחרר מכל מיצר וגבול, מבית ומבחוץ.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 248)

מן הקצה אל הקצה

העם היהודי היה משועבד במדינה שאף עבד לא ברח ממנה, תחת שליטתו של רודן שהתרחץ בדם ילדי-ישראל. הם היו עניים מרודים, שבורים ורצוצים מהשעבוד הקשה. אך בתוך לילה אחד יצא כל העם לחירות, ביד רמה וברכוש גדול.

שינוי דומה התרחש גם במישור הרוחני. במצרים היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ובתוך שבועות ספורים ניצבו למרגלות הר סיני ושמעו מפי הגבורה, "אנוכי ה' אלוקיך".

יהודי מסוגל לעבור בזמן קצר ביותר שינוי מן הקצה אל הקצה. גם כשהמצב נראה חסר תקווה, עליו להשתדל לצאת מהמיצר, באופן של "ביד רמה" ו"ברכוש גדול". אין להיעצר, להסס, או אף להסתפק בהישגי העבר. צריך  ללכת מחיל אל חיל בדרך העולה בית א-ל, עד לשמיעת "אנוכי ה' אלוקיך".

(ממכתב י"א בניסן תשי"ט)

ימים מסוגלים לתורה

ימי הפסח מסוגלים במיוחד ללימוד התורה, מכמה סיבות:

ראשית, התכלית והמטרה של יציאת מצרים הייתה מתן-תורה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

שנית, פסח הוא 'זמן חירותינו', ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

שלישית, פסח הוא מלשון 'פה סח', והרי אדם צריך לשוח ולדבר בדברי תורה – "ודיברת בם".

ימי חג הפסח מסוגלים אפוא במיוחד ללימוד תורה. בימים אלו נותנים כוח וסיוע מלמעלה, שהלימוד יהיה בהצלחה מיוחדת. הדברים אמורים במיוחד לגבי ימי חול-המועד. שכן מצד אחד, גם ימים אלו אסורים במלאכה, ומצד שני, אין בהם (כל-כך) חיוב של שמחת יום-טוב, ונמצא שיש יותר פנאי לעסוק בתורה.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 268)

  אוצרות דור ודור

במחיצת רבותינו נשיאינו

ראיית נשמות

כאשר הרבי הרש"ב היה ילד בן חמש, התפלל באחרון-של-פסח בחדרו של סבו, הרבי הצמח-צדק. כשהגיעו ל'יזכור', רמז הרבי לשמשו, והלה ניגש לרש"ב ולאחיו הרז"א, והוציא אותם מהחדר, כנהוג.

מאוחר יותר שאל הרש"ב את אביו, הרבי מהר"ש: מה זו 'הזכרת נשמות'?

ענה לו אביו: הנשמות של הסבים-הזקנים הם מליצי יושר בעבור נכדיהם, ולכן מזכירים את נשמותיהם ומנדבים לצדקה.

צדיקים גדולים, המשיך הרבי, רואים את נשמותיהם של הסבים-הזקנים. הסבא – אדמו"ר הצמח-צדק – ראה היום, בעת אמירת 'יזכור', את נשמתה של אימו (הרבנית דבורה-לאה, בת אדמו"ר הזקן); של חמיו, אדמו"ר האמצעי; ושל סבו, אדמו"ר הזקן.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 75)

קערה שראוי להתבייש מפניה

פעם, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הריי"צ, הגישו לשולחן מרק בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היה לוקח כמה כפות מרק מקערה זו לתוך קערתו.

נענה הרבי ואמר:

את הקערה הזו החזיק הרבי (אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח בעלי סוד הם, הם שותקים. כשאדם עושה בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן אשר גם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" ואז ייעשה אדום בפנים...

צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח. כשמסתכלים על קערה זו – צריך שיהיה יראת בושת. קערה שהרבי החזיק אותה – הרי זה דבר אחר לגמרי.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 140)

ארבע כוסות

בשנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי תומכי-תמימים יאכלו יחד בחג הפסח בהיכל הלימוד (עד אז אכלו באכסניאות). היו אז ש"י (שלוש-מאות ועשרה) תלמידים וח"י (שמונה-עשר) שולחנות.

את סעודת אחרון-של-פסח אכל הרבי הרש"ב עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות. הרבי אמר אז: "זוהי סעודת משיח".

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 277)

מועד קבוע להתוועדות

המנהג להתוועד באחרון-של-פסח התחיל בזמנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.

הרבי המהר"ש היה יוצא להתוועד באחרון-של-פסח והיה יושב כחצי שעה. כן נהג בכל מועדי ההתוועדות, שהיה יושב כחצי שעה, ואחרון-של-פסח היה אחד מהמועדים הקבועים להתוועדות.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 236)

היה ער בשני הלילות

הרבי הרש"ב היה נוהג בהיותו אברך בחיי אביו – הרבי מהר"ש – וגם כמה שנים לאחר מכן, להיות ניעור בשני הלילות, בליל שביעי-של-פסח ובליל אחרון-של-פסח. והיה עושה זאת "מתוך הרחבה".

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 267)

יותר מהגילויים בראש-השנה

אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר אפילו מהגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.

בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, שהיו מובדלים מהעם. פרקי התהילים והסיפורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפילת ערבית; השברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו; דמעות-הדם שזרמו; המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלווית ניגונו הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן – בעל שתי התנועות – שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה.

אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי: הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדריגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש; שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.

גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו; הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב-רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 87)

ניגון שמח

הניגון של שירת הים – ששרו ישראל בעת קריעת ים-סוף – אינו ידוע לנו. אולם ברור שזה היה ניגון לבבי ושמח.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 273)

הוא גילה על עצמו

פעם, בעת עריכת "סעודת משיח", ציווה הבעל-שם-טוב להוריד כוס מהשלחן, באומרו שהיא לא נטבלה.

בסעודת אחרון-של-פסח היו מגיעים תמיד אנשים חדשים, וכל אחד היה טועם משהו. נכנס יהודי אחד וביקש שיתנו לו לטעום משהו. אמרו לו המסובים: אין כוס. היהודי, בראותו את הכוס שהבעל-שם-טוב הוריד מהשולחן עומדת בצד, אמר: הנה יש כוס. אמרו לו: הכוס אינה טבולה. השיב הלה: לא נורא.

שמע הבעל-שם-טוב את דבריו, ואמר: הוא גילה על עצמו...

מאוחר יותר נודע כי הילדים שנולדו לו עד אז לא נולדו בטהרה. אך סופו-של-דבר שאותו יהודי נעשה בעל-תשובה גמור.

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 110)

 ממעייני החסידות

שביעי-של-פסח

כיבוש יריחו באחרון-של-פסח

נאמר במדרש, שבכיבוש יריחו היה כ"ב בניסן (אחרון-של-פסח) היום הראשון של סיבוב העיר על-ידי כל אנשי המלחמה והכהנים וארון ה' בראשם, וביום השביעי נפלה חומת העיר.

מה הקשר בין כיבוש יריחו לאחרון-של-פסח?

אלא באחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת המשיח, וכיבוש יריחו קשור אף הוא במלך המשיח.

וכן מבואר בחסידות ש"יריחו", מלשון ריח, רומז למלך המשיח, שעליו נאמר "והריחו ביראת ה'", וכן נאמר עליו שהוא ידון וישפוט את העם על פי חוש הריח שלו – "מורח ודאין".

זהו שנאמר בסיום מסעות בני-ישראל "ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו". תכלית כל המסעות, מאז המסע הראשון שבו יצאו בני ישראל ממצרים, היא – להגיע ל"יריחו", לגאולה האמיתית והשלימה.

(משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ה)

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה

פעם באחרון של פסח, אצל הרבי מהר"ש, שאל בנו, הרבי הרש"ב: מדוע היום האחרון של פסח הוא חג?

ענתה בתו של הרבי, דבורה-לאה, ואמרה: אני יודעת למה.

אמר לה אביה: אם את יודעת, הגידי.

פתחה דבורה-לאה ואמרה: כאשר יהודים שומרים את שבעת ימי הפסח כהלכתם, והם נזהרים מחמץ – עושים את היום האחרון יום-טוב. כל ישראל שמחים מכך שעברו את החג ולא נכשלו בחטא החמור של חמץ בפסח.

הרבי היה שבע-רצון ביותר מדברי בתו, ונענה ואמר: דבורה-לאה, יש לך ראש טוב!

מאוחר יותר ביקר הרבי מהר"ש, בלוויית שני בניו ובתו, אצל אביו, אדמו"ר הצמח-צדק. בין השאר חזר הרבי מהר"ש על דברי בתו. אמר הצמח צדק: זה תירוץ שכלי טוב.

והמשיך: אחרון-של-פסח הוא הסיום של מה שהותחל בלילה הראשון של פסח. בלילה הראשון של פסח הוא חג של יציאת-מצרים, הגאולה הראשונה של בני ישראל, על-ידי משה רבינו, שהוא "גואל ראשון". זו ההתחלה.

אחרון-של-פסח הוא חג של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על ידי משיח צדקנו – "גואל אחרון". ביום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבינו; והיום האחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח צדקנו.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 71)

חסידי משה וחסידי המשיח...

בשביעי-של-פסח הוא הגילוי של משה רבינו, ואילו באחרון-של-פסח הוא הגילוי של מלך המשיח.

אמר על כך הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק מהומיל: בשביעי-של-פסח אנו חסידיו של משה רבינו, ובאחרון-של-פסח אנו חסידיו של משיח צדקנו.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 105)

השיא מגיע בסיום

ביציאת מצרים 'נפתח הצינור' לגאולה העתידה. והיות שבכל שנה חוזרת וניעורה אותה המשכה שנמשכה בפעם הראשונה. נמצא שבחג הפסח בכל שנה מתעורר מחדש גילוי הארת המשיח. ומכאן הקשר בין גילוי הארת המשיח ליום האחרון של פסח דווקא, שכן כל המשכה מגיעה לשיא האור והגילוי בסיומה.

(משיחת אחרון-של-פסח תש"כ)

מילוי והשלמה

מדוע נקרא יום זה "אחרון של פסח"; לכאורה היה מתאים יותר לקרוא לו "שמיני של פסח" (כמו "שמיני עצרת"), או "יום-טוב שני דשביעי-של-פסח" (כמו בחג השבועות, שהיום-טוב השני אינו נקרא "אחרון של שבועות" אלא "יום טוב שני של שבועות").

ויש לומר:

אחרון-של-פסח אין פירושו רק שהוא היום האחרון של החג, אלא גם – היום שגומר ומשלים את החג.

הימים הראשונים של החג קשורים בגאולת מצרים, שלא היתה גאולה שלימה ואמיתית. היא לא היתה גאולה שלימה – שהרי יהודים רבים לא זכו לצאת ממצרים אלא מתו שם ונקברו בשלושת ימי אפלה. והיא לא היתה גאולה אמיתית ונצחית, שכן לאחרי הגאולה באה שוב גלות אחרת.

לעומת זאת, הימים האחרונים של החג, ובמיוחד אחרון-של-פסח, קשורים לגאולה העתידה, שתהיה גאולה שלימה ואמיתית. שלימה – שכן שום יהודי לא יישאר בגלות; ואמיתית – שכן זו תהיה גאולה נצחית, גאולה שאין לאחריה עוד גלות.

מובן אפוא, כי אחרון-של-פסח משלים ומסיים את חג הפסח: תהליך הגאולה שהחל בגאולת מצרים יגיע לשלימותו ולסיומו בביאת המשיח, בגאולה העתידה.

(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

רמז בהפטרה

הקשר של אחרון-של-פסח לגאולה העתידה נרמז בהפטרת היום. באחרון-של-פסח מפטירים "עוד היום בנוב לעמוד", מפני שבהפטרה זו מדובר על מפלתו של סנחריב, שהיתה בליל פסח.

ויש לשאול: מפלת סנחריב היתה בלילה הראשון של פסח, ומדוע אפוא נקבעה הפטרה זו לאחרון-של-פסח?

אלא בהפטרה זו מסופר אודות ניצחונו של חזקיה, שביקש הקב"ה לעשותו משיח, לכן אומרים אותו באחרון-של-פסח, שבו מאיר גילוי המשיח.

זאת ועוד: הפטרה זו עוסקת גם בגאולה העתידה ובפרטי הייעוד שלה. "ויצא חוטר מגזע ישי... וגר זאב עם כבש... והיה ביום ההוא... לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים... ומאיי הים".

(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1298)

הסרת ערלת הלב

היום הראשון של חג הפסח, שבו היתה יציאת מצרים, הוא בבחינת 'יום הולדתו' של עם ישראל. ואחרון-של-פסח, שהוא היום השמיני לאחר 'לידה' זו, הוא בדוגמת ברית-מילה ביום השמיני ללידה.

כשם שבעת ברית מילה נעשה "תחילת כניסת נפש זו הקדושה", כך גם בלידת כלל ישראל – "ואבוא בברית אותך... ותהיי לי".

ועניין זה קשור בכך שבאחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת המשיח. שכן המשמעות הפנימית של מצוות מילה היא – הסרת "ערלת הלב". "ומלתם את ערלת לבבכם".

ושתי דרגות בזה:

א) הסרת העורלה הגסה, שנעשה על-ידי עבודת האדם בזמן הזה. "ומלתם... אתם בעצמכם".

ב) הסרת הקליפה הדקה, שהיא "דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח ומל ה' אלוקיך את לבבך", ועד לתכלית השלימות שבזה – "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

(ספר-השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 398)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש

י"ט בניסן, ד' דחול-המועד

הדלקת הנר: מברכות 'להדליק נר של שבת-קודש' בלבד.

מנחה: אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'1.

קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד'2. אומרים כסדר 'אנא בכח', וכל חרוזי 'לכה דודי'. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה", ואין אומרים "ברינה"3. וממשיכים כרגיל. מתפללים ערבית של שבת, ואומרים בה 'יעלה ויבוא'.

אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' 'דא היא סעודתא' – בלחש4.

שמחה: ביום-טוב – שמחת החג גדולה מבחול-המועד (המותר בכמה מלאכות), ובשבת חול-המועד – גדולה השמחה עוד יותר, ובפרט לנשים, שעול הכנת אוכל-נפש מוטל עליהן5.

שחרית: חצי הלל. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים6 בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי" (לג,יב–לד,כו). מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש; הגבהה וגלילה; בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כמו לרביעי דאתמול; הגבהה וגלילה. הפטרה ביחזקאל (לז,א–יד): "היתה עלי יד ה'". בברכות ההפטרה אינו מזכיר יום-טוב, וחותם 'מקדש השבת' בלבד. יקום פורקן, אשרי, יהללו, חצי קדיש, מוסף דחול-המועד, עם קרבנות שבת7.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר8. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

אומרים 'ולקחת סולת'9.

קידוש היום: מ'מזמור לדוד', כולו – גם 'על כן'10 – בלחש, חוץ מ"בורא פרי הגפן", כמובן.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'שמיני'.

יום ראשון

כ' בניסן, ה' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... ולאזרח הארץ", הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת, ומניחים את הגפרור לכבות מעצמו, כמו בשבת. גם הברכה אחרי ההדלקה.

יום שני

כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

אין מברכים 'שהחיינו' לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש.

שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, וההכנה לגאולה העתידה11, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגא ד'כל השביעין חביבין'12.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלה העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע13.

* "לטהרנו מקליפותינו": המתוועדים ביו"ט זה בבית-הכנסת או בבית, זקנים עם נערים14, ייזהרו שלא לטלטל קליפות אגוז מפני איסור 'מוקצה', כי אף שאזהרת אדמו"ר הזקן הידועה בסידורו15  נאמרה רק על שבת ולא על יום-טוב (שבו אין איסור לברור את הפסולת מתוך האוכל, ויש רק איסור מוקצה בטלטול הקליפות)16, הרי רואים במוחש שרבים נכשלים בזה, ורק אם הצטברו קליפות רבות ויש בזה משום 'גרף של רעי', יהיה מותר לטלטלם החוצה או לאשפה17.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה18.

בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה19 [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיוצא בו – אינו צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה20.

* בלקוטי שיחות21 נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח בשמחה עצומה" (אם-כי לא נתפרש מתי). והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'22 שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם הוא עיקר אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה (ברוסיה ובפריז נהגו אנ"ש, כבקהילות אחרות, לשפוך מים על רצפת בית-הכנסת ולרקוד עד שיתייבשו המים23).

היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם אחת הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבלקוטי תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה ללמוד את המאמר שלאחריו, ד"ה 'והניף' (טז,ד)24.

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין".

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'. בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח: "ויהי בשלח... ה' רופאך".

המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'25, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים – עומדים26. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק27 אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"28.

הזכרת נשמות29: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה לפטירת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (ולכן יש לקרוא להם לחזור לבית-הכנסת לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

סעודת משיח:30

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האָפ קאָזאַק'31 של הרה"ק הסבא משפולה נ"ע.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאַנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"32, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת33.

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא – [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שייקח כוסות שלפי ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה34.

"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"35. למעשה, עורכים בדרך-כלל את הסעודה לאחר תפילת מנחה.

נוהגים לערוך סעודה זו ברוב עם, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמוה"ז), א-לי אתה (אדמוה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי (אדהאמ"צ), ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (הרש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו / הוא אלוקינו /  הושיעה (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי).

לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות36.

יום שלישי

כ"ב בניסן – איסרו-חג37

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה38.

עד אחרי ראש-חודש אייר, אין אומרים תחנון ו'למנצח... יענך'39.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח40 יארגנו 'כינוס תורה' מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"41.

מנהגי ימי הספירה:

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו42.

בדבר נישואין בל"ג בעומר – משנה אחרונה43 ומעשה רב44 שעושים גם בליל ל"ג בעומר.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה45 – בשנים עברו46 העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות, כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר לעשות שידוכים וסעודת שידוכים בלי ריקודים, מחולות וכלי-זמר47. מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"48. אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע. עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים49.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג50.

תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים51.

תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר – במירון)52, ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות53, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות לילד שלוש שנים54.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר55.

את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש56.

נשים: מותר לאישה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת57.

'שהחיינו': נוהגים שאין מברכים 'שהחיינו' (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ)58 בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים59.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד אחר הספירה60 (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת העומר).

רפואה: "ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאות, כמבואר בספרים"61.

נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר62.

___________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 25.

2)    סידור אדמוה"ז.

3)    ספר-המנהגים עמ' 26.

4)    שם, עמ' 28.

5)    לקוטי-שיחות כרך יד, עמ' 420.

6)    נהוג לברך את העולה לתורה ביום-טוב: "בעבור שעלה... ולכבוד הרגל... ויזכה לעלות לרגל". ולכאורה צריך לנהוג כן גם בשבת-חול-המועד, שהקריאה בה היא בעניינא דיומא "לכבוד הרגל", ולברך את העולה כמו ביום-טוב.

7)    לוח כולל-חב"ד.

8)    כך מסר הרב אליהו שיחי' לנדא (וכן נפוץ בין האשכנזים בכלל), וראה פסקי-תשובות סי' קלד ס"ק ד.

9)    'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 186 (אף שלחם הפנים היה מצה, הרי השקו"ט בזה היא כבכל ענייני שבת: שלום עליכם וכו', והוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא לומר זאת, ע"כ. וצע"ק שלא נזכר לאומרה בלחש, כשאר העניינים, בלוח 'היום יום' יט בניסן ובספר-המנהגים עמ' 57, הע' 8'התקשרות' גיליון מה, עמ' 26).

10)  ספר-המנהגים שם.

11)  ספר-המנהגים, מנהגי שביעי-של-פסח, ובנסמן שם.

12)  'המלך במסיבו' ח"א עמ' קנה-ו, וש"נ.

13)  כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

14)  ראה בקצות השלחן סי' קמז בבדי השלחן אות יא ד"ה ולכאורה יש להקשות, ובס' שבת כהלכה דלהלן.

15)  נדפס בהוספות לשו"ע שלו ח"ב, במהדורה הישנה עמ' 829 ובחדשה ריש עמ' תתק"ג, ד"ה טוב למנוע.

16)  ראה בס' שבת כהלכה ח"ב פי"ג בציונים והערות אות מב.

17)  שו"ע אדמוה"ז סי' שח סעיף סז, ועיי"ש סעיף עה.

18)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190).

כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), עניינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

19)  ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

20)  משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

21)  ח"ז עמ' 270 ואילך.

22)  ח"ב עמ' קכט.

23)  'התקשרות' גיליון תנט, עמ' 17.

24)  'אוצר' עמ' רטו (וכן האמור בהמשך). בדברי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שבס"ה שם משמע, שגם בליל זה  טובלים לפנות בוקר כמו בליל שבועות, ועד"ז בליל הו"ר – 'אוצר' שם עמ' שלג. ולמעשה אין נוהגים כן. וע"ע.

25)  עמ' ריז.

26)  ספר-המנהגים. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה, עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. ואולי פרט זה אינו הוראה לרבים.

27)  ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רפב.

28)  שו"ע אדה"ז סימן תצ סעיף יג. לוח כולל-חב"ד.

29)  המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. בלבוש סי' תצ ס"ט ד"ה מה, כתב הטעם שמזכירים נשמות ביום אחרון דפסח וכו' משום שקוראים בו "כל הבכור" שבו נאמר "איש כמתנת ידו". ואין טעם זה מועיל למנהג זה בא"י, שאין נוהגין בה יו"ט שני. והנה בסעודת חג השבועות תשכ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא) נשאל הרבי מדוע מאחרים תמיד את הזכרת נשמות ליום האחרון של החג, וענה "כיוון שזהו עניין של צער, דוחים זאת לבסוף". וטעם זה פשוט ומתאים גם למנהג א"י (תודה להרב מ"מ שי' לאופר).

30)  רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח 'היום יום' כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

31)  ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה וניצחון, שהן נקודות המועדים הללו ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קנז), וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

32)  דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו". לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

33)  שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת-מנחם חי"ט עמ' 354), וזה בהתאם להאמור בשיחת אחש"פ תשמ"ה סנ"ג, שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. בשנת תשמ"ו וממנה והלאה הורה הרבי לשתות ארבע כוסות מלאים עד תומם.

34)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 173.

35)  סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444, הערה 77. לקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 218. ועוד.

36)  לקוטי-שיחות שם, עמ' 217.

37)  בחו"לאחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. הדלקת הנרות – רק אחרי צאת הכוכבים, ומברכת "להדליק נר של יו"ט" בלבד. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לה' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. מוסף. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – אסרו-חג.

38)  שו"ע אדמוה"ז סי' תכט סי"ז. לוח כולל-חב"ד.

39)  לוח כולל-חב"ד.

40)  וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

41)  סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

42)  שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.

43)  שיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703, שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז.

44)  בליל ל"ג בעומר תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178. ודלא כמ"ש באג"ק כרך ח, עמ' שיח.

ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – 'בין פסח לשבועות' עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

45)  כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד, עמ' 19.

46)  אג"ק כרך ח הנ"ל.

47)  ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה. אבל בסעודת מצוה ממש, כגון בר מצוה, ברית מילה ופדיון הבן, הכנסת ס"ת וסיום מסכת, או שבע ברכות (כשהנישואין היו בל"ג בעומר), ראה פסקי תשובות סי' צג הערה 39, שפוסקים רבים התירו זאת ע"פ המג"א ר"ס תצג [ושו"ע אדה"ז שם ס"א], עיי"ש. ומנהג העולם להקל בנגינה וריקודים בחוהמ"פ, כיוון שמחשיבים זאת כדבר מצוה (פסקי תשובות שם ס"ק ו).

48)  שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א.

49)  הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתירות".

50)  'בין פסח לשבועות' עמ' רפו, וראה בירור בנושא זה ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19. (אך המפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534, מתייחס לכאורה לל"ג בעומר עצמו).

51)  אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי-תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

52)  שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סימנים רכב, רצו וש"נ.

53)  אג"ק חי"ב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר).

54)  לקוטי שיחות ח"ז עמ' 349.

55)  אג"ק חי"ד עמ' לט.

56)  אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד עמ' לט. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס. אמנם ההכנסה ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע', ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש, אלא כאשר מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות (וראה גם בסה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449, אודות התחלת לימוד א"ב שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה") כפי שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הוכנס ל'חדר' בגיל שלוש וחצי (לקוטי שיחות ח"ה עמ' 86 ועיי"ש בהערה 4), וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - רק בשנת תרמ"ד – סה"מ תשי"א עמ' 168), ואז מקיימים את כל המנהגים הקשורים בזה. [וראה 'כפר חב"ד' גיליון 1366 עמ' 33 שהיתה הוראה להכניס בגיל חמש, והוא עניין אחר, ראה בהל' ת"ת פ"א ה"א וב'הערות וציונים' שם].

57)  'בין פסח לשבועות' עמ' רמא. שבח-המועדים עמ' 188.

58)  ראה כף-החיים סי' תקנ"א סי"ז.

59)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 745. וראה 'אוצר' עמ' רנח.

60)  שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצג. ומסיים שם "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה".

61)  אג"ק כרך טו עמ' ק, ובכ"מ.

62)  שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' מד, 'דרכי חיים ושלום' סי' תרכז (וכתב שאדרבה, ימים אלו הם ימים מוצלחים לנסיעה). (וראה גם בין פסח לשבועות ס"פ טו. נטעי-גבריאל פסח ח"ג פנ"ו סי"ד, עיי"ש).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)